בתוך כל אהבה מצויה גם מלחמה, ובכל מלחמה מתקיימת האהבה. על סף אימת המוות, בתוך מטוס פגוע המסתחרר לעבר האדמה, […]
18 בינואר, 1973
מג’דל שמס, רמת הגולן
הנער הדרוזי
‘קום בני, קום אהוב שלי. זמן לקום לעבודה.’ ידו החמה של אביו מלטפת את גבו של הנער הדרוזי, מעבירה בו רטט נעים. הוא מסיר מעליו את שמיכת הצמר העבה, חש את צינת הבוקר חודרת דרך זגוגית החלון המכוסה בכפור. הנער הצעיר מתיישב ומביט החוצה. השמש, שרק עתה החלה לעלות מעבר להרי דמשק על הכפר הקטן, שופכת רק אור חיווריין, הקורן מתוך מצבורי השלג שנערמו ברחוב ועל גגות הבתים הנמוכים, הבנויים אבני בזלת שחורה.
הנער מפהק ומתמתח. מן החדר הסמוך עולה בנחיריו ריח הפיתות הדקות שאמו משטחת בזריזות על הטאבון, שתחתיו לוחשות גחלים לוהטות. הוא קם ומקפל בקפידה את השמיכה ואת המזרן שעליו ישן, ומניח אותם בפינת החדר. עדיין יחף, הוא ניגש אל תנור הנפט העומד במרכז החדר. דרך חלון זעיר ומפויח נראית להבה כתומה מרצדת. הוא מניח את כפות ידיו על יציקת הברזל הכבדה, ומיד נרתע מן החום ומחכך כף יד בכף יד.
הנער לובש את בגדי העבודה. למרות שהניח אותם בקרבת התנור, נותרה בהם מעט לחות מיום העבודה הקודם, כשסחב על גבו שקי בטון ועירבב אותו עם מים וחול לעיסת טיח סמיך, שאביו מרח בתנועות מיומנות על הקיר הטחוב.
גם היום הם יוצאים לעבוד במוצב שעל פסגת הר חרמון, הניצב כשומר הדורות מעל הכפר הקטן. לא אחת שמע מאביו כי שומרי ברית דת הייחוד הסודית אמנם מעטים הם, ופזורים בין שונאים רבים, אבל כוחנו נובע מן ההר הזה, שאנו נאחזים בשיפוליו.
‘אנחנו הדרוזים מעטים, אך עיקשים כמו הפרד החורש את השדה. זכור, בן שלי, דרוזים בני סוריה נולדנו, ודרוזים בני סוריה נמות, עד שתוקם מחדש מלכות הנביא אל־חאכם ותשליט את שלטונה על הכופרים כולם.’
הנער ניגש אל אמו ומרכין את ראשו בפניה, מברך אותה בברכת הכבוד של הבן אל האם. היא לבושה כולה בשחור. רק כפות ידיה, שצבען כצבע הנחושת, גלויות לעין. עיניה נעוצות בגחלים המרצדות, והיא אינה מפנה את מבטה אליו. אל אביו, היושב בפינת החדר, טובל את הפיתה החמה בקערת שמן זית, היא רוטנת כי עליו לחדול מלקחת את בנו הצעיר לעבוד עבודת כפיים אצל היהודים, אלא לשלוח אותו בחזרה לבית הספר. מדוע הוא גוזר עליו להיות כמו אביו, פועל בניין, ולא לרכוש השכלה כראוי?
‘כבר אמרתי לך אישה,’ עונה לה אביו בקול קשה. ‘אלה בתי הספר של היהודים האוסרים עלינו לדבר בשפתנו, ושולחים את בנינו להיות חיילים בצבא של הציונים. זה מה שאת רוצה בשביל הבן שלך? את, שאחיך היה קצין בצבא הסורי לפני שנהרג במלחמת יוני?’
הפעם אמו אינה שותקת. היא מרימה אל אביו את פניה הכחושות, המוארות באור גחלים אדמדם. גם כתפיה מתחת לנ’קאב, בניגוד לאלה של חברותיה מלאות הבשר, צנומות כשל נערה צעירה.
‘למה תיקח את בני הצעיר לשבור את גבו בעבודה קשה. מסוכן שם בתוך המקום הזה, ומה שאתם עושים שם לא צריך נער צעיר לדעת.’
אבל אביו אינו מתרצה. בן דודו של הנער יבוא גם הוא איתם לעבודה, וגם שני אחיו הגדולים עובדים כולם בבניין, כי אין להוציא די מחיה מאדמת הגולן הקשה, והחורף רק התחיל. הוא מורה לבנו להתלבש היטב ומניח על כתפיו מעיל מצמר כבשים.
אמו של הנער אינה מביטה בהם כשהם יוצאים לדרכם. ערפל דליל נלכד בין סמטאות הכפר, המרוצפות גם הן באבן בזלת שחורה. אביו מתניע את הוויליס הבריטי הישן, ובנו קופץ ומתיישב על ספסל העץ מאחור. הטנדר מהסס לרגע לנוע, כאילו חלה גם הוא בשיגרון כמו סבו של הנער. בדרכם אל המוצב שבראש ההר, הם עוברים ליד ביתו של הדוד. בן דודו, האהוב עליו מכל בני משפחתו הגדולה, ממהר לצאת אליהם. הוא קופץ ומתיישב במושב הקדמי, צוחק על המעיל הגדול ממידותיו של הנער. הדוד גבה הקומה והחסון יוצא מביתו ומסתודד לרגע עם אביו, הרוכן אליו מתוך קבינת הרכב.
הטנדר הזקן, עמוס שקי מלט וחול, מחרחר במעלה הכביש הפתלתל. הם עוברים דרך מחסום הרכבל התחתון, והחיילים המשועממים, המכוסים בסרבלים עבים, מתירים להם לעבור.
אביו עוצר במרכזו של המבצר האדיר, המכוסה שכבות של אבני בזלת גדולות, לפותות זו אל זו ברשת פלדה. ‘מצודה צלבנית,’ הפטיר פעם אביו וירק על האדמה. ואמנם, המקום הזכיר לו מעט את קלעת נמרוד, שאליו נסע לטיול עם כל בני משפחתו. משפחה גדולה יש לו לנער, דודים ובני דודים, ואחיינים רבים בני גילו. הוא וכל צעירי המשפחה שלו מעריצים את הדוד, שהיה קצין בכיר בצבא הסורי, ומטיף בכל מקום כנגד הבוגדים המוכנים לשכוח מאחיהם הדרוזים הסובלים מעבר לגבול, ומשתפים פעולה עם הכובש הזר.
בפתח הבונקר הם פוגשים את מפקד המוצב, המורה לחייליו לבדוק היטב בכלי העבודה שלהם, שמא החביאו בהם דבר־מה אסור. גם כשיֵצאו בסוף יום העבודה יבדקו אותם שוב, ואפילו ימששו את גופם בידיים אדישות.
הם יורדים דרך מבוך המנהרות המדופנות לוחות פלדה עבים, ומגיעים אל האולם המרכזי שבו עבדו ביום האתמול. ביחד עם בן דודו עליו לעלות ולרדת בין המבוכים כדי להכניס פנימה את שקי הבטון והחול. בן דודו סוחב שני שקים, אחד על כל כתף. גם הוא ניסה לעשות כך אתמול, אבל השק הכבד החליק ונפל, ותוכנו התפזר על הקרקע.
בשעת הצהריים הם יושבים יחדיו לאכול פיתה טבולה בלַבַּנה שמכינות נשות הכפר. עוד מעט יקום אביו וימתח את גבו הדואב, וימשיך למרוח עם כף הבנאים טיח אפור על הקירות החשופים.
הנער הדרוזי כבר כמעט שאינו נער עוד, והוא יודע מה מוטל עליו לעשות. כשהחיילים אינם מביטים לעברם, הוא נכנס אל אחת המנהרות הסמוכות. אם יישאל, הורה לו אביו, ישיב שהוא מחפש את השירותים. בכל יום הוא חוקר מנהרה אחרת, אבל היום נדמה לו שמצא את מבוקשו. קרן אור חלושה מובילה אותו לפתח קטן, כרוחב כתפי אדם מבוגר, שאינו מוגף בדלת פלדה. הוא מציץ לרגע החוצה, רושם בראשו את תבנית הקרקע ואת שלוש ארובות האוורור המזדקרות ליד פתח המנהרה.
הנער הדרוזי פיקח ונבון. כל מוריו בבית הספר תמיד ציינו את תפיסתו הטובה. הוא משרטט על דף נייר את תוכנית המוצב המובילה מן הפתח שמצא אל עבר האולם המרכזי, ומצייר את צורתן המדויקת של שלוש הארובות שבחוץ. לפני שהוא חוזר, הוא מקפל היטב את דף הנייר ומטמין אותו בתוך כיס פנימי שאמו תפרה לו בתוך מכנסיו.
יום המחרת הוא היום השישי, שבו ציווה הנביא מוחמד מנוחה למאמיניו. זהו יום סגרירי וקר. הנער הדרוזי נשאר מכורבל ליד תנור החימום, ואינו יודע שבשעת בוקר מוקדמת נפרד דודו מבנו האהוב בנשיקה על כל אחת משתי לחייו, והשביע אותו להיזהר בדרכו. בן הדוד יוצא אל עבר הגבול הסורי בצעד מהיר, נושא בכליו שרטוטי עמדות ותמונות של תנועות השריון הישראלי הנע ברחבי הגולן, הופך את האדמה הפורייה לאבק אדמדם תחת זחלי הטנקים הגדולים. בין הדפים נמצא גם אותו שרטוט נאה ובהיר שהכין אתמול בשקידה נער דרוזי צעיר.
מן הצד השני של הגבול מגיח מתוך הערפילים איש הקשר של המודיעין הסורי, מברך לשלום גם הוא את הבחור הצעיר בשתי נשיקות על לחייו, לוקח את צרור הדפים מידיו ונעלם כלעומת שבא.
לרוע מזלו, בדרכו חזרה נתקל בן דודו בן השמונה־עשרה במארב של חיילי גולני ונהרג במקום. על גופתו מוצאים אנשי המודיעין הישראלי רשימת שמות של כמה משתפי פעולה עם הסורים, דרוזים מכפרי הסביבה.
כבר למחרת היום נלקחים אביו ודודו מתוך סוכת האבלים אל מתקן החקירות של המודיעין הישראלי, וכל אנשי רשת הריגול נשפטים לתקופות מאסר ממושכות. רק על הנער הצעיר חסו, והוא נותר בכפר, לפרנס לבדו את אחיו ואמו. לבית הספר לא שב לעולם.
אין עדיין תגובות