אחרי 17 שנה, בהן רייבן לא שמעה מג'ונס אביה, הוא שולח אליה שני בריונים מכנופייה שהוא עומד בראשה כדי להביאה […]
פרק 1
-רייבן-
מה לכל הרוחות אני עושה כאן? חשבתי לעצמי, כשהבטתי על שער המתכת העצום, ובלעתי רוק. המקום נראה כמו מחנה צבאי, ולצדי שני שומרים חמושים שנראים כמו “בולדוזרים”. לא כאלה שהייתי מציעה למישהו להתעסק אתם. פאק! לא ברור איך הגעתי למצב הזה. נשמתי עמוק ופסעתי הלוך ושוב. ניגבתי את כפות ידיי המזיעות במכנסי הג’ינס שלי. לקחתי נשימה עמוקה נוספת וצעדתי אל עבר השער בביטחון. בשער עמדו שני שומרים נוספים והם היו עוד יותר מפחידים מהשניים שהיו צמודים לי לתחת. אחד מהם בחן אותי מלמטה למעלה במבט שלא משתמע לשתי פנים. מכוערת אני לא, בכך אני בטוחה.
גובהי מטר ושבעים, יש לי שיער שחור וחלק שגולש עד אמצע הגב בקו מדורג ואופנתי, עיני שקד בצבע ירוק וגוף קטלני. כן, בהחלט קטלני, כזה שכולל מותניים צרים, חזה זקור ושופע ותחת עגול ומלא, שלא יבייש אפילו דוגמנית ברזילאית. יש תמורה לכל אימוני הסקוואטים שאני עושה. אין לי שום סיבה להצטנע, ואני ממש לא מתכוונת לעשות זאת. לבשתי סקיני ג’ינס משופשפים, שנדבקו אליי כמו עור נוסף, וחולצה צמודה עם מחשוף עמוק שהבליטה יופי יופי את ה”בנות”. תמיד חשבתי: “אם יש לך את זה, השוויצי!”
השומר פנה אל אחד ה”בולדוזרים” שהיו צמודים אליי, זיהה אותו וטפח לו על השכם בחברות. ממש פסגת “גורילות בע”מ”.
“היי גבר, מי הכלבה? היא שווה! סחורה חדשה זה תמיד דבר טוב”. הוא הסתכל עליי ושאל “איך אני יכול לעזור לך, בייב?”. הסתכלתי בשעמום על ה”גורילה” שניצבה מולי, המבט שלו נטף זימה, וידעתי בדיוק איפה ואיך היה רוצה לעזור לי.
“אני רייבן, ג’ונס מחכה לי”, גלגלתי לעברו עיניים ועניתי בחוסר חשק מובהק. הוא הסתכל תחילה עליי, אחר כך על שני ה”בולדוזרים” שצמודים אליי ואז שוב עליי.
“למה את צריכה את ג’ונס? אני מוכן לתת לך כל מה שאת רוצה”, ירה לעברי תוך שהוא מסדר את המפשעה שלו מולי. איכס! מילא אם היה חתיך. כמו שהוא נראה, לא הייתי נוגעת בו אפילו עם מקל סנוקר. היה לו גוף כמו של מתאבק סומו, שלא מחמיא לאף אחד וחיוך מבחיל שחושף שיניים שבורות. עיקמתי את האף.
“לא, תודה. תגיד לג’ונס שרייבן מחכה לו. הוא יודע שאני אמורה לבוא היום”. גלגלתי את עיניי. ברור שהוא יודע, הוא דרש משני המתאבקים שצמודים אליי להביא אותי לכאן, ובכל מחיר. האמינו לי, עשיתי הכול, אבל הכול, כדי להתנגד. הצצתי לעבר אחד ה”בולדוזרים” שצמודים אליי, וחייכתי לעצמי כשראיתי את השריטות המדממות שצמודות לו לעיניים. תודה מניקור!
קו המחשבה שלי נקטע כששמעתי את לוחם הסומו שואל “את בטוחה?”
רגע, תן לי שנייה לחשוב על זה, כי בדיוק התכוונתי לתפוס אותך ולרכוב עלייך פה בין השיחים. טיפש!
“אני בטוחה!”, יריתי וראיתי את ה”בולדוזר” שלצדי מתקרב אליו וסוטר לו.
“חתיכת חרא טיפש, אתה רוצה למצוא את עצמך מתחת לאדמה? זו הבת של ג’ונס. הוא שלח אותנו להביא אותה לפה”. הוא נראה בהלם, כאילו עכשיו קיבל שיחה מהקוסם מארץ עוץ שמודיע לו שקיבל שכל.
“שיט, לא ידעתי שלג’ונס יש בת מזוינת”. הוא הסתובב ממני, הרים שפורפרת שצמודה לקיר ודיבר עם מישהו בקול נמוך ושקט. הוא הביט לעברי שוב במבט המום והנהן. אפשר לחשוב שמי שדיבר אתו מהעבר השני יכול היה לראות אותו. אלוהים, כמה טיפשות. הוא ניתק את השיחה, התקרב לעברי ושוב בחן אותי במבט חודר.
ברור לי מה המקום הזה, אני לא סתומה, כולם שמעו על חבורת האופנוענים פורעי החוק הקרויים “עורב שחור”. אין לי מושג למה ג’ונס החליט לקרוא להם דווקא “עורב”, שזה בדיוק כמו השם שלי, רייבן. זה לא שהיה ביננו אי פעם קשר כלשהו.
החבורה הזאת מוכרת מאוד, ולא במובן החיובי של המילה. יש להם מועדון חשפנות, והם מתעסקים בכל דבר. וכשאני אומרת כל דבר אני מתכוונת לסחר בסמים, לזנות, לסחיטה ואיומים, להברחת נשק, ואם השמועות נכונות, גם לרצח. בחיים לא האמנתי שיהיה לי איזשהו קשר אליהם, אבל החיים, כמו שכבר הבנתם, ממש בלתי צפויים.
“המתיני כאן, מישהו בדרך לאסוף אותך”. לאסוף אותי? בשביל מה אני צריכה איסוף, מה אני זבל? התרגזתי.
“למה צריך לאסוף אותי? אני יכולה ללכת לבד, אתה יודע! כוון אותי אל המקום שבו ג’ונס נמצא וזה הכול. אני לא בת חמש!”, נבחתי.
“שימי את התחת שלך כאן וחכי שמישהו יבוא לקחת אותך, ברור?!”, צעק והצביע לכיוון כיסא שהיה מונח שם. אוקיי, מישהו פה מעוצבן, בטח לא קיבל סקס כבר מיליון שנה. לא שאני מתפלאת. עשיתי מה שאמרו לי וישבתי על הכיסא, ממש כמו ילדה טובה. הרמתי את ידיי מול פניי והבטתי על הציפורניים שלי, כאילו הן הדבר הכי מעניין בעולם. התאמצתי בכל כוחי להתעלם משתי הצלליות שצמודות אליי, והרמתי את הראש בדיוק בזמן כדי לראות מישהו בא לקראתי. הוא חתיך!
“רייבן, אני מנחש?”, זרק לאוויר והביט בשני השומרים שהיו סביבי, עד שאחד מהם הנהן. וכשזה קרה, התפניתי להסתכל עליו. היו לו פנים מסותתות וחלקות, שיער ארוך אסוף לקוקו מאחורי הראש ועיניים בצבע חום דבש. סרקתי אותו במבטי מלמעלה למטה. גופו שרירי וחטוב להפליא, הוא לבש מכנסי ג’ינס משופשפים וחולצת טריקו אפורה צמודה, שהבליטה את כל השרירים שמתחתיה. הבחנתי בקעקוע, שמתחיל בצד הצוואר, נעלם בתוך החולצה ויוצא ממנה לכיוון הזרועות. מעל החולצה הוא לבש וסט מעור שחור.
“בכבודי ובעצמי”, חייכתי וקמתי. כלל לא הופתעתי, כשהוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש ונעצר שם, עם הפנים אליי. לא הסרתי את החיוך משפתיי.
“אני תום, בואי אחרי”, הוא אמר בקול מלא חספוס. הוא סובב אליי את גבו ואפשר לי נקודת הצצה מושלמת על הצד האחורי שלו. כתפיו רחבות, מותניו צרות והתחת שלו – יאמי! על הווסט מאחורה יש ציורי להבות וכיתוב מובלע בתוכם: “עורב שחור”. הוא המשיך ללכת בלי לשים לב אם אני בכלל מאחוריו, בזמן שאני נשרכתי אחריו כמו כלבלב.
הגענו אל פתח הבית. למען האמת, זה נראה יותר כמו אחוזה. נכנסתי אחרי תום והסתכלתי סביב. אני לא יודעת באמת מה ציפיתי למצוא, אבל זה ממש לא היה זה. הנחתי שאגיע למקום חשוך ומאובק, שמסתובבים בו אנשים עם אקדחים שלופים, ובטח לא לבית שנראה יותר כמו בית אחווה של תלמידי קולג’.
משמאל ניצב בר שהשתרך לאורך כל הקיר, ונראה כאילו גולף מעץ ישן בעבודת יד. עליו שכבו בשורה מסודרת בקבוקים על גבי בקבוקים ולצדם כוסות מכל הסוגים. משמאל לבר עמדה חבית בירה ענקית, שאליה הוברג ברז.
“שבי בבר ואל תזוזי, קחי לך מה שאת רוצה, אני הולך להביא את ג’ונס”. הסתכלתי על תום כשהוא הלך ממני, והמקום סביבי שמם. החלטתי להרגיש בבית ולהפיק מהסיטואציה את המיטב. בכל זאת אני כאן, אפילו אם זה נגד רצוני. הנחתי את התיק שלי על אחד השרפרפים, נכנסתי אל הבר ומזגתי לי שוט של ג’ק. הרמתי את הכוס, היטיתי את ראשי אחורה ושתיתי בלגימה אחת. מילאתי לי עוד שוט, כי המקום הזה מחייב עוד משקה אחד. הייתי כל כך עצבנית. מקווה שאף אחד לא יחליט שהוא רוצה לרצוח אותי, אלוהים אדירים!
ניגשתי אל עמדת הכוסות, לקחתי כוס גבוהה, ומילאתי אותה בג’ין וטוניק שמצאתי על הבר.
“מי את ומה לכל הרוחות את עושה כאן?”, שמעתי מאחוריי קול שהקפיץ אותי בבהלה, והוסיף “שאלתי אותך שאלה מזוינת!”
הסתובבתי אל הקול וראיתי מולי בחור הורס. אם תום חתיך, אז הוא פי כמה וכמה יותר.
“תום אמר לי לחכות פה”, עניתי מחויכת וסרקתי בעיני הרנטגן שלי את כל גופו. גובהו כמטר שמונים, הוא לבש מכנסי עור שהיו צמודים לגופו, נעלי עור וטי-שרט לבנה וצמודה שהבליטה את כל השרירים שנחים להם מתחת, והאמינו לי: יש שרירים. אלוהים, איזה שרירים! אפשר לראות את קווי המתאר של כל שריר ושריר. מעל החולצה יש לו וסט עור כמו שהיה לתום, שמעיד שגם הוא שייך לכנופיית “עורב שחור”. זרועותיו היו מכוסות קעקועים. עקבתי אחריהם לאורך גופו והמשכתי להסתכל בתאווה, עד שהגעתי לפניו. היה לו מבנה פנים מרובע עם מעט זיפים, השיער שלו קצוץ כמו חייל ב”מרינס” והעיניים שלו כחולות. כל כך כחולות, שכמעט הלכתי לאיבוד במבט שורף התחתונים שלו. אבל אז הוא פתח את הפה הגדול שלו, והבועה שלי התנפצה.
“עם תום אה? טוב, סיימי אתו ובואי אליי, אני גם רוצה סיבוב עלייך”. מה נראה לו שאני, קרוסלה?
“סיבוב? למה אתה חושב שתקבל ממני משהו?” הסתכלתי עליו ושמתי את ידי על המותן כדי להדגיש את הנקודה.
הוא הוציא מכף ידי את הכוס והניח אותה על הבר.
“בייב, אין עלייך וסט שרשום עליו ‘רכושו של’. זאת אומרת שאת לא שייכת לאף אחד מ’האחים’, ואת פה במועדון, מה שאומר שאת אחת מ’הבנות’ שלנו פה. אז כן, את מספיק שווה, והייתי מוכן לחכות אחרי שתום יסיים אתך כדי לקבל את שלי. אבל עכשיו לא נראה לי שאני אתן לתום לגעת בך, בואי עכשיו, שילך להזדיין”. הוא הושיט לי את ידו כדי שאקח אותה. הפה שלי נפתח בהלם. הוא כזה בן זונה! הוא פשוט בן זונה אידיוט, חצוף וחתיך!
“לך תזיין את עצמך, אני לא ‘מזרן’ של אף אחד, אבל של אף אחד!”, צעקתי לעברו רותחת מעצבים. זה כנראה עצבן אותו ממש, כי הוא התקרב אליי, נעצר מילימטר מהפרצוף שלי והסתכל עליי מלמעלה בהתנשאות. הוא לא ממש הסתיר את החיוך הזחוח, שהיה מרוח על הפנים היפות שלו.
“אני תמיד מקבל מה שאני רוצה”, הוא תפס לי את הצוואר ביד אחת והצמיד אותי אליו עם היד השנייה. לא חלף רגע אחד והפה שלו כבר היה מרוח על שלי.
נאבקתי לדחוף אותו מעליי וסגרתי את פי. ניסיתי לסובב את ראשי, אבל הוא כלא אותי בגופו ובידיו וניסה עם פיו לשדל אותי להיפתח אליו. בן זונה, הוא ידע מה לעשות. הוא נשך את שפתי התחתונה ואחר כך ליקק את התפר בין שפתיי. לא נכנעתי. הוא חפן את שערי ומשך חזק. זה כאב, ומתוך אינסטינקט ניסיתי לצעוק. הוא ניצל את ההזדמנות ולשונו פלשה לתוך פי. הוא נישק אותי ביסודיות, לשונו חקרה כל פינה בפה שלי. המשכתי לנסות לדחוף אותו עם ידיי, אך לשוני נכנעה ונסחפתי אחריו בנשיקה.
“מה לעזאזל קורה כאן? רוב, תוריד את הידיים המזוינות שלך ממנה!”
ה”אידיוט”, שעכשיו גיליתי שקוראים לו רוב, ניתק את שפתיו ממני, אך המשיך לכלוא את גופי בידיו. הבטתי בפניו היפות וראיתי כעס מהול בהלם.
“אכלת אותה!”, סיננתי בחיוך בין שיניי, כך שרק הוא שמע. הוא היטה את ראשו לעברי ולחש “טוב בייב, את אמנם שווה ומאוד מאוד מתוקה”, הוא עצר ללקק את שפתיו והוסיף “אבל הכוס שלך לא שווה שאמצא את עצמי שישה מטרים מתחת לאדמה, בייחוד אם את של ג’ונס”. בחרתי להתעלם מהמילים שלו וסובבתי את פניי לעבר הקול הכועס. היה לי ברור מי עומד שם. הסתכלתי על הגבר המזדקן שנמצא מולי והמשכתי לחייך.
“היי אבא’לה”.
אין עדיין תגובות