הספר "עם ללא גבולות – היעד: קביעת גבולות גיאוגרפיים, חברתיים ועסקיים" מתמקד בתיאור הפיצול ה"כפול" של העם היהודי בארצו, בגורמים […]
- דמות המדינה כדמות המנהיג
בעשור השני של המאה העשרים ואחת הושלם למעשה התהליך ההיסטורי, שבמהלכו מדינת ישראל סיפחה אליה דה פקטו (אף שלא דה יורה) את כל ארץ ישראל ממערב לירדן ו”חיסלה” כמעט לחלוטין את אופציית שתי המדינות לשני עמים. במקביל, בתקופה זו מיסדה מדינת ישראל את התהליך שעל פי הקריטריונים המרכזיים שלו, ישראל היא מדינה ניאו ליברלית קפיטליסטית אף יותר מארצות הברית – על כל היתרונות והחסרונות של מציאות זו.
בנימין נתניהו הצליח לעצב את מדינת ישראל בהתאם להשקפת העולם ולמערכת ההעדפות שלו ושל הימין הלאומני, החרדי והדתי בישראל. לצד מאבק על ה”הישרדות” הפוליטית והאישית שלו הוא תמרן את המערכת הפוליטית־ביטחונית והכלכלית־חברתית למימוש האידאולוגיה שלו בשני התחומים שלעיל. הוא הצליח להשיג את הסכמת רוב האוכלוסייה היהודית בישראל לכך שאין חלופה ריאלית למציאות שבה מדינת ישראל תספח שטחים ותשלוט דה פקטו בכל ארץ ישראל, וגם לכך שאין חלופה מעשית מוסכמת למדיניות הניאו ליברלית הקיצונית של המדינה. נתניהו הפעיל את כל האמצעים הכשרים והלא כשרים להשגת יעדיו, גם אם מהלכיו הביאו לפיצול עמוק בעם עד כדי שנאה הדדית.
בצד הפוליטי־ביטחוני הצליח נתניהו לבטל לחלוטין את האסטרטגיה של יצחק רבין, שעל פיה היעד הלאומי המרכזי של מדינת ישראל היה: הפרדה בין העם הפלסטיני ובין העם הישראלי בהסכם ובהבנות בינינו לבין הפלסטינים ואף בינינו ובין הסורים. להערכתו של רבין, יישום מהלך זה היה מביא לנטרול כמעט מלא של האיום האיראני, העיראקי והלבנוני. נתניהו פסל לחלוטין את האופציה הזאת והצליח למנוע כל התקדמות ממשית בשיחות השלום בינינו לבין אבו מאזן ובינינו לבין סוריה, תוך חתירה עקבית ליצירת עימות ישיר עם איראן.
בצד הכלכלי רבין לא פעל על פי אידאולוגיה סוציאל דמוקרטית מודעת, אך בתקופת שלטונו כראש הממשלה הצליח להגדיל באופן מהותי את ההוצאה האזרחית בתקציב, בעיקר בתחומי התשתיות והחינוך. נתניהו כשר אוצר בלם את התהליך הזה והקטין באופן קיצוני את משקל ההוצאה האזרחית בתוצר – מהלך שהושג והושלם בעשור השני של המאה העשרים ואחת.
נתניהו פעל אידאולוגית בהתאם לחזון הפוליטי, הביטחוני והכלכלי של זאב ז’בוטינסקי, אף שהוא ניסה “לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה” בשני התחומים האמורים.
ז’בוטינסקי גרס כמו ממשיכיו האידאולוגיים שמדינת ישראל צריכה לחלוש לפחות על כל החלק המערבי של הירדן (שאיפה עתידית דומה דגלה בכך גם ביחס לחלק המזרחי). בנוסף, הוא העריך שערביי ארץ ישראל יתנגדו לכך בכל דרך דיפלומטית וצבאית (כולל טרור), אך האמין בניצחון העם היהודי. עם זאת, בחזונו האמין ז’בוטינסקי שבסופו של התהליך ההיסטורי יסכימו הערבים בארץ ישראל “להצטרף” למדינת ישראל הציונית וייהנו מזכויות פוליטיות שוות, כך שתוכל אפילו להתממש האפשרות שראש הממשלה יהיה ערבי וסגנו יהודי, ולהפך – חזון אמיתי או תעמולתי אשר לדעתי אין, ולא היה לו, כל סיכוי להתממש.
נתניהו אימץ את החלק הראשון של מודל ז’בוטינסקי, הדוגל בשליטה ובהתנחלויות בכל ארץ ישראל. הוא קיווה (אך לא האמין) שהפלסטינים יסכימו לאוטונומיה “אישית” ללא רצף טריטוריאלי, כך שיוכלו לנהל את הנושאים האזרחיים שלהם ויוותרו על המאבק על שטחי הגדה – שוב חזון לא ריאלי שכנראה לא יתממש לעולם. חזון זה מביא, כצפוי, לטרור מתגבר ולקושי להגן מבחינה ביטחונית על המתנחלים המתגוררים סמוך ליישובים פלסטיניים, כולל בעוטף עזה.
תוך כדי כך, נתניהו מקדם את הסכמי אברהם כדי להוכיח שאפשרי לשלוט על כל ארץ ישראל ובמקביל לקדם את היחסים הפוליטיים עם ארצות מוסלמית רבות (כולל הפוטנציאל לקדם את היחסים עם סעודיה) החוששות כמונו מהאיום האיראני.
ז’בוטינסקי האמין במדיניות ניאו ליברלית המבוססת על שוק חופשי עם מעורבות ממשלתית מצומצמת, אשר משמעותה הוצאה ציבורית נמוכה ונטל מס נמוך, ואולם גם במקרה זה המשלים של תאוריית ז’בוטינסקי היה בעייתי ולא עקבי באסטרטגיה הכלכלית שלו. הוא האמין שלמדינה יש אחריות לחמש המ”מים – מזון, מעון, מרפא, מורה ומלבוש. ברור שכדי להשיג את היעד הזה יש הכרח להגדיל באופן משמעותי את ההוצאה הציבורית לפחות לחלק לא קטן מהאוכלוסייה. זאת ועוד: מדינה ניאו ליברלית “יוצרת” בדרך כלל שיעורי עוני גבוהים יחסית (ראו ישראל וארצות הברית), ואז ממילא נדרשת הוצאה ציבורית גדולה למימון מזון ולבוש. בנוסף, הבטחת דיור, רפואה ציבורית, חינוך ותחבורה ציבורית סבירים מחייבת גם היא הוצאה ציבורית אזרחית גדולה ומעורבות ממשלתית גדולה, ולכן גם נטל מס גבוה יחסית.
נתניהו, כשר אוצר וכראש ממשלה, הקטין מאוד את משקל ההוצאה הציבורית האזרחית בתוצר והעמיד אותה ברמה הנמוכה ביותר בעולם המפותח, גם יחסית לארצות הברית. כיוון שכך, ממילא ובהכרח התוצאות היו שליליות בכל התחומים הציבוריים – תשתיות תחבורתיות, איכות סביבה, רפואה ציבורית, שירותים משפטיים, ביטחון אישי, מחירי דיור אסטרונומיים ותשתיות רווחה גרועות; וכל זאת במדינה “מובילה” בתחום העוני, שבה יותר מ־18 אחוז מהמשפחות ו־30 אחוז מהילדים נמצאים מתחת לקו העוני.
בחודש מרץ 2003 נשא נתניהו, אז שר האוצר, את “משל האיש השמן והאיש הרזה”, כאשר לטעמו “האיש הרזה” מייצג את המגזר הפרטי הנושא על כתפיו את “האיש השמן” שהוא המגזר הציבורי.
עשרים שנה לאחר מכן, הסקטור העסקי, בחלקו המונופוליסטי (יבואנים, נותני שירותים עסקיים ואפילו יצרנים ב”מדינת אי”), הפכו לאיש השמן והעשיר שניצל את כוחו בשוק מול הצרכנים ומיעט במתן שירותים יעילים לצרכנים. במקביל, הסקטור הציבורי הפך לאיש הרזה והמורעב, המתקשה לתת שירותים בסיסיים לתושבי המדינה.
כצפוי בחזון ז’בוטינסקי ובמודל נתניהו, ישראל השיגה את יעדיה המרכזיים. חזון ארץ ישראל השלמה בשליטה יהודית מתממש, ומדינת ישראל הפכה למדינה עשירה ויציבה כלכלית עם תוצר לנפש גבוה יחסית ושווה בקירוב לחלק גדול ממדינות מערב אירופה. במקביל, ה”מחירים” של החלטות אלה היו גבוהים, הסכסוך הישראל־פלסטיני הסלים והפך בהדרגה מעימות לאומי, פוליטי בעיקרו, לעימות הכולל גם את המרכיב הדתי. לסכסוך זה “הצטרפו” איראן, חזבאללה, חמאס בעזה, הפלסטינים בשטחים ואפילו חלק מערביי מדינת ישראל. בנוסף, עמי האזור הגבירו את העוינות למדינת ישראל גם כאשר הושג הסכם שלום בינינו ובינם, בעיקר עם ירדן ומצרים.
שתי ההכרעות שלעיל – בתחום הפוליטי־ביטחוני והכלכלי־חברתי – הביאו, לדעתי, גם להחרפה קיצונית בפיצול בינינו, בתוך העם היהודי בישראל. מגמה זו הואצה בעיקר עקב העימות הדתי־לאומני בינינו לבין הפלסטינים, כולל השפעת הטרור והכיבוש. בנוסף, שחיקת השירותים הציבוריים והטמעת הערכים הקפיטליסטיים בחברה הישראלית הביאו גם הן לשחיקת הסולידריות, לפיצול בינינו ולתחושה של “אדם לאדם זאב” (להוציא הסולידריות הביטחונית). במקביל גבר המתח בין החרדים לחילונים ובין תומכי המתנחלים למתנגדיהם, וכל זאת כאמור גם על רקע הקצאת תקציבי המדינה.
ההתחזקות הבלתי נמנעת של הימין הקיצוני־משיחי הביאה לפיצול בין מי שמכונה “ימין” לבין האחרים המכונים “שמאל”. המדיניות הניאו ליברלית הקיצונית החריפה את הפיצול בין גוש דן המורחב לבין הפריפריה. הפערים בהישגי החינוך התעצמו (ישראל מובילה באי השוויון הזה בעולם המפותח), וכך גם בתחומי הבריאות והרווחה, כאשר גדל גם הפער בתוחלת החיים בין המרכז ובין הפריפריה.
אדגיש ששילוב בין שני גורמי הפיצול – הלאומני־דתי והכלכלי־חברתי – החריף את הפיצול הכולל בין קבוצות האוכלוסייה השונות: מרכז מול פריפריה, חרדים מול חילונים, ערבים מול יהודים, מתנחלים מול תושבי גוש דן ואפילו אשכנזים מול עדות המזרח. זהו פיצול אמיתי אך לעיתים גם פיקטיבי.
כאמור, כל פרקי הספר מבוססים על הספרות ועל הנתונים הקיימים בנושאים אלה, הן בצד הפוליטי והן בצד הכלכלי. ואולם הדגש המיוחד ניתן בספר מניסיוני האישי במערכת הפוליטית והכלכלית בעקבות עבודתי עם מנהיגים משני צידי המפה הפוליטית: שמעון פרס, יצחק רבין, יוסי ביילין ובייגה שוחט ממפלגת העבודה; יגאל כהן־אורגד, יצחק מודעי, משה ניסים ואחרים ממפלגות הימין. בנוסף, השתתפתי בדיונים רשמיים וחצי רשמיים בינינו לבין הפלסטינים והירדנים במשך יותר מעשור.
אנסה בפרק זה לנתח את ההתפתחויות העיקריות בעשור השני של המאה העשרים ואחת, תקופה שבה עוצבה סופית דמותה של מדינת ישראל בתחומים הפוליטיים והכלכליים, אשר הביאו עימן גם את משבר הפיצול בחברה הישראלית שהגיע לשיאו בשנים האחרונות.
הנושא הפוליטי־ביטחוני בעשור השני של המאה העשרים ואחת
בנימין נתניהו חתר בעשור האחרון (2019־2009) למימוש החזון של ארץ ישראל השלמה ולחיסול האופציה של שתי מדינות לשני עמים. נתניהו מימש את יעדיו בתנאים בין לאומיים קשים, אשר כללו לחצים גוברים והולכים מצד הממשל האמריקאי והאיחוד האירופי שדרשו מישראל להתקדם להסכם עם הפלסטינים. בעשור זה הרחיב נתניהו את הקמת ההתנחלויות מחוץ לגושי ההתיישבות בסבסוד ממשלתי כבד ובסיוע ניכר גם ליישובים בלתי חוקיים, כולל אלה של נוער הגבעות – חלוצי הציונות הלאומנית.
נתניהו נמנע מלבטל את הסכם אוסלו כבר במהלך כהונתו הראשונה כראש הממשלה בשנים 1998־1996, אך גם אז הוא נמנע מלהתקדם באופן ממשי להסדר עם הפלסטינים והסכים רק לוויתורים טקטיים בלבד, אשר השאירו את מדינת ישראל בעמדה של שליטה מוחלטת על כל שטחי ארץ ישראל המערבית.
נתניהו המשיך ופעל בתחכום פוליטי רב גם בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה. הוא הסכים לקיים שיחות ממושכות וללא תכלית עם הפלסטינים, בתחילה באופן ישיר ובשיתוף שרת החוץ ציפי לבני ובהמשך בשיחות עם שר החוץ האמריקאי. בכל התקופה הזאת הוא הסכים כביכול לוויתורים טריטוריאליים ואחרים, אך בתנאי שהנושא הביטחוני ייפתר. בסופו של דבר הוא סירב לכל פשרה ביטחונית, וממילא כל ההסכמות הפיקטיביות האחרות התבטלו. למזלו של נתניהו, ברק אובמה הבין רק בסוף תקופת כהונתו שכל שיחות השלום היו הצגה אחת גדולה, שסופה היה ברור מראש.
אציין שנתניהו הודה מספר פעמים שהוא ניהל את השיחות עם הפלסטינים רק כדי למנוע את התגברות הלחצים על ישראל לפינוי השטחים. בספרו האוטוביוגרפי הוא אישר שחידש את השיחות עם סוריה רק כדי להקטין את הלחצים האמריקאיים בנושא הפלסטיני. הוא הכריז מדי פעם שיתמוך במדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, אך הקפיד שלא להגדיר את אופייה העתידי של מדינה זו. ברור היה אז שהוא מדבר רק על ניהול עצמי שלהם את האוכלוסייה הערבית, ללא רצף טריטוריאלי וללא כל זכויות ממשיות על שטחי ארץ ישראל. בסופו של דבר דחה נתניהו את כל הצעות אובמה, ואף פסל גם את הצעות טראמפ בכל נושא הקשור להקמת מדינה פלסטינית עם רצף טריטוריאלי.
הטקטיקה של נתניהו להשגת שליטה על כל ארץ ישראל המערבית התנהלה גם במישור אחר. הוא ניתק לחלוטין כל קשר פוליטי־דיפלומטי עם אבו מאזן ופעל בהתמדה לפיצול העם הפלסטיני על ידי תמיכה עקבית בחמאס בעזה באמצעות העברת כספים מקטאר אליה. במקביל פעל נתניהו להשחרת פניו של אבו מאזן. ישראל הגדירה אותו תומך טרור, מכחיש שואה, משתף פעולה ומסייע למשפחות מחבלים. המציאות שיצר נתניהו הביאה לכך שרוב הציבור הפלסטיני רואה באבו מאזן וברשות הפלסטינית משת”פים של ישראל, המסייעים לה בנושא הביטחוני ללא כל תמורה פוליטית לעם הפלסטיני. אבו מאזן איבד בהדרגה את אמון הציבור שם, ואף איבד גם את השליטה הביטחונית על כמה ערים מרכזיות בגדה. נתניהו השיג את כל יעדיו בנושא זה.
נתניהו החליש במכוון את אבו מאזן וחיזק את חמאס, משום שאבו מאזן נהנה מתמיכתם של ארצות הברית והאיחוד האירופי וממילא סיכן בכך את שליטת מדינת ישראל על כל השטחים. לא כך חמאס, שהתנגד לכל הסכם עם ישראל וממילא לא סיכן את חזון ארץ ישראל השלמה. חמאס פיצל את הפלסטינים לשני חלקים – הגדה ועזה – מציאות רצויה מאוד לכל הימין הישראלי.
נתניהו אישר בדבריו בשנת 2019 את עיקרי האסטרטגיה שלו בנושא הפלסטיני, כאשר אמר: “מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס”. אדגיש שתומכי נתניהו הבינו היטב את מהלכיו, אך לא כך תומכי המרכז־שמאל אשר האמינו בחלקם שנתניהו מנסה להוביל בכנות להסכם עם הפלסטינים. בפועל, לא היה כל הבדל בנושא זה בין נתניהו ובין נפתלי בנט ואיילת שקד מצד אחד ובין בצלאל סמוטריץ’ ואיתמר בן גביר מהצד השני, לפחות בהיבט של ארץ ישראל השלמה. הטקטיקה שונה, אך היעד האסטרטגי דומה. האסטרטגיה של נתניהו בנושא חמאס קרסה כנראה סופית ב־7 באוקטובר 2023 לאחר שאנשי חמאס פלשו לתוך ישראל.
בשנים 2021־2020 ברור היה לכל הצדדים שחזון שתי המדינות קרס סופית, כאשר כ־140 אלף ישראלים מתנחלים באזורים מיושבים פלסטיניים ומחוץ לגושי ההתיישבות.
בתחילת ינואר 2023 קואליציית הימין קבעה בהסכמים בין המפלגות שראוי לספח את כל שטחי הגדה ובנוסף להתנחל ולהתיישב בכל שטחי יהודה ושומרון. זאת ועוד, חלק ממפלגות האופוזיציה תומכות גם הן בחזון ארץ ישראל השלמה (ליברמן, בנט, שקד, סער ואחרים). מנהיגי האופוזיציה האחרים, בעיקר בני גנץ ויאיר לפיד, השלימו גם הם עם המציאות שלפיה אין סיכוי בטווח הנראה לעין להגיע להסכם עם הפלסטינים. אדגיש שגם בצד הפלסטיני קיים היום רוב ברור אשר אינו תומך בחזון שתי המדינות לשני עמים. חלקם מעדיפים להמשיך ולהילחם בישראל, וחלקם טוענים שמאחר שאין להם כל סיכוי להגיע שוב לעצמאות במדינתם – עדיף שישתלבו בארץ ישראל היהודית והדמוקרטית.
המציאות הקיימת חיסלה סופית את חזון רבין, שלפיו הסכם עם הפלסטינים והסורים ינטרל את העוינות האיראנית. בפועל, חמאס, סוריה, איראן וחזבאללה מאוחדים כיום בעוינות נגדנו, והסכסוך הבין לאומי של איראן עם כל העולם הפך בהדרגה לסכסוך איראני־ישראלי ישיר.
פיצוץ ההסכם בין מדינות העולם לאיראן ביוזמת נתניהו וטראמפ אפשר לאיראן להתקדם לכיוון של מדינת סף גרעינית, כאשר שאר גושי העולם איבדו למעשה עניין בנושא. ארצות הברית פוסחת על שתי הסעיפים ומשאירה את ישראל בבדידות לא מזהרת מול איראן. האסטרטגיה של נתניהו קרסה גם בתחום זה.
המציאות שאותה רקם נתניהו הביאה אומנם להסכמי אברהם, אך גרמה לחיבור של אויבינו במלחמה דתית־לאומית נגדנו, כאשר בשטחים אנו עדים לאינתיפאדה השלישית וחוששים שקריסת הרשות הפלסטינית תאלץ אותנו לחזור ולהקים ממשל צבאי בשטחים. בכל מקרה, קטנה והולכת היכולת של הצבא הישראלי להגן על המתנחלים מחוץ לגושי ההתיישבות, משום שאלה גרים בצמידות מוחלטת לאוכלוסייה הפלסטינית (חווארה כדוגמה). מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר השלימה את התמונה העגומה.
ההצלחה של מדינת ישראל לממש את חזון ארץ ישראל השלמה מביאה, ישירות ובעקיפין, גם למשבר הפנימי בישראל ולפיצול בין הגוש של תומכי ההתנחלויות ומדינת ההלכה לבין החלק האחר של האוכלוסייה התומך במדינה ליברלית ודמוקרטית (פירוט התהליך ההיסטורי הזה יובא בהמשך). יוזמת המהפכה המשפטית באה בתגובה לבית המשפט העליון, הבולם כביכול מהלכים לסיפוח דה פקטו של כל שטחי הגדה ולביסוס מרכיבים של מדינת הלכה בחקיקה הישראלית. המאבק בין הצדדים נמצא בעיצומו והוא ילווה אותנו בשנים הקרובות (ראו בהמשך: “סוף הציונות או מימוש הציונות”).
הפיצול בעם והעימות בין הצדדים הניצים מקרינים גם על היחסים הבין לאומיים של ישראל עם ארצות הברית ועם האיחוד האירופי ומביאים למשבר בין יהדות העולם למדינת ישראל.
המתיחות בין גוש הימין הלאומני לבין הפלסטינים מצטייר יותר ויותר בעיני העולם גם כסכסוך דתי. חמאס מצליח לשכנע את רוב האוכלוסייה המוסלמית בעולם שמדינת ישראל חותרת להשתלט על הר הבית, כולל מסגד אל אקצא. הימין הלאומני “מסייע” להם בפרובוקציות מכוונות או לא מכוונות. הליכוד וממשלות ישראל נהנים מן ההישג של הסכמי אברהם, הישג פוליטי חיובי אך זניח וזמני במציאות שלילית קיצונית ביחסי מדינת ישראל עם רוב מדינות העולם.
מלחמת אוקטובר 2023 הבהירה למדינת ישראל שניסיונה לעקוף את הנושא הפלסטיני ולהתעלם ממנו כשל לחלוטין ושהיא תיאלץ להתמודד מחדש עם האתגר הזה. לדעתי, רק ניסיון לחפש ולגלות שותפים פלסטינים, תומכי החזון של שתי מדינות לשני עמים, יוכל ליצור תפנית חיובית בגורלה של מדינת ישראל כמדינה ציונית, דמוקרטית וליברלית. אין חלופה אחרת.
אין עדיין תגובות