"!No! Por favor! No se nada לא! בבקשה! אני לא יודע כלום!" הצרחות של יוחנן קרעו את הדממה. שני […]
החבורה
“No! Por favor! No se nada! לא! בבקשה! אני לא יודע כלום!” הצרחות של יוחנן קרעו את הדממה. שני אנשי הקרטל אחזו בחוזקה בזרועותיו הכפותות כשהוא תלוי מעבר לגדת הנחל, וכפות רגליו היחפות עומדות לטבול במים. שתי דקות לפני כן יוחנן שכב על הקרקע הבוצית, עיניו פעורות באימה. איש הקרטל השליך למים תרנגול. הוא חבט בכנפיו במים השקטים בניסיון נואש להמריא. ללא אזהרה המים שצפו וגעשו. עשרות דגי פיראנה עם שיניהם החדות התנפלו על העוף. תוך שתי דקות, מלבד מספר נוצות מוכתמות בדם, לא נותר זכר לתרנגול האומלל.
שלוש שנים קודם לכן, בבוקר שישי אחד, התכנסנו חמישה חברים למפגש הפרלמנט הקבוע. אנשים שונים זה מזה, חלוקים בדעותיהם כמעט בכל נושא. רן הלחמי ה”רומנטיקן” – יבואן ציוד לחדרי כושר, עורך הדין שלמה צור “מר נוכחות” – פרקליט המייצג עבריינים כבדים, יוחנן שרעבי ה”יפיוף” – פַּסָל, אביתר זהבי ה”בכיר” – סמנכ”ל במִנהל מקרקעי ישראל, ועבדכם שחר לוי ה”כומר” – מהנדס אלקטרוניקה בחברת סטארט־אפ.
“ראית איזה עיניים עשתה לי המלצרית?” רן לחש אליי, דוחף בכתפי, גורם לי להרים את עיניי מהתפריט.
“תירגע, היא אפילו לא הבחינה בך.”
“היא חייכה אליי.”
“היא מחייכת לכולם, אידיוט! זו העבודה שלה!”
“תחשוב מה שאתה רוצה. אני מוסיף לטיפ שלה עוד עשרים שקלים באופן אישי.”
“אולי תציע גם לה נישואים?! אם אינני טועה, עברו בקושי חודשיים מהחתונה הרביעית שלך.”
רן התעלם מהערותיי, סידר את חולצתו השחורה בתוך מכנסיו השחורים. “שחור מרזה,” היה טוען בעודו מלטף את כרסו הקטנה.
התשוקה של רן ולבו המתאהב לא באו בחינם. לשלוש גרושותיו שילם מזונות. הוא התרגל לרמת חיים גבוהה ופיזר כספים לכל עבר. בכניסה למשרדו המפואר באזור התעשייה התנוסס השלט “הלחמי ובניו ייבוא ושיווק”. בחדרו המרווח, מול הפוסטר של מכשיר כושר משולב של חברת יורק, תלה תעודות הוקרה של אגודות שונות למלחמה בסרטן, בעוני, ברעב ובקשיים של נוער בסיכון. לאחרונה, אחרי שקנה לאשתו החדשה מכונית חדשה עוד יותר, נתקל לראשונה בסירוב מנהל הבנק לאשר לו הלוואה נוספת. הייתה זו נורת האזהרה הראשונה שזכתה להתעלמות מוחלטת. לא אדם כמו רן ישנה את אורח חייו בגלל איזה מנהל בנק אטום לב וחסר הבנה בסיסית בכלכלה.
כן, רן היה מתאהב סדרתי. הוא סלד מהכינוי “חרמן”.
“למה הכול אצלכם זה סקס?! לא נראה לכם שזה באמת בא לי מהלב?!”
המרחק בין הכרת אישה חדשה ובין הצעת נישואים היה קצר. המרחק בין טקס הנישואים ובין הגירושים ברבנות היה אפילו קצר יותר. למרות שהייתי איש סודו, לא הצלחתי “לחנך” אותו. הוא גילה חוסר אחריות בעולם העסקי כמו בעולם הרומנטי. רן עשה כסף, אך בזבז יותר ממה שעשה. הוא היה מאושר, אבל צמא כל הזמן לעוד אהבה. הוא רצה שכולם יאהבו אותו.
“יש לי גנטיקה טובה,” אהב לומר כשליטף את שׂערו המלא, האסוף לקוקו. “בריקודי העם כולן רוצות לרקוד איתי.”
“זה בגלל האפטרשייב שאתה מפזר בנדיבות, ואולי הכסף או הכרס שלך,” אביתר היה חייב לעקוץ.
“אם אתה כבר מעלה את עניין הכסף, אז אני צריך כסף דחוף. אני מחפש משקיעים לטווח קצר,” פנה אל חברי הפרלמנט. החלפנו מבטים. “אתם לא מבינים, גיליתי דרך מדהימה לעשות כסף. הרבה כסף.” הוא לכסן אליי מבט מהיר.
“אז איפה הבעיה?” אהבנו את רן למרות שהגדרנו אותו כאדם הכי לא יציב שהכרנו. הוא היה חבר בפרלמנט מאז הקמתו לפני יותר משלוש שנים.
מקום המפגש הקבוע היה בקפה לנדוור בהוד השרון, בכל יום שישי בבוקר. קראנו לקבוצה “בוקר בקטנה” על שם אחת המנות בתפריט. השתדלתי לא לשבת קרוב מדי לשלמה ולאביתר. שניהם עישנו. ריח הסיגריות שנדף מבגדיהם התערבב עם ריח האפטרשייב, ולא יכולתי לסבול את זה. לא אהבתי גם את צורת האכילה של שלמה. למרות ממדיו הקטנים, היה מתנפל על הכריך, נוגס בו בגסות, ולדעתי כמעט שלא לעס. לפעמים הזכיר לי תנין בחמת גדר בשעת ההאכלה.
“אני חושב שאני כנראה עדין מדי.” מתוך הרגל, רן תר בעיניו אחרי נשות השולחנות הסמוכים. “אני לבוש בפשטות, שונא תכשיטים, אוהב אוכל, הרבה אוכל, ולא מסתדר עם דיאטנים. כל הדיאטנים שניסיתי עד היום חולקים מנהג דומה, לשכנע אותי לקצץ בכמויות ולגרום לי עצבות.”
“אז תן לי להבין,” זלזל אביתר, “גילית דרך לעשות כסף אבל היא לא עובדת, ואתה צריך מאיתנו כסף דחוף?!”
אביתר הגיע ממשפחה קשת יום. הוריו עלו לארץ מצ’כיה ופתחו מכולת במגדיאל. שמו המלא בארץ ישראל של שנות החמישים היה אישטוון גולדשטיין. אביו, אדון גולדשטיין, סירב בתוקף לשנות את השם. בתום השבעה למותו של אביו הוא התייצב במשרד הפנים ושינה את שמו לאביתר זהבי. “היה לי בכיתה נער בשם אביתר, וקינאתי בשם הזה. היה לי חלום קבוע שכעת קוראים לי אביתר, וההורים שלי נאבקים על השם המקורי אישטוון. בחלומי אמי צעקה על חבר שלי: ‘זה לא אביתר! זה אישטוון! אישטוון! אישטוון!’ ואז הייתי מתעורר ורואה את אמי צועקת: ‘אישטוון, קום! אתה מאחר לבית הספר!'”
כולנו הכרנו את הסיפור על המשפחה. במכולת, שכבר מזמן נסגרה, לקוח ששכח לפנות אל אביו בכינוי “אדון גולדשטיין” נקנס ב”קופסת הלרשום”. רוב הלקוחות סבלו מחוסר במזומנים, במיוחד לקראת סוף החודש. “אדון גולדשטיין, תרשום,” היה המשפט שנאמר במכולת שוב ושוב. “קופסת הלרשום” הייתה מקור מהימן להשלמת הכנסה. ביד מיומנת וללא השארת עקבות היה אדון גולדשטיין מוסיף כמה גרושים לכרטיס הלקוח. לקוח שלא הראה מספיק כבוד לאדון גולדשטיין, זכה לקנס גבוה יותר ב”קופסת הלרשום”. כשפרצה שרפה במכולת, עמדו כולם בחוץ חסרי אונים. רק אישטוון הקטן זינק פנימה. אחרי מספר דקות מורטות עצבים יצא החוצה, פניו מפויחות, שערו חרוך, ובחיקו חיבק את “קופסת הלרשום” יקרת הערך.
רן התעלם מנימת הדיבור של אביתר. “בואו אציג לכם את ההזדמנות הזאת בצורה אחרת,” הוא לא היה יכול להסתיר את התרגשותו. “מי רוצה לעשות שישים אחוז רווחים בחצי שנה?”
“אתה ממש מתכוון למאה ועשרים אחוז בשנה? אני לא מכיר אף ארגון חוקי או לא חוקי שנותן כאלו רווחים.” שלמה היה סקפטי.
“לא הייתי מדבר איתכם אם זה לא היה בטוח. מדובר בחברה אמינה, ואני השקעתי בה לא מעט כסף.”
“מה עם הכסף שהבטיחו לך בחברה הזאת, כבר קיבלת אותו?! כשתקבל את הכסף, תבוא ונדבר!” לעג לו שלמה. רן נעץ בו מבט כועס: “דווקא אתמול עשו לי העברה בנקאית. הכסף נמצא אצלי בחשבון, ובעוד יומיים אוכל למשוך אותו במזומן. אתה עורך דין פלילי, תמיד חשדן, לא מאמין לאף אחד חוץ מאשר ללקוחות שלך.”
שוב קפצנו מנושא לנושא.
“קודם כול תלמד את המושגים. אני עורך דין שעוסק בפלילים. אפשר לקרוא לי סנגור או פרקליט, אבל לא עורך דין פלילי.”
הפרתי את שתיקתי. “תקרא לעצמך איך שתרצה. העובדה היא שבגללך עבריינים מסתובבים חופשי. אתה יודע שהם פשעו, ובכל זאת מגן עליהם בחירוף נפש. הציבור כולו יודע שהנאשם עבריין מורשע, ואתה יוצא ומגן עליו.”
“מה שהציבור חושב שהוא יודע לא מעניין אותי. מבחינתי, החשוד לא ביצע שום עברה. גם עֲבָרו לא רלוונטי. לא רק מבחינתי. מבחינת החוק ותפיסת המשפט המערבית, הוא חף מפשע עד שהוכח אחרת. למרות זאת, יש פה חוסר איזון משווע. הנאשם עומד לבדו, אדם קטן, ללא ידע וללא יכולת להגן על עצמו, מול מערכת עוצמתית של משטרה, פרקליטות, חוקרים, בתי מעצר ובתי משפט. כולם נגדו. אני בעל המקצוע היחיד שבא לייצג אותו ולעזור לו. נוסף על זה, אספסוף כמוכם מרשיע אותו על סמך הכותרות בעיתונים והדלפות מכוונות של המשטרה. האם אתם יודעים ששיעור הזיכויים בארץ הוא פחות משני אחוזים?! וזה למרות ההצלחות שיש לי ולחבריי הפרקליטים.”
“אבל איך אתה מסתדר עם המצפון שלך? הרי העבריין מספר לך מה קרה בזירה, ולך אסור לגלות. חיסיון, לא?”
“לתפיסתי, אין מצב שהנאשם יגיד לסנגור, ‘עשיתי את זה.’ אני לא אגן עליו!!! זה בשבילך החלק של המצפון. אני לא מכיר אישית מישהו שאמר, ‘עשיתי את זה.’ לא אסכים לייצג אותו למרות החיסיון. ודרך אגב, תלמד משהו, החיסיון מיושם על מה שהוא עשה. זה לא תופס אם הוא מספר לי על תכנון לבצע פשע. כך המערכת עובדת.”
“והמערכת הזאת שלך, לא מפריע לה שעבריינים מסתובבים חופשי?”
“הנה עוד דבר שאתם לא יודעים. על פי תפיסת השיפוט המערבית, עדיף שעשרה עבריינים יסתובבו חופשיים מאשר חף מפשע אחד שייכנס לכלא. זה הבסיס לכללי המשחק שמקנים לכל נאשם הגנה משפטית ומחייבים את המערכת להוכיח את אשמתו מעבר לכל ספק. הכללים הללו מצמצמים את יכולת המערכת להטיל דופי באזרח חף מפשע. באותה הזדמנות, הם מקילים על נאשמים ומאפשרים להם להגן על עצמם ולטעון לחפותם. זה המחיר שהחברה נאלצת לשלם כדי להגן על החפים מפשע. זה מצב טוב יותר בהרבה. על פי הדת, בעבר היה מספיק לקבל עדות של שני אנשים כדי להכריז על הרשעה.”
“אבל יש מקרה של עבריין שירה והרג אדם. הכול צולם ותועד. יש עדים. מה יש לך לעשות כאן? ומה עם עדים שמשקרים? איך מתמודדים עם זה?”
“יש כמה דרגות בחומרת המעשה. כדי שיואשם ברצח, צריך להראות כוונה ותכנון מראש. אם זה לא הוכח, העברה תופחת אולי להריגה, שבה גם סולם העונשים נמוך יותר. ובקשר לעדים, יש הרבה עדים שלא מוסרים דיווח אמת. הם לא שקרנים. הם פשוט ראו את מה שראו מזווית שונה, ומשוכנעים שהם מוסרים עדות אמת.”
“תגיד לי, שלמה,” שאל אביתר בנימה מלגלגת, “לא שאני מנסה לשנות את הנושא, אבל למה קוראים לך ‘מר נוכחות’?”
“מי אמר לך את זה?” הוא שלח אליו מבט.
אביתר הביט בי ושתק.
המבט, מלא בתוכחה, הופנה אליי לשנייה, ושב אל אביתר.
“אם אתה מתעקש לדעת, אז בגלל שאני נחשב למבוקש בתחום, אנשים לא מצליחים להתמודד עם הטיעונים שלי, ויורדים בכל הזדמנות על העובדה שיצאתי קטנצ’יק. ובכן, לפני כמה שנים איחרתי לדיון. נכנסתי לאולם מתנשף בדיוק כשהשופט שאל את הנאשם היכן הפרקליט שלו. צעקתי מקצה האולם: ‘נוכח, כבודו, אני נוכח!’ השופט היה במצב רוח טוב והגיב: ‘אני רואה, אני רואה. את הנוכחות שלך ממש קשה לפספס.’ כל האולם התגלגל מצחוק, ומאז קוראים לי ‘מר נוכחות’.”
“טוב, תרדו כבר מהעניין,” אמרתי בקוצר רוח. “אבל מה עם הכסף של רן?”
רן התעורר שוב לחיים. “בן דודי חי בניו יורק ועושה עשרות אלפי דולרים כבר שנתיים רצופות. אני סומך עליו, והוא עשה את כל הבדיקות על חברת ענק שנמצאת בטקסס. לפני כחצי שנה הוא משך את כל כספו, ושוב השקיע אותו. המערכת הזאת אמינה ועובדת!”
אין עדיין תגובות