"הצרחות אט-אט גוועו והאדם ששכב שם רגע קודם לכן נראה כעת כמו גוש פחם גדול ודולק. קשה להאמין שהיה פעם […]
פרק 1
ג’מבו בואנה
חריקת הבלמים של גלגלי המטוס נשמעת, ואנו נוחתים בשדה תעופה קטן. בנסיעה האיטית של המטוס על הקרקע אני רואה הרבה מטוסים ישנים שיצאו מזמן משימוש חלקם נראים עדיין במצב טוב וחלקם חלודים ונדמה שנמצאים שם תקופה ארוכה כמו ציפורים מתות. החלטתי לקרוא למקום “בית קברות למטוסים”. הצדעתי להם בלב, בגאווה על תפקידם, על כך ששירתו רבים ולקחו אותם למקומות קסומים. כעת לאף אחד כבר לא אכפת מהם. הם סיימו את שלהם ונותר להם להירקב בשדה הפתוח.
יצאתי מנמל התעופה אחרי המתנה ארוכה למזוודות. לא ארזתי יותר מדי דברים כי לא ידעתי לכמה זמן אני מגיע. השדה היה קטן מלהכיל את כמות האנשים שהייתה בו. נחילים של אנשים שנראו ממהרים שטפו את החניה של השדה. נהגי מוניות שעמדו ביציאה נראו כאילו הם אורבים לטרף. הם התנפלו מייד על כל נוסע שיצא מהטרמינל, לוקחים ממנו את המזוודה ומובילים אותו למוניתם בלי אפשרות להתנגד. היחס הזה נכון במיוחד אם צבע עורך לבן, “מזוּנְגוּ” (תייר, נווד). אז אני הייתי המזונגו התורן באותו הרגע, וכשניסיתי להתמקח עם נהג המונית על המחיר, הוא נתן בי מבט עצבני והבנתי שזה לא יעבוד.
נסענו דרך עיר מתפתחת. לרגע לא האמנתי שככה אפריקה נראית. מהר מאוד הנוף התחלף וראינו אנשים הולכים בשולי הכביש המהיר ומצעידים פרות, חלקם הולכים עם כדי מים וסלסילות על הראש. הם הולכים כאן המון. לכל מקום. יש תנועה מתמדת של אנשים, לובשים בגדים ססגוניים שנראו כאילו נלקחו מתקופה אחרת.
הרכב נעצר בפקק ומבטי נדד מעבר לחלון ונעצר על גבר אפריקאי מבוגר שלבש מקטורן עם כתפיות, תלבושת שהזכירה קצת את שנות השבעים. במציאות אחרת הוא יכול היה להיות לואי ארמסטרונג כי באמת היה ביניהם איזשהו דמיון וחצוצרה הייתה יכולה להתאים לו. שמעתי אותו מדבר עם חבר שהיה לידו. היה לו קול עמוק בדיוק כמו של… שפשפתי את עיניי. לא, אין מצב שזה הוא. המשכנו בנסיעה.
הגעתי למלון שהתהדר בשלט ענקי שעליו נכתבה המילה “Hotel” כמו על ידי ילד קטן. כבר הבנתי שתהיה לי כאן חוויה מעניינת. אבל הבטחתי לעצמי שבאתי ליהנות וללמוד, לא לשפוט שום דבר מנקודת מבטי. החלטתי להשאיר את העיניים המערביות בבית, וכאן פשוט לחוות.
קיבלתי את חדרי מפקידת הקבלה אחרי ניסיון תקשורת כושל בגלל בעיות הבנה של השפה האנגלית מצידה וחוסר סבלנות מצידי. קיבלתי ממנה את המפתח לחדר עם גלגול עיניים. החלטתי למצוא דרך אחרת לתקשר. קניתי לוח מחיק קטן בחנות האביזרים של המטוס. אני חושב שיהיה עדיף אם אנסה לצייר עליו ציורים ולהראות למקומיים. אולי ככה יבינו אותי.
אחרי פריקת הציוד יצאתי לטייל קצת בעיירה. שמעתי על המקום מחבר שטייל כאן בעבר. הוא סיפר על הר קרוב שאפשר לטפס עליו. בדרך ראיתי שדות עצומים של אננסים שנראים בדיוק כמו בפרסומות וגרם לי חשק עז. חשבתי גם על המשפחה בבית ואיך הם מקבלים את זה שעזבתי.
עברתי בין הדוכנים המקומיים. הרבה זוגות עיניים עקבו אחר פעולתי. רובם קידמו את פניי בברכה, לבחון את מרכולתם. “קאריבו, מזונגו!” הם קראו לעברי. לא הייתי בטוח מה זה אומר. לאחר בירור מקומי קצר, הבנתי ש”קאריבו” פירושו “ברוך הבא”.
הבחנתי ברכב קטן ורעוע עומד באחת הסמטאות. תא המטען שלו היה פתוח ומלא ביריעות פלסטיק. גבר אפריקאי חזק עמד לצד המכונית עם סכין מצ’טה גדולה ביד. מראה לא סימפטי כל כך בתור מפגש ראשון, ובטח לא לישראלי שמראה של חפץ חד גורם לחושיו להתחדד.
ניערתי את ראשי כדי להבריח את המחשבות. הבנתי שאני עומד ובוהה בו בעודו מחזיק את המצ’טה ביד. הוא הסתכל עליי והגיש לי חיוך רחב ומזמין. הוקל לי והתחלתי להרגיש את הדם זורם שוב לכפות הידיים. הוא הציע לי להסתכל בתא המטען ולבחור מה שאני רוצה. מתחת ליריעת פלסטיק שחורה שכבו עשרה אננסים מהיפים ביותר שראיתי. הצבעתי על אחד והוא במיומנות אדירה חתך אותו עבורי לחתיכות מדויקות עם המצ’טה.
המחיר שהוא ביקש על האננס היה לא הגיוני עבורי. הוא ביקש 120 שילינג בכסף מקומי, שזה בערך ארבעה שקלים, שבמקרה הטוב אוכל לקנות איתם בננה בודדת בארץ, בטח שלא אננס. המוח היהודי מייד התחיל לחשב ולערוך השוואות בין המחירים כאן לאלו שבארץ, ולתכנן איך אפתח חברה לייבוא פירות מאפריקה וארוויח מיליונים. בעצם, מי רוצה להיות עשיר בכלל?
אחרי שתחבתי חתיכה עסיסית של אננס לפה הבנתי שכל השוואה תהיה מיותרת. הייתי גאה לבשר למכריי שאכלתי את האננס הכי טעים בעולם. רגע לפני שהלכתי משם הוא התעקש לארוז לי עוד פרי מוזר שלא זיהיתי.
עד שחזרתי למלון הספקתי לסיים את כל האננס. החום והלחות הכריעו אותי, והאננס היה משביע ומרענן. אך הוא התגלה כטעות כשנכנסתי לחדר. הבטן החלה לכאוב לי מאוד.
למוחרת החלטתי לטפס על ההר הקרוב אחרי שמצאתי מדריך מקומי שנראה לי נחמד. הוא הבטיח שיביא איתו עוזר שיעזור לי לסחוב את התיק. השתכנעתי.
בהתחלה הגבר המאצ’ו שבתוכי סירב לקבל עזרה מאותו פורטר, אבל אחרי שהבנתי שהטיפוס אורך חמישה ימים ומתאפיין בגובה רב עם חמצן דליל, החלטתי לא לקחת את הסיכון לסבול בטיול שאמור להיות מהנה.
נפגשנו מחוץ ל”מלון” שלי. המדריך, ג’וזף שמו, הגיע לאסוף אותי בטנדר מקרטע. מחוץ לרכב עמדו עוד שלושה אנשים שלא הכרתי. הוא הפגיש בינינו והסביר לי שמלבד הפורטר, הוא הביא גם טבח ועוזר טבח שיבשלו לנו ארוחות טעימות. לא הבנתי למה אנחנו צריכים מחלקה מצומצמת כדי לטפס על הר. גם לא הייתי בטוח מי משלם על כל התענוג, הרי ג’וזף ואני כבר סיכמנו על מחיר. כך או כך, נדחקנו כולם לטנדר והתחלנו בנסיעה. בדרך הם לימדו אותי שירים וסיפרו לי קצת על אפריקה ועל המסלול.
ככל שהתרחקנו מהכפרים והאנשים האווירה נעשתה מיוחדת. הטבע כאן עוצמתי יותר מכל טבע אחר שראיתי. פראי יותר, כאילו יד אדם לא הספיקה לגעת בו ולהרוס אותו.
ג’וזף עשה לנו תדריך לפני הטיפוס על ההר. הוא הסביר על הסכנות שקיימות בטיפוס בגובה רב ללא חמצן וכמה חשוב להיות קשוב לגוף ובעיקר לעשות הכול לאט. “פולה-פולה” בסווהילית, צמד מילים שהפכו בלתי נפרדות מאיתנו בטיול הזה.
מעבר לסכנות, ג’וזף הסביר על מזג האוויר ההפכפך שיש על ההר ושצריך לכבד אותו. הוא אמר שישנם אנשים מבוגרים מהכפר שלו שעוד מאמינים שהאלים גרים בפסגת ההר. “לא משנה איך תנסה להסביר להם, הם לא יוכלו להאמין לך או להבין אחרת,” הדגיש. ג’וזף כבר מדריך טיולים כאלה על ההר מעל עשר שנים והוא עשה לו מנהג קבוע – בכל פעם שהוא מגיע לפסגה הוא היה מתקשר לסבו ומדבר איתו משם. לא משנה כמה פעמים ג’וזף היה מתקשר כשהיה מגיע לפסגה, סבו מעולם לא האמין לו שהוא שם, היה מתבדח איתו שימסור דרישת שלום לאלים ושיבקש שירדו הרבה גשמים השנה. סבו נפטר לפני שלושה חודשים.
ג’וזף סיכם את דבריו ואמר, “ישנם אנשים שלא משנה איך, הם לא יצליחו לראות שהקדמה מגיעה ודברים משתנים. גם אמונות. הם לעולם לא יוכלו להאמין במשהו שלא ראו במו עיניהם.” אחר כך הוסיף, “יש אנשים בכפר שלי שמעולם לא ראו מזונגו כמוך, אולי רק בטלוויזיה. אתמול, בכפר, סביר להניח שאתה האדם הלבן הראשון שהם ראו במציאות.”
“אני מקווה שעשיתי רושם טוב,” חייכתי לעברו.
צחקנו יחד.
“אז שנתחיל?” שאל.
“בשביל זה הגענו,” עניתי.
התחלנו את יום הטיפוס הראשון על ההר. הקושי בעליות התלולות התחיל להודיע לברכיים שתכף יתחילו להיכשל. הפציעות הארורות מהצבא מזכירות לי כל הזמן שכואב.
“מה זה, אלון? מה אתה כותב שם?” שאל אותי ניר.
“אה, זה? זה סתם… כותב ביומן שלי,” מלמלתי והצצתי מעל הדפים.
“כותב ביומן? מה אתה כותב ביומן?” ניר התקדם לעברי וניסה לקרוא.
סוככתי בידי על הדף. “לך מפה, טמבל. זה אישי.”
“אישי…” מלמל בזלזול. “על מה יש לך לכתוב כבר? אנחנו תקועים במוצב המחורבן הזה כבר שבועיים ולא רואים את הבית בקרוב.”
“בדיוק בגלל זה. כאן אני בורח, מטייל, מפליג עם המחשבות שלי למקומות רחוקים,” תיארתי לו.
“בוא’נה, אתה ממש גיי, רגיש כזה ומתחשב. אלון, שמע לי, אחי, נראה לי שאתה צריך לנסות קצת גברים.”
“עזוב אותי מהשטויות שלך. מה אתה מבין בכלל? זה עושה לי טוב. מי יודע, אולי יום אחד מישהו יקרא את זה.”
היינו במוצב כמעט חצי שנה. תמיד נמנעתי מלחשב כמה זמן נותר לשחרור אבל לפעמים זה היה בלתי נמנע. מעבר לגדר של המוצב יכולנו לראות נופים מרהיבים, עצים ירוקים והרים שנושקים לשמיים. כל כך רציתי ללכת לטייל שם. זה יכול היה להיות נחמד. הבעיה הייתה יחסי שכנות רעועים עם מדינת לבנון. כינינו את האזור “שוויץ הקטנה”. לפעמים כשהיה לנו משעמם בסיורים או בשמירות, דמיינו מה היה קורה אילו יכולנו לטייל שם בלי מדים, בלי נשק, ובלי הצעקות של אביחי הרס”ר בכל בוקר כדי שנעמוד למסדר דגל.
ישנו באוהלים על מיטות מתקפלות. המבנים שהיו כאן נהרסו כליל בגלל ההפגזות התכופות. המבנה היחיד שעוד נשאר עומד היה חדר האוכל. לפחות שמחנו שאפשר לאכול בנוחות ומפעם לפעם כשנשמעה אזעקה, רצנו לחדר האוכל שמלבד להשביע אותנו סיפק לנו מחסה.
לפני שהציפורים החלו במנגינתן, קמנו והתחלנו להתארגן לסיור. מאוד אהבתי את השעות האלו, כשהכול שקט וחשוך. הווסטים היו מסודרים בחי”ת כבר מהסיור הקודם ובאמצע היו מונחים הפק”לים המחלקתיים, שהיו נשקים אוטומטיים ענקיים. ברוך הסמל שלנו היה מתעצבן כשמשהו בחי”ת שבה סידרנו את הציוד לא היה במקום. מבחינתו שנישאר ערים כל הלילה עד שהחי”ת תיראה מושלם. האמת היא שאהבנו את ברוך, למרות שהוא היה רוצה שנחשוב שהוא קשוח וחסר רגשות. פעם אחת אפילו צפיתי בסרטון מצחיק בפלאפון וכשהפניתי את המכשיר אליו יכולתי להישבע שראיתי אותו מחייך.
הימים במוצב עברו להם בעצלתיים ומלבד התראות שווא של נגיעה בגדר, שבהם כולנו תמיד רצנו אליה כאילו עוד רגע אנחנו נתקלים במחבל, הכול היה די שקט כבר תקופה ארוכה.
באחד הלילות, כשנשמעה אזעקה, התחיל ברוך לצעוק, “הלילה זה הלילה! אני מרגיש את זה! נפרק את הבן זונה שהעז לחצות!”
מייד זינקנו החוצה מהמיטות. לא היה צורך לנעול נעליים או אפילו להתלבש. היינו בכוננות תמידית. נבחרנו להיות החפ”ק, הצוות שנותן מענה ראשוני לכל קריאה. נסענו במהירות בג’יפ הסיור עם כל הציוד עלינו. רוח חזקה איימה להפוך אותו. הקור חדר לנו לעצמות והתפללנו שהנסיעה תסתיים.
כשהגענו לגדר אחרי ההכוונה של התצפיתניות, לא ראינו כלום. ברוך פקד על פריקה מהג’יפ. התקרבנו ארבעתנו לנקודה המדוברת והתחלנו ללכת לאט בטור. ברוך הוביל. רמי אחריו. אני אחרי רמי וליאב השמפ”ל מדדה מאחורינו. קראנו לו ככה כי הוא היה ממש שמן. לכל פלוגה יש את השמפ”ל שלה (שמן פלוגתי). לשמפ”ל אסור לעשות משימות קשות מדי או דברים שגורמים לו להזיע, כי אז הוא מאבד מכוחו ומכרסו, ואנחנו רוצים שהוא יישאר השמפ”ל שלנו. לא יודע איך אבל ברוך תמיד הצליח לגרור את ליאב למשימות הסיור. הוא לקח אותו בתור פרויקט אישי והבטיח שיעזור לו להיות לוחם מעולה ואף לרזות.
ברוך עצר אותנו ממש סמוך לגדר. “שמעתם את זה?” שאל בלחישה.
נשמע רחש בשיחים.
“כולם לסתום את הפה עכשיו ולהיות דרוכים,” פקד עלינו בלחש.
ואנחנו, כמו ילדים טובים, היינו בשקט מופתי וכיוונו את הנשקים אל מוקד הרעש בשיחים.
“רמי, תאיר שם עם היראור,” ברוך רשף לעברו.
רמי הדליק את היראור שזרק אלומת אור חזקה, היה מחובר לנשקו, והחל לסרוק את השיח מלמעלה למטה, ואז סרק גם את הצדדים.
הרעש התגבר ואנחנו נדרכנו עוד יותר. בראש הדהד לי המשפט שברוך אמר לי לפני שיצאנו – “הלילה זה הלילה”. ידיי החלו לרעוד קלות על הנשק ומייד חיזקתי את האחיזה בו.
דמות שחורה ענקית הגיחה מהשיחים והחלה מתקרבת לעברנו.
ברוך שוב לחש, “בפקודה שלי, אש!”
שחררנו את הנצרות בצורה חרישית, כמו שלמדנו במטווחי לילה עם נגב הקצין. ראיתי את ליאב ממש מתאמץ לשמור על דריכות ואיך הנשק מחליק בין ידיו המזיעות. ברוך הנהן לעבר כולנו וידענו שתכף נתחיל “להרעיש” את הגזרה ששמרנו עליה.
מולנו נעמד חזיר בר ענק, שחור ועצבני.
ברוך הרים את ידו וסימן לנו לא לעשות כלום.
אנחת הקלה.
מזל שהחזיר לא מבין שכמעט השיב את נשמתו לאיזה בורא, ושב על עקבותיו. ברוך עלה בקשר מול החמ”ל ודיווח, “התראת שווא. אנחנו חוזרים.”
למוחרת בבוקר אבי המג”ד החליט לכנס את כל הגדוד ברחבה הגדולה. בקושי הספקנו לחטוף כמה שעות תנומה מההקפצה המיותרת בלילה. אביחי הרס”ר החל לצעוק כהרגלו עם המגפון שאנחנו צריכים להגיע בזמן ומי שמאחר מסופח אליו לתורנות למשך שבוע. לאף אחד לא היה אכפת לעבוד עם אביחי הרס”ר. אתה מקבל שבוע של חופש ממשימות ועל הדרך גם ישן ואוכל טוב, אפילו מתקלח.
קילפנו את עצמנו מהמיטות. התחלנו להתלחש בינינו והנחנו שאנחנו יוצאים הביתה.
“אל תגיד סתם. אני עוד חייב לדבר עם רוני,” אמר רמי.
“איזה רוני? היא כבר תזרוק אותך עד שתגיע. בטח הייתה כבר עם כל כפר סבא,” צחק עליו ניר.
אביחי הרס”ר נבח ברקע, “יאללה! בואו לכאן מהר!” קולו כבר נבלע בהמון, נהפך לחלק מהנוף.
ליאב השמפ”ל עדיין היה במיטה והתקשה לקום. רמי וניר החארות בעטו ברגליים של המיטה הצרפתית והוא התקפל לתוכה.
צעקתי אליו, “נו כבר, שמן! אתה מגיע?”
“אני תקוע!” צרח לעברי. “תעזור לי!”
הגעתי אליו במהירות. פחדתי שלא נגיע בזמן לרחבה ונפספס את היציאה הנכספת הביתה. עזרתי לו להתרומם ויחד מיהרנו לרחבה שכבר הייתה מלאה בכל חיילי הגדוד, וגם בנגדי וקציני המפקדה. כולם יצאו פתאום מהמחילות שלהם והראו את פניהם. מעניין. כשהמג”ד מבקש כולם מגיעים, אבל כשאנחנו צריכים את עזרתם בפתרון תקלות שיש בבסיס או רוצים לדבר על משהו שמפריע בהתנהלות, אנחנו מקבלים תשובה שכולם בבית או במשימות “גדודיות”. נו, מילא, בטח יוצאים הביתה, אז כל זה לא משנה עכשיו.
אביחי הרס”ר סידר את המיקרופון והתחיל להתעסק במתגים. נשמע רעש סטטי מחריד. הוא קירב את המיקרופון יותר מדי לרמקול.
“סליחה, סליחה!” צרח.
אבי המג”ד הגיע, ברוב הדרו ודרגותיו. יש לו חזות מרשימה כזאת. הוא גבוה מאוד ואני די בטוח שאין לו גיל. השיער שלו נראה אפרורי מדי כדי להיות צעיר ופניו ילדותיות מדי כדי להיות זקן. חלק מהחבר’ה אומרים שהוא הגיע ממטכ”ל. לי הוא פשוט נראה כמו ילד שפתאום הפך למבוגר. אביחי הרס”ר הגיש למג”ד את המיקרופון ונדמה מהצד כאילו הוא משתחווה אליו. דמיינתי איך המג”ד מוציא חרב ומורה לערוף את ראשו או מכתיר אותו לאביר.
הפנטזיה התפוגגה כאשר הוא החל לנאום.
“קצינים, נגדים, חיילים וחיילות יקרים, אני חוזר כעת מאישור תוכניות עם המאו”ג,” הוא קרא.
“מאו מה?” שאל ליאב מהצד. תחבתי את מרפקי אל תוך צלעותיו.
“מפקד האוגדה, תשתוק כבר!” זרקתי לעברו מבט זועף.
“אחחח!” הוא פלט יבבה בעודו מעסה את המקום הפגוע.
“נראה שעקב ההידרדרות שחלה במצב בגזרה הדרומית וההחרפה של ירי הטילים, אנו נאלצים לרדת לתגבר את יישובי העוטף ולהיות במוכנות לכניסה ללחימה בכל זמן נתון. ישבתי כבר עם מפקדי הפלוגות ועדכנתי אותם בלו”ז להמשך. כפי שזה נראה כרגע, יהיה סבב נוסף בתוך הרצועה.”
כולם היו בהלם והחליפו מבטים המומים. היינו בטוחים שזו תהיה בשורה משמחת ושאחרי כל כך הרבה זמן במוצב נצא להתאוורר קצת בבית. כולם החלו לפטפט ביניהם. “לכמה זמן זה יהיה?”, “מתי יורדים?”, “זה בטוח, או כמו פעם קודמת נגיע עד לשם ותסובבו אותנו?”
המג”ד הרים את ידיו ואמר, “אני יודע שלא כל הדברים ברורים כרגע. גם לי הם לא ברורים. ברגע שיהיו עדכונים נוספים אדאג להעביר זאת למפקדים ואליכם.”
המג”ד ירד מהבמה והחזיר לרס”ר את המיקרופון בטפיחת שכם קלה.
אביחי הרס”ר החל לצעוק שוב. “כולם להתחיל לזווד ציוד! מהר! סמ”כים, להתחיל לחתום על תחמושת! תורידו לי חיבלולים, אוהלים, מוטות, בזנטים!” הוא עצר לנשום לרגע. “אני רוצה שם מאהל מושלם שלנו, שיראו שהגדוד הגיע והוא מוכן לכל דבר!” הוא המשיך לצעוק לעבר החיילים, שכהרף עין נעלמו וחזרו למחילות.
ליאב שאל, “זה רציני, כל החרא הזה?”
“אני חושב שכן, אחי. לא נראה לי שהיו מעלים את כל המופע הזה סתם,” עניתי לו.
“וואי, אני לא בטוח שיש לי מספיק צ’וקולוקים, והשק”ם סגור,” הוא אמר והסתכל לכיוון השק”ם במבט עצוב.
“עזוב שטויות. בוא נלך להכין את הציוד.”
הגענו לשטחי הכינוס שליד יישובי עוטף עזה. האמת היא שהם היו שטחים חקלאיים של המקומיים שהרסנו עם כל הארמיה השלישית שהגענו איתה.
אביחי הרס”ר כבר דאג לסדר את השטח ולהבהיר לכולם שהגדוד שלנו הגיע. הוא קישט את המקום עם דגלים, שלטים וחיילים תורנים. היה חסר רק דבר אחד בחום הזה – מזגן. היינו מתפשרים אפילו על מאוורר. הזענו בטירוף כשהקמנו את המאהל, והוא בשלו ממשיך לצעוק במגפון איפה להניח כל דבר וגוער בנו. קיווינו שמישהו ישתיק אותו כבר.
עברנו על כל הציוד לאחר שפרקנו אותו מהמשאיות והמשכנו לשפצ”ר את מה שעוד לא הספקנו.
נגב הקצין כינס את המחלקה ונתן לכולם מספרי ברזל. להפתעתי הלא רבה שובצתי עם ליאב השמפ”ל כצמד. מתחילת הטירונות אני סוחב את השמן הזה איתי, לפחות יהיה לי מצחיק.
ברוך הסמל עבר על הציוד של כל אחד מאיתנו ובדק שיש לנו הכול. כשסיים אמר, “טוב, חברים, ליום הזה הכנו אתכם. אני לא רוצה שתתחילו להתבכיין עכשיו כמו כוסיות. ברגע שנכנסים, נכנסים הכי חזק שאפשר.”
אלישע ההסדרניק שאל אם אפשר להתפלל.
“תעשה את זה זריז,” ברוך אמר לו. “מחכים לנו לסדר תנועה.”
וכך התכנסנו כולנו, על ציוד וצבעי פנים, כדי לערוך מנהג מסורתי הזוי לפני כניסה למלחמה. מעולם לא הייתי דתי ובטח שלא מאמין גדול, אבל משהו ביחד הזה והמילים העתיקות נתן לי הרגשה טובה.
מסביבנו כל הצבא היה על הרגליים ויכולנו לראות עשן מהרבה מוקדים בתוך העיר העזתית. רעש המנועים שהונעו היה רועם וגרם לאדמה לרעוד. עכשיו כולם יודעים שצה”ל מגיע. עם סיבובי המנוע, הלב שלי נסק. לא ידעתי מה יעלה בגורלי או בגורלם של חבריי. הפגישה עם הרב שדרש שנכתוב פתקים להורים לא הועילה למתן את תחושות הפחד.
נגב הקצין הוביל את התנועה הרגלית ואי שם לפניי ראיתי את אבי המג”ד משקיף על הכניסה. חיילות מהשלישות עמדו בסמוך, חילקו לנו סוכריות וביקשו בטון אימהי שנשמור על עצמנו. לקחתי חופן ושמרתי בשביל השמן. לא היה לנו זמן להגיד למשפחות איפה אנחנו ואם אנחנו נכנסים בכלל. הנחנו שהם כבר יתעדכנו ויהיה בסדר. אביחי הרס”ר עמד קרוב לגדר, עדיין אוחז במגפון אבל הפעם בסבר פנים רציני ובקול רגוע איחל לנו בהצלחה.
מלפנינו הֵדֵי פיצוצים רמים, עשן ותופת והרבה לא נודע.
מאחורינו, יישובי עוטף עזה, הבית והמשפחה.
ג’וזף והצוות הכינו לנו ארוחת ערב שלפי הריח מסתמנת כטעימה.
אחד הבחורים, סאמי שמו, קרא לי לבוא לשבת ליד המדורה שהם הקימו. מייד הגישו לי כוס תה עם עוגיות והבטיחו שהאוכל יגיע בהקדם. הרגשתי כמו שייח’ שדואגים לו לכול מלבד הקמת האוהל.
התפלאתי שהאנגלית שלהם טובה כל כך לעומת האנשים שפגשתי עד עכשיו. הם אמרו לי שהם רגילים לעבוד עם תיירים, אז אנגלית היא מצרך הכרחי.
ישבנו מסביב למדורה ואכלנו תבשיל מקומי שנקרא “אוּגלי”, מעין פירה דביק עשוי מקמח תירס שאפשר להוסיף עליו רוטב בכל מיני טעמים. הפעם היה רוטב ירקות, והוא לא כל כך דמה למה שאני רגיל לאכול. למרות המראה המפוקפק של הפירה, הארוחה הייתה טעימה ומשביעה מאוד. הם לא נתנו לי להישאר עם צלחת ריקה ביד והקפידו למלא אותה שוב כשסיימתי.
הם לימדו אותי כמה מילים בסיסיות בסווהילית ושיר שהם שרים למבקרים. השיר הולך כך: “ג’מבו, ג’מבו בואנה, אבארי גאני, נזורי סאנה, ווגאני, מוואקאריביצ’ווה, קניהייטו, אקונה מטטה!”
אקונה מטטה. כאן אין דאגות. הערכתי את זה מאוד. מי לא רוצה לחיות ללא דאגות?
