החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על יוליה ספקטור

יוצרת התערוכה "אור – How Does it Look When it Feels" וספר התערוכה. מאמנת ומלווה אנשים בתהליכי ריפוי והתפתחות אישית, מתמחה בחרדות וטראומה. מורה, מנחה, אמנית, יוצרת ותלמידה נצחית של החיים. רוב חיי חייתי בתחושה של ניתוק מעצמי ומהעולם, בתוך ... עוד >>

אור

מאת:
הוצאה: | נובמבר 2023 | 70 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

68.00

רכשו ספר זה:

ספר תערוכה ייחודי שיצרה יוליה ספקטור, בשיתוף פעולה עם הצלם אלברט אדוט, המלווה את תערוכת צילום       "אור – How Does it Look When it Feels".

הספר מתעד את מסע הריפוי של יוליה באמצעות חיבור פנימי ואהבה עצמית, מפוסט טראומה מורכבת בעקבות טראומות שחוותה, כולל פגיעה מינית מתמשכת בילדות, דרך צילומים, טקסטים, שירים ואיורים מקוריים.

במפגש עם צילום שאינו כולל הסברים או הקשרים אישיים וטקסטים שמתארים את החוויה הפנימית, הקורא יכול להרגיש, לחוות ולפגוש את עצמו.ה, מבפנים. משהו יכול לנוע ולהתחבר, להפוך למודע וקרוב יותר. נפתחת האפשרות להכיר מחדש בחלקים פנימיים שהוכחשו והוסתרו, לעיתים במשך שנים ארוכות, לחבר ולשקם את מה שנותק, לכדי שלם.

בתוך ריפוי של טראומה חשוב לייצר שביל, משהו רציף שמחבר את הנקודות.

זכרונות טראומטיים הנשמרים בתודעה כרסיסים, כשברי זיכרון וחוויות תחושתיות מפוזרות, ללא הגיון ותמונה ברורה, יוצרים סבל פנימי רב, פוגעים בהגדרת הזהות והערך העצמי, מייצרים כאוס, מתח וניסיון בלתי פוסק ליצור סדר והגיון.
חוויית חיים זו מנציחה את חוסר האונים, האשמה והבושה ומשאירה את הטראומה חיה, ומשוחזרת במהלך החיים.

כשאנחנו מסכימים להרגיש באמת את מה שמתקיים בתוכנו בעוצמה כזו או אחרת, בכל הרבדים, אנחנו זוכים להכיר את עצמנו מחדש, ממקום כנה וחומל.
בספרה יוליה מבקשת להעניק השראה, לעורר מודעות ולהציג אפשרות לדרך ריפוי שלמה, שמאפשרת להתעלות ולראות מעבר לנסיבות העבר והטראומות, להתפתח, להתחבר לכוחות פנימיים אשר נותקו אי שם וליצור מציאות מטיבה ובריאה יותר, עבורינו ועבור הדורות הבאים אחרינו.

מקט: 978-965-571-600-9
ספר תערוכה ייחודי שיצרה יוליה ספקטור, בשיתוף פעולה עם הצלם אלברט אדוט, המלווה את תערוכת צילום       "אור – How Does […]

"שברון לב"

 

האהבה שלי לא הספיקה
בגלל זה הלב שלי נשבר.
מי שאני שם הייתי, היה כנראה כל כך מיותר…

כל ילד יקריב את עצמו למען הוריו בלי חשבון
מתוך רצון שיהיו מאושרים, שיחיו בשלום.
כל ילד ילמד בסוף להאמין לכל מילת גנאי, פליטת פה וטעות,
יתלה על עצמו את כל השלטים, יחרוט על ליבו את אותה משמעות.
יתבלבל להאמין שהוא האשם כשאותו מבטלים,
יחשוב שהוא לא ראוי, לא שווה, לא שייך,
שהוא המשוגע והם השפויים.

כל ילד לומד סוג אהבה משלו, מתוך חוויות בועת ילדותו.
הוא יפנים את היחס שקיבל כל השנים,
טון זהה,  מבט מנוקר, מגע פולשני ואותן המילים.

אם דרשו הוא ידרוש,
אם ביטלו, גם הוא יבטל,
אם צרחו וגינו, הוא ימשיך לקלל,
אם הקשו הוא יקשה,
אם דרסו הוא ידרוס,
אם שפטו וביקרו – הוא ימשיך את עצמו לאנוס.
הוא לומד יחסים מיום היווצרו ובחייו הבוגרים ישוב לשחזר את דרכי ילדותו.

והרי מספיק רק מבוגר אחד שבו יאמין,
יראה את הילד, גם בתוך מבוגר, מבפנים.
יפגוש מקרוב את ליבו בעיניים טובות, יעזור לו לחזור ואת עצמו לגלות.
ילמד אותו סוג אהבה חדשה ואחרת,
אהבה שבה רואים, מקשיבים, מכבדים, אהבה מחוברת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אור”