פר גינט

אוסה: פר, אתה משקר!
פר: בכלל לא!
אוסה: באמת? אז תן שבועה!
פר: מה שבועה?
אוסה: הנה, נבהל לו! / רק שקרים, שטויות, בועה!
פר: זאת הכי אמת שיש!
אוסה: פוי! מול אמא? תתבייש! / חודש – כשיש עבודה! – / רץ בשלג – ״צד אייל!״ / וחוזר – שלא נדע! – / בלי רובה ובלי שלל /רק מעיל מרוט, קרוע! / אבל מה הכי גרוע? / שק של סיפורי בדים / כמו של גדול הציידים!… / נו, פגשת ת׳אייל?
פר: על הרכס.
אוסה: אלא מה!

 

 

״פר גינט״ (1867), המחזה האחרון שכתב איבסן בחרוזים לפני שפנה לכתוב את הדרמות שהפכו אותו לאבי הריאליזם המודרני, הוא סיפור חייו של פר, מנעוריו ועד ערוב ימיו.

פר גינט מתחיל את דרכו כעלם בודה מעשיות, פרחח כפרי שחוטף כלה מחתונתה, נמלט מכפרו ובהמשך אף עוזב את ארצו. עם החיים, פר הופך לקרייריסט, אופורטוניסט ואיש חסר עקרונות. בסוף ימיו הוא שב לארצו כאיש זקן ונאלץ להביט אחורה על חייו ולתת עליהם דין וחשבון.

הנריק איבסן

הנריק איבסן (1828-1906), גדול המחזאים הנורבגיים והיוצר ששינה את פני התיאטרון בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בין מחזותיו: "בית בובות", "רוחות", "אויב העם", "האישה מן הים", "הדה גאבלר", "איולף הקטן", "כשאנו המתים מתעוררים".

על המתרגם

דורי פרנס, מלחין ומתרגם מחזות לתיאטראות השונים בישראל. הביא לדפוס ממחזותיו של נסים אלוני. בין היתר ערך ותרגם את הספר "מכתבים" מאת גוסטב פלובר ותרגם את "סיראנו דה ברז׳ראק" מאת רוסטאן.

מקט: 4-1398-6

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

אוסה: פר, אתה משקר! פר: בכלל לא! אוסה: באמת? אז תן שבועה! פר: מה שבועה? אוסה: הנה, נבהל לו! / […]

---

תמונה 1

צלע גבעה מיוערת ליד החווה של אוֹסֶה. קרוב — נחל, ומאחוריו טחנה ישנה. יום קיץ חם. פֶּר גינט, בחור חסון כבן עשרים, יורד בשביל; אוֹסֶה, אמו, נמוכה וקטנה, אחריו, גוערת.

אוֹסֶה:

פֶּר, אתה משקר!

פֶּר:

(בלי לעצור) בכלל לא!

אוֹסֶה:

באמת? אז תן שבועה!

פֶּר:

מה שבועה?

אוֹסֶה:

הנה, נבהל לו!

רק שקרים, שטויות, בועה!

פֶּר:

(נעצר)זאת הכי אמת שיש!

אוֹסֶה:

פוי! מול אימא? תתבייש!

חודש — כשיש עבודה! —

רץ בשלג — “צד אייל!“

וחוזר — שלא נדע! —

בלי רובה וּבלי שלל,

רק מעיל מָרוּט, קרוע!

אבל מה הכי גרוע?

שַׂק של סיפורי בדים

כמו של גְדול הציידים!…

נו, פגשת תָ‘אייל?

פֶּר:

על הרכס.

אוֹסֶה:

(בצחוק של לעג) אלא מה!

פֶּר:

בַּשלגים חפר גומה,

בין שיחים, בַּכּפור מעל,

עשבים הוא שם ניסה

לְלַחך —

אוֹסֶה:

כן, אלא מה!

פֶּר:

טוב, עצרתי תַ‘נשימה.

שם! — נשמע גירוד פרסה.

ואז קרן בִּצבְּצה.

התקדמתי לְפָנים,

על בִּטני, בין אבנים,

והִגנבתי הֲצָצה:

לא ראית אייל שמן,

רך כל כך — לא ייאמן!

אוֹסֶה:

בטח לא!

פֶּר:

יריתי! פַּחחח!

הוא מועֵד, נופל מהר,

אך ברגע שצנח —

על גבו אני דוהר,

ותופס לו אוזן שמאל, אֶת

הסכין אל הגולגולת

מכַוון לנעוץ בו — כך! —

היי! שואג לו הפרחח,

על רגליו קופץ מיד

בִּתנופה חדה כזאת —

סכיני עף מן היד,

אֶת מותנַיי כבר אוחזות,

כמו בִּצְבת, קרניו. כעת

אין מוצָא, ממש מבעית.

אז, לפתע, הוא שועט

בַּמדרון — טיסה פראית.

אוֹסֶה:

(בעל כורחה) אלוהים ישמור!

פֶּר:

ראית

את הרכס? תָאֲרי:

קילומטר הררי,

כמו קלשון חד, רצחני.

אם למטה מסתכלים

מן הצוק הקרחוני —

בין אֲפור סלעים — גלים

אפלים של אגמים,

רְדוּמים, עגומים,

אלף מטר מִמרומים!

שנינו דוהרים למעלה,

רוח משַסעים — והלאה.

על שום סוס לא טסתי ככה!

מול עינינו הִבהובים:

אש השמש מתלקחת;

חוּם כהה של גב עורבים

בחלל תחתינו חג

אל המים הרחוקים.

הוֹפּ! חולפים! — וזה כבר פג.

על החוף — שם — מתרסקים

גושי קרח; פה — דממה:

רק צללים וערפילים,

מְזַמרים, מְחוֹללים,

שאֶראה ושאֶשמע.

אוֹסֶה:

(מסוחררת) אלוהים!

פֶּר:

פתאום ניתֵר

עוף־שלגים שהסתתר

תחת רגל האייל.

הוא פִּרפּר, קִרקר, רעד.

האייל המבוהל

מן הצוק כמעט מעד —

אז פנה, זינק פתאום —

שנינו יחד לַתְהום

ארצה צוללים סחור־סחור!

(אוֹסֶה מסתחררת, נוטה ליפול, אוחזת בגזע עץ. פֶּר ממשיך)

מאחור — קיר הר שחור,

מִלְפנים — אינסוף חלל!

את הערפל הפרדנו,

להקת שחפים הפחדנו,

שֶבּרחה עם הרוחות

בִּצרחות וּבִצווחות.

עוד נפלנו! בַּמרחק

משהו לבן בהק

כמו מין בטן של אייל…

זו הִשתקפוּתנוּ, אימא,

שהמריאה לה קדימה,

ונסקה מן המצולה

באותו סחרור מדהים

כמו ששנינו בִּנְפילה.

אוֹסֶה:

(נשימתה נעתקת) פֶּר! ספּר! איי אלוהים!

פֶּר:

תת־אייל ועל־אייל

התנגשו, סְבוּכי קרניים,

אז ניתז קצף של גל.

וְ — אנחנו כבר בַּמים!

עד לַחוף שם, הצפוני,

הוא חתר, עליו אני,

והביתה בריצה

באתי —

אוֹסֶה:

נו, והאייל מה?

פֶּר:

הוא? אה, הוא עוד בטח שם, אה?

(נוקש באצבעותיו)

תמצאי — תיקחי, רוצה?

אוֹסֶה:

לא שברתָ שום יָרֵך?

השִדרה לא התעקמה?

בַּצוואר שום נזק אין?

אלוהים שיִתבָּרֵך,

איך הצלתָ לי תַ‘בּן!

המִכנס קצת מרופט,

אבל מה, למי אכפת,

כשחושבים איך שכמעט

מִנפילה כזאת — איך — מה —

(לפתע נעצרת, מביטה בו בעיניים פעורות ופה פעור; לרגע ארוך אין לה מילים, ואז היא מתפוצצת):

איי, אתה רמאי פרוע!

לא מפסיק לרקום שקרים!

זה סיפור שעוד סיפרו — אה!

כשהייתי נערה —

פַּרגיוֹנֶת בת עשרים!

הצייד שם — זה קרה

לוֹ — ולא לךָ!

פֶּר:

גם לי!

זה חזר, קורה! אז מה!

אוֹסֶה:

זה קורה, כן, שגוּזמָה

ישישה, גְוִויַית דחליל,

מְחַדְשים — שיפוץ כללי —

וּמסווים אותה כליל.

זה מה שאתה עושה,

מְיַיפֶּה וּמכסה

עם עורבים חוּמים, גלים

ועוד אלף הבלים,

מכשף וּמסלף

שאפשר להתעלף,

מי יכול בכלל לזכור

מה מוּמצא, מה המקור!

פֶּר:

לוּ אמר לי גבר ככה

הוא היה כבר בְּאִשפּוּז!

אוֹסֶה:

(מייבבת) הלוואי הייתי נחה

בשלום עם אבותיי!

כל דמעה, תפילה — בִּזבּוז!