זהו קובץ סיפורים מקוריים ומרגשים שבמרכזם נשים המתמודדות על עצמאותן בתוך משפחתן. חלקם מבוססים על זיכרונות דרך עיני ילדה תמימה, אבל במבט מפוכח של אישה בוגרת וחלקם דמיוניים לחלוטין, אך תמיד שואבים השראה מנוף הילדות ומן הבעיות המאפיינות את החברה הישראלית.
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:
25.00 ₪
זהו קובץ סיפורים מקוריים ומרגשים שבמרכזם נשים המתמודדות על עצמאותן בתוך משפחתן. חלקם מבוססים על זיכרונות דרך עיני ילדה תמימה, […]
מלכת הכנרת: כל הדרך מהמשרד, ישבה צביה בפנים חמוצות. דחוקה בקצה הספסל, בין פני הירח המחוטטות של מר אגסי לבין אחותה רחל, שניהלה שיחה ערנית עם דני הנהג. טוב שיום שישי היום, חשבה, ויהיו לי יומיים של חופש. כשיצאו מהרכב נעצה צביה את מבטה ברחל.
“אז מה, את הולכת להלשין עלי עכשיו?” כיווצה את שפתיה ושני קווים נחרצו מעל אפה.
“לספר לאבא זה לא נקרא להלשין!” ענתה רחל והחישה את צעדיה. צביה דלקה אחריה.
“אה, לא? אז מה זה?” כעסה צביה. רחל הביטה בה.
“את צריכה להפסיק לעשות שטויות! אני כבר לא יודעת מה לעשות איתך,” הטיחה בה בזקירת סנטר. הפוני שלה, קווצות שיער דלילות שכיסו את מצחה, התארך וכיסה את גבותיה.
“מה צריך לעשות איתי? מה אבא יודע חוץ מלהחטיף לי?” רשפה צביה.
“אבל, בעצם, מה זה אכפת לך, את תמשיכי להיות ה’גוֹלְדֵנֶה קִינְד’ (ילדת זהב) שלהם, ואני אמשיך לקבל מכות!” בראשה היא כבר שמעה את השריקה של החגורה המונפת והרגישה את הכאב הצורב על עורה.
“ואפשר לחשוב, מה כבר עשיתי?”
“מה עשית?” רחל נעצרה לרגע. “זייפת! שיקרת! סימנת וי על כל המספרים, חתמת כאילו בדקת!”
“מה את עושה ממני שקרנית? הרי בסוף הכל היה בסדר, אז בשביל מה כל הבדיקה הזאת?” ניסתה צביה.
“ביקשו ממך לבדוק, נכון? סמכו עלייך! מדובר פה בכסף. בכסף של אנשים! מה היית עושה אם באמת היו שגיאות?” כעסה גבר והיא הרימה את קולה.
“תאמיני לי, יש לך מזל שאני גיליתי את זה!”
צביה שתקה. היא הייתה בת ארבע עשרה. רחל הייתה מבוגרת ממנה בחמש שנים. הייתה זו רחל שהמליצה עליה בפני הממונים עליה. “היא אולי צעירה, אבל נבונה ובוגרת לגילה!” אמרה רחל בהציגה אותה לפניהם. צביה לבשה את חצאית השבת הכחולה שלה עם הקפלים הקטנים מסביב, שהגיעה לה עד הקרסוליים. גם את השיער אספה לבננה מאחור, כדי שלא תיראה כמו ילדה. רחל הייתה מאוכזבת עכשיו. “חשבתי שאת יותר אחראית,” אמרה, “ובכלל, עדיף שאבא ישמע על כך ממני ולא משמריהו, שיכול לפטר אותך על המקום,” הסבירה בהיגיון.
“אם לא תספרי, אף אחד לא יֵדע!” הטיחה צביה. פניה היו אדומות מהחום ושיערה לח מזיעה.
על המדרכה, ליד הפתח אל הכניסה האפלה, שהובילה אל המדרגות, פגשו את אסתריקה, בעלת חנות הירקות, ליד שני פחי זבל פעורים ומצחינים. בלילה היו החתולים אורבים לעכברים שיצאו מתוכם ויללותיהם החרידו את הרחוב. אסתריקה תופפה על ארגז עץ, הפכה אותו והניפה אותו למעלה ולצדדים, מרוקנת מתוכו עלי חסה מעולפים, מלפפונים מעוכים ועגבניות מצומקות. “הו, הנה ה’שווסטר’ס בלום’!” (אחיות בלום) הכריזה בחגיגיות. בחצאיתה הפרחונית המתנפנפת, בכפכפי העץ שנקשו על המדרכה ובשיערה שנאסף בתוך מטפחת אדומה, נראתה כרקדנית פלמנקו ספרדייה. שתי האחיות הנידו ראשן לשלום ונבלעו בתוך הכניסה, שאפילו בצהרי היום שררה בה אפלולית וריח טחב. רחל לחצה על מתג החשמל וחדר המדרגות התמלא באור חיוור. הן דילגו במהירות. ג’מילה, השכנה הערבייה שלהם, פתחה את דלתות ביתה לרווחה וצביה הציצה פנימה. כיסאות עגולים ומרופדים היו מסודרים מסביב לקירות, המתינו לגברים השחרחרים, לבושי החליפות ומדיפי ריחות הבשמים, שיגיעו בערב. הם יבעבעו בנרגילות, יפריחו טבעות עשן ויסלסלו בקולם עם אוּם כּולְתום ופריד אל אַטְרש. ג’מילה תעבור ביניהם עם טס נחושת עמוס במטעמים ובכוסות קפה שחור, תצחק במלא פיה ומשמניה ירטטו בתוך בגדיה השחורים.
ג’מילה חייכה אליה וצביה נפנפה לה בידה לשלום.
“השתגעת?” זעפה רחל ומשכה אותה, “תכנסי כבר הביתה!”
בשכונה בה גרו, בין הערבים והעולים החדשים מרומניה, מרוקו ועיראק, היו הוריה הפולנים, ה”ותיקים”, וחמשת ילדיהם הצברים, יוצאי דופן.
“לאיזה יופי של מקום הבאת אותנו!” הייתה אמה מתלוננת. “מצד אחד, זונה ערבייה ומצד שני, מואיז המשוגע עם הצעקות שלו עד השמים, ואשתו המטורללת ששופכת דליים של מים על כל אחד שמציץ לתוך חצרה.”
“עלי היא לא שפכה מים,” אמרה צביה.
“מתי הלכת לשם?” הזדעזעה אמה.
“כשהלכתי לבקר את גאולה. היא גרה ממש ליד.”
“מי זאת גאולה?”
“חברה שלי. פגשתי אותה בבית חרושת לקרח. היא עזרה לי לסחוב.”
“מה זאת אומרת? הלכת עם מישהי שאת לא מכירה?” התערבה רחל.
“אז מה, קרה לי משהו? אפילו הייתי אצלה בבית ושתיתי תה עם נענע. זה תה חריף כזה ומרענן בפה ונורא מתוק.”
“מה היא עושה, הגאולה הזאת? בת כמה היא?” חקרה אמה.
“היא בת שש עשרה ועובדת בחנות נעליים.”
אמה החווירה. “זה מה שהיא עושה? עובדת?”
“כן, מה רע בזה? גם אני עובדת!” התריסה צביה.
“אבל את,” הדגישה רחל, “גם לומדת!”
“כמה פעמים אמרתי שאין לכם מה לחפש בחוץ? יש לכם אחד את השני, זה מספיק!” סיכמה אמה.
אבל אחרי הרחצה בגיגית, השירותים המשותפים מחוץ לבית, קופסאות השימורים שהיו תלויות על התקרות הדולפות, הסירים שעמדו על הפתילייה בצריף ששימש הן כמטבח והן כחדר השינה של הוריה, נראה היה לצביה שהבית הזה, עם כירת הגז שבמטבח, והטוש שבכל יום שישי היו בו מים חמים, ושבני הבית היו מתקלחים בו לפי התור, על שלושת חדריו, הוא לא פחות מארמון. מתנשפות הגיעו אל המבואה שהייתה בה כניסה נפרדת לחדר של בני – בִנוּימִין, הבן ה’יוחיד’, (יחיד) שלמרות שמו, היה הבכור, ומצדה השני הובילה להול שבו עמד שולחן האוכל הגדול. לא היו קישוטים על הקירות, לא שטיחים ולא תמונות. רק תמונה אחת הייתה תלויה מעל שולחן האוכל הגדול, במקום הבולט ביותר בבית, ובה אילן היוחסין המפואר של האב, נצר לרֶבֵּה מגור, ששורשיו הגיעו עד המהר”ל מפראג, ושהיה מקור גאוותו. מההול הייתה כניסה לחדר הבנות ולחדר ההורים הסמוך. צביה השליכה את תיקה מאחורי הארון היישר לתוך אמבטיית פלסטיק ורודה ודהויה, שהייתה עמוסה בבגדי הבנות, ובגדים שנאספו מכל חלקי הבית. בחדר ישבה על מיטת סוכנות מברזל, עטופה בכיסוי טוויד אפרפר, שמתחתיה הייתה מיטה נוספת. בכל ערב הן היו גוררות את המיטה התחתונה, פורשות סדין ושמיכה וישנות בזוגות. הן היו ארבע אחיות ובכל מיטה ישנו שתי אחיות. ברכה, שהייתה מבוגרת מצביה בשלוש שנים, ישנה עם אהובה, האחות הקטנה בת השתים עשרה. צביה הייתה בת זוגה של רחל. לפעמים היא הייתה מעירה אותה באמצע הלילה, נוקשת על גבה ולוחשת: “צביה, צביה, את יושנת?”
“אוף, מה את רוצה עכשיו?” גם בחשכה של החדר ראתה צביה את עיניה הנוצצות של אחותה. שוב יש לה מחזר חדש.
“את שוב מאוהבת?” שאלה והתיישבה לצדה.
“נראה לי,” ענתה.
“וכשהוא מסתכל עלייך, את נמסה ויש לך פרפרים בבטן?”
“כן. ממש ככה אני מרגישה,” ענתה רחל. צביה הבחינה בעיניה המצועפות.
רק פעם אחת הייתה צביה מאוהבת באמת. בישי, שהיה בן כיתתה. בלילות היה מופיע בחלומה, רוקד איתה צמוד צמוד באולם נשפים. בבקרים הייתה מביטה בו מרחוק, צוחק עם הבנות האחרות, מצרה על רגליה הדקות וגופה הכחוש שלא ממהר להתפתח. את הידע הרומנטי שלה רכשה מרומנים כמו “ג’יין אייר” ו”נשים קטנות”.
“והוא? הוא כבר מת עלייך?”
“רקדנו כל הערב ביחד. מחר אנחנו נפגשים שוב,” אמרה רחל, וצביה יכלה לשמוע את הולם לבבה.
אבל לרוב הייתה רחל בועטת. המיטה הייתה צרה, השמיכה קצרה, היא הייתה מושכת אליה את השמיכה, מפקירה את גופה הרזה של צביה לקור ונוחרת.
“אוף!” הייתה צביה רוטנת, “מתי תתחתני כבר? אין מקום במיטה הזו לשתינו!”
על המיטה היה פתוח עכשיו עיתון “לאשה” שרחל קנתה ואהבה לקרוא בו ולהוסיף הערות מטופשות על המועמדות למלכות היופי. רחל הציצה אליה מהפתח והודיעה בקול רם שהיא ראשונה במקלחת, כי היא הולכת כמו בכל יום שישי ללוּצִי, הספרית.
“אולי אני יעשה פרמננט? מה את אומרת?”
צביה משכה בכתפיה. “תעשי מה שאת רוצה!”
“פרמננט? למה לא? זה יהיה לך יפה!” צעקה אמה מהמטבח.
“את חושבת?” התחנחנה ובחנה במראה את פניה.
היו לרחל עיניים ירוקות בצבע דשא ועור לבן ועדין כשל בובה. היא הייתה בת תשע עשרה כמעט, מלאה במקומות הנכונים, “א כּלֵה מְוֹיד” (בחורה שהגיעה לפִרקה) כמו שהגדירה אותה אמה, ובתולה זקנה בפיה של אסתריקה. בארון הבגדים שלהן צברה אמן מגבות ומצעים לנדוניה. ככלה לעתיד, הייתה פטורה מלהפריש חלק ממשכורתה לקופת המשפחה, כמו צביה. היא חסכה בבנק, שלא תבוא בידיים ריקות לחופה. “טוב, אז אני הולכת להתקלח!” הודיעה רחל. צביה פרשה את העיתון והסתכלה על המועמדות למלכות היופי.
היא רפרפה על פניהן של הבנות. זה לא כל כך עניין אותה. הכעס המשיך לבעבע בתוכה. דפדפה בין דפי העיתון כשהספח שקרא להמליץ על מועמדות לתחרות יופי חדשה, “מלכת הכנרת”, בלט לנגד עיניה.
צביה חשבה רגע. אולי תמליץ על רחל? נכון, היא לא מי יודע מה גבוהה, אבל גם האחרות לא נראו מדהימות בעיניה. לרחל יש גוף נשי ופנים נאות. אם היא תזכה ותמצא לה חתן, תהיה לצביה מיטה שלמה רק לעצמה. בלי בעיטות, בלי נחירות. הוא יהיה יפה ועשיר ויציף אותן בכסף. הן לא תצטרכנה לעבוד במשרד הדחוס, עם מר אגסי מחוטט הפנים ושמריהו, עם הפרצוף ביצה קשה, ולא תצטרכנה לצחוק מבדיחות הקרש שלו, שלא מצחיקות אף אחד. היא מילאה את הטופס, הכניסה למעטפה המבוילת ורצה אל תיבת הדואר הקרובה במהירות, שלא תתחרט.
בלילה נדדה שנתה. מה יהיה אם אביה יגלה? ואיך תגיב על כך רחל? היא התהפכה מהבטן לגב, קיפלה רגליה, שכבה על צדה, עצמה את עיניה וניסתה להירדם. רחל ישנה בפה פעור ונחרה. צביה ניסתה לדבר אליה. “רחל, את נוחרת!” אבל כלום לא עזר. זעקות השבר של מואיז ויפחותיה של אום כולתום לא הוסיפו לשלוותה. היא פקחה את עיניה והתרגלה לחשכה. לבסוף החליטה ללכת למטבח, לשתות מים או לטעום ממה שנשאר מהחלבה שאביה קנה, כי היו לו יומיים טובים בחנות והוא הצליח למכור משהו. מאורע שהתרחש רק לעתים רחוקות. אז היה מפנק אותם בשוקולד, או בסוכריות מצופות וממולאות ברום, בוופל בטעם לימון ובחלבה.
זו הייתה משימה לא פשוטה. היה עליה לדלג בין שתי אחיותיה, ברכה ואהובה, שמיטתן הוצמדה למיטתה. היא נחלצה בזהירות ורגליה נחו על העיתון שהיה זרוק על הרצפה. צביה לא הצליחה להתייצב ונפלה בקול חבטה.
“אוי ויי! בנות, מה קורה שם?” נבהלה אמה מהחדר הסמוך.
“כלום!” אמרה צביה שהייתה שרועה על הרצפה. “לא קרה כלום! הכל בסדר!” הרגיעה.
הרעש העיר את הבנות והן הדליקו את האור.
“צביה! מה את עושה על העיתון שלי?” נבעתה רחל.
“אם היית שמה אותו במקום, לא הייתי מחליקה!” כעסה עכשיו צביה.
“את הסתכלת בו אחרונה. תאשימי את עצמך.”
“די, תפסיקו לריב. אתן מפריעות לי לישון,” מלמלה אהובה. רק ברכה התעלמה מכל המהומה ולא הוציאה את ראשה מהשמיכה. צביה הרימה את העיתון וכיבתה את האור.
בבוקר עמדה צלחת ובה עטיפת פרגמנט מקומטת פתוחה על השולחן. צביה ראתה שמגוש החלבה המפואר נותרו רק פירורים.
“אני רואה ששוב ביקרו אותנו העכברים,” התבדח בנימין.
“זאת רחל!” אמרה צביה. “היא אכלה את כל החלבה!”
“מאיפה את יודעת?” התפלא.
“כי אני יודעת.” ענתה בנחישות. “ודווקא היום בא לי חלבה!” שפתה התחתונה השתפלה מטה. “לפחות הייתה משאירה קצת. מה היא חושבת, שהיא לבד כאן?”
“עזבי אותה,” אמר בנימין, “לכי עכשיו, תכיני לי חביתה מקושקשת משתי ביצים ובלי הרבה מלח!”
“תכין בעצמך!” התריסה.
“מה הרעש פה?” שאלה רחל שהתעוררה בינתיים ונכנסה גם היא אל המטבח.
“צביה מתלוננת שאכלת את כל החלבה.”
“תודי! תודי שזו את!” רשפה צביה.
“היא אכלה, אז מה, אסור לה?” נחלצה אמה לעזרתה. כולם ידעו שהיא נָשֶרִית (לקקנית, זללנית, אוהבת דברים מתוקים) ולא יכולה לעמוד בפני הפיתויים.
“נכון. אכלתי. לא יכולתי להתאפק. אז מה? מה את עושה עניין מחתיכת חלבה?” אמרה רחל.
“אני רעב!” הודיע בני. “מי מכינה לי חביתה היום?” כמו מלך בהרמון, טפח על בטנו ושלח מבטים מסביבו.
“אני לא,” סיננה צביה.
“מקושקשת משתי ביצים, נכון?” שאלה רחל.
“בדיוק. ותוסיפי גם קצת בצל ירוק.”
“חנפנית,” נחרה אליה צביה בבוז. היא כבר לא הייתה רעבה. יצאה מהמטבח אל המסע שלה עם ג’ו בת’, איימי ולורי, הנשים הקטנות של לואיזה מיי אלקוט. רחל הלקקנית, שמריהו הבוס וההמלצה ששלחה למועמדות של אחותה, נעלמו כלא היו.
שבוע לאחר מכן, בשעות הצהריים של יום שישי, נשמעה נקישה על הדלת. “צביה, תלכי לראות מי שם,” ביקשה אמה מהמטבח. כמו בכל יום שישי, התעללה בעוף הצפוד ממנו הייתה אמורה להכין את ארוחת השבת לשבע הפיות שבבית.
על המפתן עמדו גבר ואישה. לאישה היו פנים עגולות, סמוקות מהשמש והיא לבשה חצאית שחורה וחולצה מנוקדת בצהוב שסנוור את העיניים. שיערה היה קצר וקצוץ וצבעו האפרפר הזכיר לצביה את העכברים בפחי הזבל שלהם. הגבר היה גבוה, קירח בצדדים. הוא לבש חולצת טריקו ומכנסי שלושת רבעי תפוחי כיסים שחשפו רגליים בסנדלים. גופו היה שפוף מעט, אולי בגלל המצלמה הענקית שהייתה תלויה לו על החזה. עיניה של האישה התרוצצו בחוסר סבלנות.
“יש פה מישהי בשם רחל?” שאלה.
“כן, למה?”
“אנחנו מעיתון ‘לאשה’. אני הכתבת והוא הצלם. באנו לעשות כתבה על המועמדות ל’מלכת הכנרת’.”
הביטחון של צביה נגוז.
“היא לא פה עכשיו. היא במספרה,” אמרה בקול חלש.
“במספרה?” החליפו ביניהם מבטים.
“מי זה?” שאלה אמה מהמטבח.
“זה… זה בשבילי.” לִבה הלם בחוזקה.
הגבר שלף חפיסת סיגריות ומצית מכיס מכנסיו והציע גם לכתבת. היא נענעה בראשה. הוא משך בכתפיו, הצית את הסיגריה, מתח את חזהו, שאף את העשן בריכוז רב ומצמץ בשפתיו. “את יכולה לקחת אותנו אליה?” שאל.
צביה העבירה משקלה מרגל אל רגל וחיפשה דרך מילוט. בחדר המדרגות הודלק האור.
רחל חזרה מהמספרה. היא נראתה שונה, עם התלתלים הקטנטנים שעיטרו את פניה. הרימה גבה אל אחותה.
“הם באו בשבילך,” אמרה צביה ולא הביטה בה.
“בשבילי? לא הזמנתי אף אחד,” תהתה רחל.
הכתבת נעצה בה את עיניה המתרוצצות. “את רחל?” שאלה וסרקה אותה מלמעלה למטה.
“כן. אני רחל,” ענתה.
“אז קודם כל, את צריכה להוריד כמה קילו.”
“על מה את מדברת? מי את? מה את רוצה ממני?”
ג’מילה פתחה סדק בדלת והציצה אליהם. “מרחבא!” קראה. הצלם חייך אליה בהפתעה.
“תפדלו!” הזמינה אותו ברוחב לב ופתחה את דלתה לרווחה. הכתבת שלחה אליה מבט מאיים,
והצלם חייך לג’מילה בהתנצלות.
“אנחנו מעיתון ‘לאשה’. מישהו המליץ עלייך כמועמדת ל’מלכת הכנרת’,” אמר הצלם.
“באמת? מישהו המליץ עלי?” התפלאה.
“אחרת היינו מגיעים לפה?” רטנה הכתבת.
“מי יכל להמליץ עלי?” רחל העבירה מבטה ממנו אל צביה, שהסמיקה כולה.
“תגידי, כבר אין לך מה לעשות?” היא לא נראתה כועסת.
“תקשיבי,” התפתלה צביה, “את די יפה, נכון? מה אכפת לך? אולי תזכי?”
הצלם סיים לעשן. “יש פה מאפרה?”
“אני אלך להביא,” שמחה צביה על ההזדמנות להיעלם בתוך הבית.
“בואי נלך,” אמר הצלם, שלא חיכה למאפרה ומעך את הסיגריה בחדר המדרגות. “חבל על הזמן שלנו.”
כשצביה חזרה עם המאפרה, ראתה את גבם המתרחק. רחל הביטה אחריהם.
“יום אחד אני יהרוג אותך!” אמרה.
כשנכנסו פנימה, היה הבית שקט. ברכה נרדמה בחדר.
“כל היום היא ישנה,” אמרה צביה.
“זו שנת היופי שלה,” צחקה רחל.
“עם מי דיברתן שמה בחוץ?” שאלה אמה.
“אה, סתם זוג שטעו בכתובת,” ענתה צביה והגניבה מבט לרחל.
“היי, בנות! הגיע פה מכתב מאמריקה!” קרא בני.
צביה רצה במהירות. זה היה עבורה.
“היי, תראו מה קיבלתי!” נפנפה במעטפה לבנה כתובה באנגלית.
“מאיפה זה?”
“מאמריקה. קיבלתי מכתב מאמריקה!”
“נו, תפתחי כבר!”
בידיים רועדות פתחה את המעטפה. נערה חייכנית ובלונדינית הביטה בהם מהתמונה. “נו, תני להסתכל!” ביקשה רחל.
אמה יצאה מהמטבח. “מה יש לך ביד?”
“תראי!” התגאתה צביה.
אמה התקרבה והביטה בתמונה. “א שֵייְנֵע קִינְד! (ילדה יפה) היא חברה שלך? אולי תכירי אותה לבִּיניוּמִין שלנו?”
צביה צחקה. “היא לא חברה שלי. את לא רואה שיש כאן חתימה באנגלית?”
“מה, יש לך חברה באמריקה?” התפלאה אמה.
“אוף, אמא! את לא מכירה אותה?”
“מאיפה אני צריכה להכיר אותה?”
“זאת היילי מילס, אמא. היא שחקנית קולנוע והיא שלחה לי את התמונה שלה עם חתימה!” היא מתחה את חזה.
“וואס הייס! כבוד גדול! שחקנית!” לגלגה אמה.
“בשבילי זה כבוד,” התריסה, “לפחות כמו הרבי מגור שלכם!”
רחל פרצה בצחוק. “איזה מצחיקה את,” אמרה. “לפעמים אני ממש מקנאה בך.”
“את? מקנאה בי? מה יש לקנא בי?” שאלה בתימהון וסקרה את הגוף היפה של אחותה.
“כי את אומרת מה שבא לך, לא עושה חשבון לאף אחד,” אמרה רחל.
“ואת לא? מי מפריע לך?” השתוממה צביה.
“את לא מבינה. אני הגדולה. יש לי אחריות! אני לא יכולה להתנהג כמוך. זה לא מתאים!” פניה הרצינו.
“אם ככה, אז עכשיו אולי גם תאמיני לי שמה שעשיתי עם המספרים, זה לא היה בכוונה, זה פשוט שלא הבנתי?”
“מה, עוד לא שכחת את זה?” צחקה רחל.
צביה השפילה את עיניה. אולי בכל זאת היא לא תלשין עליה ולא תגלה כלום לאביה.
“מה, באמת לא תספרי לאבא?” שאלה.
“מה פתאום! סתם רציתי להפחיד אותך, שתלמדי לקח,” אמרה, “וחוץ מזה, אני לא כזאת רעה כמו שאת חושבת.”
רחל צודקת, חשבה צביה. היא לא כזאת רעה. הרי אם רצתה, יכלה להלשין עליה המון פעמים. למשל עם השיחות טלפון שעשתה ל-155, כדי לחפש בנים.
“את יודעת כמה שזה עולה?” כעסה עליה רחל כשגילתה, “זה עולה הון! הון! שלא תעזי להתקשר יותר לשם! ובכלל, מאיפה הרעיון הזה לחפש בנים ב-155?”
יכול להיות שהיא, צביה, באמת מגזימה והיא צריכה להתמתן.
רחל חפרה בתלתליה החדשים. “מה אתם אומרים על התלתלים החדשים שלי?” נזכרה רחל בתסרוקתה.
“מתאים לך!” התמוגגה אמה. “את נראית עכשיו בדיוק כמו שחקנית מהוליווד! יותר יפה מהשחקנית
הזאת של צביה!”
“גם את חושבת ככה, צביה? זה באמת מתאים לי?”
צביה הביטה בה. “אמא צודקת. זה באמת מתאים לך. מבליט לך את העיניים. את ממש יפה ככה,” החמיאה לה.
“באמת?” שאלה רחל. היא תלתה עיניה בחלון שבו השתקפה דמותה. הניחה את ידיה על מותניה וסובבה את גופה כמו דוגמנית.
“יה! תראי!” אמרה וצבטה את אחוריה, “אני באמת צריכה להוריד כמה קילו.”
“אם תפסיקי לזלול לנו את החלבה…” הקניטה צביה.
“מה, את באמת חושבת שאני צריכה לרזות?”
“השתגעת? סתם צחקתי. את לא צריכה כלום!”
“אבל הכתבת אמרה…”
“מה היא מבינה? יש לך גוף נשי. מלא בדיוק במקומות הנכונים!” אמרה צביה.
הפעם התכוונה לכל מילה. פתאום רחל הייתה יפה בעיניה, יותר מכל מלכות היופי.
שבוע לאחר מכן פגשה רחל את גדי, שעבד במפעל התבלינים של משפחתו. הוא היה גבוה וחייכן, הריח מכורכום וקימל והידיים שלו היו צבעוניות ומבושמות. רחל הייתה מאוהבת עד מעל לראש ולצביה היה שקט.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “פניצילין ועוד סיפורים”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות