יצרן צעצועים מסתורי חי לבדו באחוזה עצומה מלאה יצורים מכניים וצללים מהעבר… אורות חידה מסתוריים זורחים מתוך הערפל האופף את […]
1. השמים מעל פריז
פריז, 1936
אנשים שזוכרים את הלילה שבו מת אַרמאן סוֹבָל נשבעים שניצוץ סגול חצה את כיפת השמים והשאיר מאחור שובל של אפר בוער שאבד מעבר לאופק; בִּתו אירֶן לא ראתה את השובל הזה מעולם, אך הוא עתיד לכשף את חלומותיה עוד שנים ארוכות.
היה שחר חורפי קר, ושכבה דקיקה של קרח כיסתה את החלונות בחדר מספר ארבע־עשרה בבית החולים סן ז׳וֹרז׳. העיר האפופה ערפילי שחר זהובים נראתה מבעד לחלונות כמו ציור דמיוני בצבעי מים.
נרו של ארמאן סובָל כבה בדממה. לא נשמעה כל אנחה. אשתו סימון ובתו אירן נשאו את עיניהן כשהניצוצות הראשונים ששברו את קו הלילה שירטטו מחטי אור לאורך חדר בית החולים. דוריאן, בנו הצעיר, ישן על אחת הכורסאות. לא היה צורך להחליף מילה כדי להבין מה קרה. בתום שישה חודשים של סבל, השד האפל של מחלה, שאת שמה ארמאן מעולם לא ידע לבטא, גזל את חייו. פשוטו כמשמעו.
כך התחילה השנה הגרועה ביותר שידעה משפחת סובָל.
ארמאן סובָל לקח איתו אל הקבר את הקסם שלו ואת צחוקו המידבק, אבל חובותיו הרבים לא הצטרפו אליו בדרכו האחרונה. בתוך זמן קצר קם גדוד של נושים ושלל אוכלי נבלות עם חליפות ותארים מכובדים, שנהג לבקר מדי פעם בפעם בבית משפחת סובָל בשדרות אוֹסמָן. ביקורי הנימוס המשפטי הצונן פינו דרך לאיומים מוסווים. ואלה התחלפו עם הזמן בצווי עיקול.
אירן ודוריאן, שהיו מורגלים בבתי ספר יוקרתיים ובבגדים ללא רבב, נאלצו להתמודד עם עבודות מזדמנות ולהסתפק בביגוד צנוע. כך התחילה ההידרדרות המסחררת של משפחת סובָל אל העולם האמיתי. עם זאת, החלק הגרוע ביותר במסע נפל על סימון. לא די בכך שהיא חזרה לעבודתה כמורה כדי להתמודד עם שטף החובות שחיסלו את משאביה הדלים. בכל פינה צץ מסמך חדש שארמאן חתם עליו, עוד שטר חוב שלא שולם, עוד חור שחור ללא תחתית…
בימים ההם התחיל דוריאן הקטן לחשוד שחצי מאוכלוסיית פריז מורכבת מעורכי דין ומרואי חשבון, מין עכברושים שחיים על פני השטח. זו היתה גם התקופה שבה אירן קיבלה עבודה באולם ריקודים בלי שאמה תדע על כך. היא רקדה עם חיילים, בקושי נערים מתבגרים מבוהלים, תמורת כמה מטבעות (מטבעות שבשעות הקטנות של הלילה היתה מכניסה לקופה שסימון שמרה מתחת למקרר במטבח).
באותו זמן גילו בני משפחת סובָל שרשימת האנשים שהצהירו על עצמם כחבריהם נמוגה כמו הכפור עם הזריחה. ואף על פי כן, כשהגיע החורף, אנרי לֵקוֹנְט, ידידו הוותיק של ארמאן סובָל, הציע למשפחה לעבור לדירה קטנה מעל לחנות לצורכי ציור שניהל ברובע מוֹנפַּרנָס. הוא דחה את דמי השכירות לימים טובים יותר והסתפק בכך שדוריאן יעזור לו כנער שליח, בטענה שהברכיים שלו כבר לא מה שהיו פעם. לסימון לא היו די מילים להודות למִסְיֶיה לקונט הזקן על טוב לבו. בעל החנות מעולם לא ביקש תודה. בעולם של עכברושים, הם נתקלו במלאך.
כשהימים הראשונים של החורף התחילו להתקדר מעל לרחובות, חגגה אירן את יום הולדתה הארבעה־עשר, אף כי ארבע־עשרה שנותיה הכבידו עליה כמו עשרים וארבע. באותו יום לקחה את המטבעות שהרוויחה באולם הריקודים וקנתה בהם עוגה כדי לחגוג את יום ההולדת עם סימון ודוריאן. היעדרו של ארמאן ריחף מעל כולם כמו צל מדכא. הם כיבו יחד את הנרות שעל העוגה בסלון הצר של הדירה במונפרנס והתפללו שעם הלהבות ייעלם גם שד המזל הרע שרדף אותם זה חודשים. לשם שינוי, הפעם לא היתה התפילה לשווא. הם עדיין לא ידעו זאת, אבל שנת הצללים עמדה להסתיים.
כמה שבועות לאחר מכן עלה אור לא צפוי באופק של משפחת סובָל, אור של תקווה. הודות למאמציו של מסייה לקונט ולרשת המכרים שלו צצה הצעת עבודה טובה עבור אֵם המשפחה בכפר קטן על החוף, "המפרץ הכחול" שמו, הרחק מערפילי פריז האפרוריים, הרחק מהזיכרונות העצובים של ימיו האחרונים של ארמאן סובָל. ממציא ויצרן צעצועים עשיר, לָזָרוּס ז׳אן שמו, היה זקוק לאם בית שתטפל באחוזה שלו ביער קְרֵייבֶנמוּר.
באחוזה העצומה, הצמודה למפעל הצעצועים הישן שכבר עמד סגור, התגוררו רק הממציא ואשתו אָלֶכּסַנדרָה, שהיתה חולה אנושה ומרותקת למיטה באחד מחדרי הבית הגדול זה עשרים שנה. השכר היה נדיב, ואף הציע לזרוס ז׳אן את האפשרות לגור בבית שעל הכֵּף, בית מגורים צנוע שנבנה על המצוק שבקצה הכֵּף, בעברו האחר של יער קרייבנמור.
באמצע חודש יוני 1937 נפרד מסייה לקונט ממשפחת סובָל ברציף מספר שש בתחנת הרכבת אוֹסטֶרליץ. סימון ושני ילדיה עלו על הרכבת שתיקח אותם לחופי נוֹרמַנדי.
בשעה שלקונט הזקן הביט ברכבת הנעלמת והולכת, הוא חייך לעצמו, ולרגע חולף עברה בו ההרגשה שסיפורם של בני משפחת סובָל, הסיפור האמיתי שלהם, רק מתחיל.
אין עדיין תגובות