הִיא עוֹצֶמֶת עֵינַיִם וְקָמָה, לוֹבֶשֶׁת שִׁרְיוֹן וְקוֹרֵאת לַשָּׂעִיר: "שָׂעִיר, בּוֹא! יֵשׁ לָנוּ מְשִׂימָה חֲשׁוּבָה! הַלַּיְלָה שׁוּב נַצִּיל אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ." […]
סִיפּוּר 1: מִפְלֶצֶת הַגָּז הָאֵימְתָנִית
“הִסְתַּעֵר!” נִשְׁמַע קוֹלָהּ שֶׁל אַבִּירַת הַכָּרִית, וְהַשָּׂעִיר, שֶׁמַּקְשִׁיב בְּרוֹב קֶשֶׁב לִפְקוּדּוֹת גְּבִירְתּוֹ, מַתְחִיל לָרוּץ. הַחֶרֶב שֶׁבִּידֵי הָאַבִּירָה מְכוּוֶּנֶת לַמַּטָּרָה, וְהֵם רָצִים יַחַד לְעֶבְרָהּ.
“עוֹד רֶגַע אֲנַחְנוּ מַגִּיעִים! אִם נְסַיֵּים מַהֵר, נוּכַל לַחְזוֹר לִישׁוֹן, וְאוּלַי לֹא נִהְיֶה עֲיֵיפִים מָחָר,” אַבִּירַת הַכָּרִית חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמָהּ.
“הַמַּטָּרָה קַלָּה, הִיא לֹא זָזָה, אוּלַי הִיא לֹא רָאֲתָה אוֹתָנוּ. עוֹד רֶגַע וַאֲנַחְנוּ פּוֹגְעִים… יֵשׁ! פָּגַעְנוּ!!!” הִיא צוֹהֶלֶת. “אֲבָל רֶגַע,” הִיא עוֹשָׂה אֶת הַפַּרְצוּף הַחוֹשֵׁב שֶׁלָּהּ, “הָרֶגַע עָבַרְנוּ דֶּרֶךְ הַמִּפְלֶצֶת, אֲבָל הִיא עֲדַיִין כָּאן. אֵיךְ זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת?”
אַבִּירַת הַכָּרִית וְהַשָּׂעִיר מִסְתַּעֲרִים שׁוּב. גַּם הַפַּעַם הַפְּגִיעָה יְשִׁירָה, אֲבָל גַּם הַפַּעַם לַמִּפְלֶצֶת לֹא קוֹרֶה כְּלוּם. הַמִּפְלֶצֶת חֲצִי יְרוּקָּה-חֲצִי שְׁקוּפָה, וְיֵשׁ לָהּ רֵיחַ מוּזָר, מַזְכִּיר חָלָב יָשָׁן, וְהִיא מִתְקָרֶבֶת אֶל הַשְּׁנַיִים.
“שָׂעִיר, תִּהְיֶה מוּכָן!” פּוֹקֶדֶת אַבִּירַת הַכָּרִית, וּבֶאֱמֶת, כְּשֶׁהַמִּפְלֶצֶת פּוֹגַעַת בָּהֶם, לֹא כּוֹאֵב לָהֶם, רַק קָשֶׁה לִנְשׁוֹם.
“שָׂעִיר, אַתָּה בְּסֵדֶר?” אַבִּירַת הַכָּרִית שׁוֹאֶלֶת בִּדְאָגָה.
הַשָּׂעִיר מִשְׁתַּעֵל כַּמָּה פְּעָמִים, מִסְתַּכֵּל עָלֶיהָ וּמְהַנְהֵן, אֲבָל הִיא יְכוֹלָה לִרְאוֹת שֶׁהוּא חוֹשֵׁשׁ.
“אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְשַׁקֵּר,” אַבִּירַת הַכָּרִית אוֹמֶרֶת לְעַצְמָהּ, “גַּם אֲנִי חָשַׁשְׁתִּי. אֵיךְ אֶפְשָׁר לְנַצֵּחַ מַשֶּׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִפְגּוֹעַ בּוֹ?”
לְפֶתַע פִּתְאוֹם עוֹלֶה רַעְיוֹן בְּרֹאשָׁהּ: “כָּל מָה שֶׁצָּרִיךְ זֶה לִנְשׁוֹף, בְּדִיּוּק כְּמוֹ בַּסֵּפֶר שֶׁאִמָּא קָרְאָה לִי עַל הַזְּאֵב שֶׁחִיפֵּשׂ אֶת הַחֲזִירִים.” הִיא מִסְתַּכֶּלֶת עַל הַשָּׂעִיר וְאוֹמֶרֶת: “אַתָּה מוּכָן? סְמוֹךְ עָלַיי!”
הַשָּׂעִיר הוּא הַשּׁוּתָּף הָאַמִּיץ בַּתֵּבֵל, אַבִּירַת הַכָּרִית לֹא יְכוֹלָה לְבַקֵּשׁ שׁוּתָּף טוֹב מִמֶּנּוּ.
“הִסְתַּעֵר!” הַפַּעַם אַבִּירַת הַכָּרִית לֹא מְכַוֶּונֶת אֶת הַחֶרֶב לַמַּטָּרָה, אֶלָּא לוֹקַחַת נְשִׁימָה עֲמוּקָּה מְאוֹד, וְהַלְּחָיַיִם שֶׁלָּהּ הוֹפְכוֹת אֲדוּמּוֹת יוֹתֵר מִשֶּׁהָיוּ. אַבִּירַת הַכָּרִית כִּמְעַט מִתְעַלֶּפֶת, אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁהִיא מַגִּיעָה לַמַּטָּרָה, הִיא מְשַׁחְרֶרֶת אֶת כָּל הָאֲוִויר בִּנְשִׁיפָה חֲזָקָה, פוּוּוּוּוּ!!!
הַמִּפְלֶצֶת בְּטוּחָה מִדַּי בְּעַצְמָהּ וַאֲפִילּוּ לֹא מְנַסָּה לְהִתְגּוֹנֵן, וּבִן רֶגַע הִיא נֶעֱלֶמֶת כְּלֹא הָיְיתָה, וְהָרֵיחַ הַנּוֹרָא נֶעֱלַם אִיתָּהּ.
“אֵין כְּמוֹ נִיצָּחוֹן טוֹב וּמָהִיר,” חוֹשֶׁבֶת אַבִּירַת הַכָּרִית בְּסִיפּוּק.
“אֶפְשָׁר לַחְזוֹר לַכָּרִית, שָׂעִיר,” הִיא אוֹמֶרֶת בְּפִיהוּק.
“וּוָאף!!” עוֹנֶה הַשָּׂעִיר.
