פלישת העולם העליון

לוח המשחק הוא העולם,
כללי המשחק הם חוקי הטבע.
אבל כשלא מצייתים לחוקים,
הצרות מתחילות…

אבירמִשחק999 הוא אלוף הטְרוֹלִינְג. כשהוא מחליט להיכנס לשרת ולהרוס את המשחק, אין לאף אחד סיכוי לעצור אותו! אבל מה קורה כשפיתוח טכנולוגי מתקדם מעיף אותו אל תוך המשחק, אל שרת לא מוכר, מלא מפלצות ויצורים מרושעים? לאבירמִשחק ברור שלבדו לא יוכל לשרוד.
האם מישהו יבוא לעזרתו?

פלישת העולם העליון הוא הספר הראשון בסדרה אבירמִשחק999. מחברו, מארק שֵבֶרְטוֹן, הוא מורה לפיזיקה ולמתמטיקה ואביו של אוהד מיינקרפט מושבע.

מקט: 15100508

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

לוח המשחק הוא העולם, כללי המשחק הם חוקי הטבע. אבל כשלא מצייתים לחוקים, הצרות מתחילות… אבירמִשחק999 הוא אלוף הטְרוֹלִינְג. כשהוא […]

---

פרק 1

המשחק של אבירמִשחק

העכביש הענקי התקרב באיטיות ובשיטתיות אל מקום המחבוא שלו. העיניים האדומות הרבות שלו בערו כמו פחמים זועמים במרכז מדורה יוקדת. אבירמִשחק999 ידע שהוא מתקרב, אבל לא פחד. שריון הברזל שלו יגן עליו. למעשה, הוא רצה שהעכביש יתקרב עוד וקיווה שיצליח לתזמן את המהלך היטב. צלילי הנקישה שהעכביש השמיע, שנישאו בין עצי היער והגיעו לאוזניו של אבירמִשחק, נעשו רמים יותר ככל שהיצור התקרב. אז נשמעו עוד צלילים. זה היה יצור נוסף. עכשיו עקבו אחרי אבירמִשחק שני עכבישים. הוא הציץ מאחורי הגזע של העץ המחוספס, הביט לרגע מהיר וראה את צמד העכבישים מחפשים אותו, ראה את המפלצות מביטות לתוך שקערוריות כהות ושיחים מכוסי עלים. הוא חזר אל מאחורי העץ, שלף לפיד והניח אותו על הקרקע. אורו הצהוב הטיל מעגל תאורה חמים שמשתמשים אחרים יוכלו לראות. אחרי כמה שניות הוא שלף את הלפיד באמצעות מכוש היהלום שלו והכניס אותו בחזרה לתיק המצאי שלו, שכלל את כל הציוד שלו.

אני מקווה שזה ימשוך קצת תשומת לב, חשב לעצמו.

אבירמִשחק שלף את החרב והתחיל לרוץ אל השטח הפתוח. שני העכבישים הבחינו בו, ומיד פתחו במרדף אחריו, ועכשיו התווסף לקולות הרודפים גם זה של זומבי טומטום. אבירמִשחק רץ מהר ככל שהצליח, מסביב לעצים ומעבר לגבעות, ומדי פעם וידא שחבריו הזועמים עדיין נמצאים קרוב מאחוריו, שכלבי הציד האלה עדיין מנסים ללכוד את השועל. אז הוא ראה את הטרף שלו במרחק: שניים מחברי הקבוצה שלו צימצמו את המרחק למקום שלו. אבירמִשחק חייך בציפייה.

היי, אדוןאימה24, סַלְץ, אני כאן, הקליד אבירמִשחק בצ'אט ושלח את ההודעה לכל מי שנמצא בשרת שלו. אני צריך עזרה.

אנחנו מגיעים, הקליד אדוןאימה.

אבירמִשחק הביט אחורה והאט, הניח למפלצות לצמצם מעט את המרחק, והתקתוק של העכבישים גבר עוד יותר. כשהביט קדימה, ראה שחבריו לקבוצה נמצאים בדיוק במקום שרצה.

תישארו שם, אני אגיע אליכם, הקליד אבירמִשחק.

הוא המשיך קדימה לעבר שני מושיעיו התמימים, ורץ בזיגזג רחב כדי לאפשר לזומבי לסגור את הפער — כדי שהטְרוֹלִינְג הזה יעבוד, כל שלוש המפלצות חייבות להיות יחד. כשהזומבי והעכבישים כבר היו ממש קרובים אליו, אבירמִשחק רץ לעבר חבריו. הם עמדו על ראש גבעה ריקה מעצים, והיער העבות הקיף אותם מכל עבר. המקום הזכיר לו את המורה שלו, מר ג'יימסון, שהקרחת על ראשו ביצבצה מתוך טבעת השיער שהקיפה אותה.

גניחה… קליק־קליק־קליק.

המפלצות התקרבו קצת יותר מדי… הוא חייב לשים לב, אחרת יקלקל את הטרולינג הזה. הוא התמקד וזינק במעלה הגבעה כשהמפלצות בעקבותיו — התיאבון שלהן להרס משך אותן לעקוב אחריו בצייתנות. אבירמִשחק טיפס לגבעה, פגש את שני חבריו על הפסגה והמשיך לרוץ, וחיות הפרא התאוותניות עדיין רודפות אחריו.

אבירמִשחק, לאן אתה הולך? שאל סלץ, והבלבול ניכר היטב בהודעה שלו. חשבתי שאתה צריך עזרה.

טעיתי, הקליד אבירמִשחק, אתם אלה שצריכים עזרה.

בדיוק אז פרצו המפלצות מבין העצים, הגיעו לראש הגבעה, ומיד התנפלו על שני השחקנים. שני העכבישים תקפו את אדוןאימה, ואילו הזומבי שיסע את סלץ. שני השחקנים היו טירונים יחסית, עם שריון עור וכלי נשק מאבן בלבד. חוסר הניסיון שלהם והביטחון המטופש שלהם באבירמִשחק999 הובילו אותם אל סופם. רגלי עכביש שחורות שעירות השתלחו באדוןאימה, קרעו לגזרים את שריונו במהירות, ונקישתן נעשתה רמה יותר כשהתקיפו. כמעט נדמה שהיצורים נרגשים לנוכח המחשבה על ההרג. בו־בזמן הכו הזרועות הירוקות של הזומבי בסלץ והנחיתו עליו מהלומות מרסקות.

השריון של אדוןאימה נכנע ראשון, ובעקבותיו צנחו במהירות נקודות הבריאות שלו עד שהגיעו לאפס. הוא נעלם בצליל פקיעה, והתיק שלו נותר מרחף מעל הקרקע. העכבישים, שהצורך שלהם בהשמדה לא סופק, הפנו את עיניהם הבוערות לעבר סלץ. הוא עדיין נאבק בזומבי, ואפילו לא ראה את העכבישים מקפצים עליו מאחור. נקודות הבריאות שלו צנחו במהירות.

אבירמִשחק עצר לצפות בקרב וצחק מאחורי מסך המחשב שלו. סיפוק זדוני הציף אותו. הוא אהב להטריל אנשים, גם אם היו חברי הקבוצה שלו.

אתה עלוב, אבירמִשחק, הקליד אדוןאימה מהכלא, שבו מגיחות מחדש דמויות השחקנים שמתו במשחק.

כן, ממש תודה, הוסיף סלץ.

LOL, ענה אבירמִשחק, ואז הסתובב ופנה בחזרה אל לב הקרב.

מיינקראפט היה ככל הנראה הדבר האהוב עליו ביותר. הוא בילה שעות למטה במרתף, במשחק, והעשיר את התיק ואת היוקרה שלו בכמה וכמה שרתים מרובי־שחקנים, לרוב על חשבון אחרים. אבירמִשחק היה בן שתים־עשרה, לא
גדול במיוחד לגילו, אבל במיינקראפט לא היתה לזה משמעות: כאן היתה משמעות רק לשריון, לכלי הנשק ולאסטרטגיה חסרת מעצורים, שכללה הקרבת אחרים לשם השגת מטרות.

אבירמִשחק999 חייך כשחשב על שני האידיוטים שהטריל לפני רגע, ועל אינספור האחרים שלהם עולל את אותו הדבר בעבר. הוא שב להתרכז במשחק הנוכחי והעביר את הדמות שלו בחזרה אל לב הקרב בחיפוש אחר קורבנות נוספים. לא היה אכפת לו מאיזו קבוצה הם. עדיין נשארו תכסיסים שהיה אפשר להפעיל על השחקנים האחרים, ואף אחד לא היה טוב בזה כמוהו. היה לו תכסיס אדיר שהוא רצה לנסות על כל המשתמשים בשרת הזה, משהו שיגרום לאנשים לזכור את השם "אבירמִשחק999".

הוא רץ אל ראש הגבעה הקטנה, ובמרחק ראה שחקנים מכים בעוצמה זה בזה. שמות המשתמשים שלהם זהרו בלבן מעל ראשיהם הקובייתיים. הם נלחמו ליד מה שנראה כמו נהר לבה ומעליו גשר אבן מעוטר לפרטי־פרטים, שעבר מעל התעלה הנמסה — עבודת אומנות שבנייתה ודאי ארכה שעות רבות. הגשר הוביל אל מגדל עגול גבוה — מבנה מעגלי מופלא, שנבנה מאבני ריצוף אזוביות ומלבני אבן אפורות ונישא גבוה באוויר. על ראש המגדל זהר אור לבן בהיר. זאת היתה המטרה הסופית של המשחק: משואת יהלום שהטילה קרן אור צלולה היישר אל השמים הכחולים. על המגדל עמדה קובייה של צמר לבן, שהיתה קו הסיום של המשחק. הקבוצה שתטפס ראשונה על המגדל ותיקח את הקובייה הלבנה הצמרירית, תנצח. מנקודת התצפית שלו ראה אבירמִשחק את השחקנים שנלחמו בקצה הגשר, מנסים להשתלט עליו ולחצות מעל הלבה כדי להגיע למגדל. שתי הקבוצות היו מאוזנות מבחינת הכוח, ולא היו שחקנים שיכלו לפרוש מהקרב ולחצות את הגשר מבלי שקשתים יפגעו בהם. המצב הזה עמד להשתנות בקרוב.

אבירמִשחק עבר אל חורש שנמצא ליד שדה הקרב, הטמין את חרבו ושלף את קשתו. היא נצצה בכחול ססגוני; כשפי אגרוף II, עוצמה IV ו ה־אינסוף שלה היו מקור קנאה לשחקנים רבים. הוא סרק את האזור במהירות כדי לוודא שאין שם התקהלויות, אז בנה מתחתיו סדרת לבנים, זינק בכל פעם שהניח אבן והרים את עצמו לגובה החופה העשירה של העצים הסמוכים. זאת היתה נקודת תצפית מעולה, שממנה יוכל לירות חצים, ועם זאת להמשיך להשתופף ולהתחבא מאחורי הענפים הירוקים הקובייתיים.

הוא מתח חץ לאחור ושיחרר אותו לעבר אחד האויבים… מישהו בשם גוֹלשארובות. החץ פילח את האוויר בקשת מתונה ופגע בו ישר בגב, והדמות שלו היבהבה באדום לאות פגיעה. אבירמִשחק ירה שלושה חצים נוספים בזה אחר זה, והגשם הקטלני ירד על גולשארובות, חיסל את השריון שלו והותיר את עורו הכהה חשוף. אבירמִשחק ירה חץ נוסף והרג את קורבנו בצחקוק, ואז ירה ללא הבחנה לתוך קבוצת השחקנים, מבלי שיהיה אכפת לו במי הוא פוגע. הוא שיגר חץ אחר חץ, ומיתר הקשת שלו זימזם עם כל ירייה. אבירמִשחק המשיך לשגר את החצים לתוך קבוצת השחקנים וחיסל יותר ויותר מהם.

מי יורה את החצים? הקליד משתמש בשם קוּטר.

אבירמִשחק צחק וירה עוד חצים, כשהוא מקפיד להשתופף בין המטחים כדי שלא יראו אותו, ואז התרומם שוב וירה עוד חצים קטלניים. אותיות שמו נעלמו עם כל השתופפות.

שים לב במי אתה יורה, הקליד מחסל_הקריפרים בצ'אט. זה אמור להיות משחק קבוצתי!

כן, הוסיף משתמש בשם דנקן, לא יודע מי אתה, אבל תנסה להיות חלק מהקבוצה, ולא דביל.

מה שתגידו, חשב אבירמִשחק לעצמו.

החצים שלו דיללו את הקהל, עד כדי כך שנשארו רק שחקנים מעטים בכל אחת מהקבוצות, אבל מהכלא הגיעו עוד תלונות רבות, ועכשיו השחקנים קיללו את שמו. הוא הוציא את המכוש שלו וחפר את הלבנים מתחתיו. בתוך שניות הוא שוב נמצא בגובה הקרקע, חרבו שלופה, והוא מוכן לרוץ. אבירמִשחק השתמש בשטח כדי להסוות את התקדמותו, וכך צימצם את המרחק בינו לשחקנים האחרים. כשהתקרב, ראה שבכל קבוצה נותרו רק שלושה שחקנים. למעשה, בקבוצה שלו היו ארבעה, אבל אבירמִשחק לא הרגיש שייך לאיזשהו צד… מלבד הצד שלו.

ששת השחקנים נלחמו פנים אל פנים בחרבות ובשריוני ברזל בלבד, כי יהלומים היו נדירים מדי בשרת, והיה קשה להשיג אותם — טוב, אלא אם כן רימיתם, כפי שעשה אבירמִשחק. הוא השיג יהלומים במהירות יחסית באמצעות ראיית רנטגן ועיצב אותם למערכת שלמה של שריון וחרב. עכשיו הגיע הזמן לחשוף את עצמו.

אבירמִשחק פתח את התיק שלו, פשט מעליו את שריון החזה והרגליים, את המגפיים והקסדה, והחליף אותם בשריון גוף מיהלום, שבשל צבעו הכחול נראה כמעטפת קרח. חרבו של אבירמִשחק כמעט זהרה בחשכה.

צליל תקתוק לוחש דחק בו להסתובב לאחור במהירות. עכביש התגנב אליו והתקיף אותו, הכה בשריון היהלום שלו. הוא ספג מכה, אבל זה השפיע רק בקושי בגלל המעטפת הכמעט בלתי חדירה שלו.

"אתה רוצה קצת מזה?" אמר אבירמִשחק לאף אחד, שהרי המרתף שישב בו ושיחק היה ריק. "קדימה, בוא נרקוד."

אבירמִשחק הניף את חרבו האדירה והרג את העכביש בשתי מהלומות בלבד. הוא פנה לטפל בלוחמים האחרים ושמע צלילי גניחה ואנקה: זומבים. הוא סב במקומו וראה עשרה זומבים יוצאים מהיער, ובעקבותיהם חבורת עכבישים. כולם נעו לעברו במהירות. שעת ערביים התקרבה, ואיתה גם שעת המפלצות.

"גם אתם רוצים לרקוד?"

הוא חיכה בסבלנות שהם יתקרבו, אז החל לרוץ לעבר שדה הקרב, והזומבים רודפים אחריו בצייתנות, מוּנָעים בידי הצמא שלהם להרס ולחורבן.

השחקנים האחרים היו המומים לראות שחקן עוטה יהלומים מגיח מבין הצללים, ואפילו הפסיקו להילחם לרגע. אחד מהם, הקפטן של הקבוצה, ששמו היה בשיחַהקטן, ראה את שמו מרחף מעל קסדת היהלום שלו.

אבירמִשחק, בוא תעזור לנו, הקליד בשיחַהקטן. אנחנו יכולים לנצח.

הי, איך השגת את כל היהלומים? התלונן הקפטן של הקבוצה היריבה, ווֹרמיקֵן. זאת רמאות. הי, אדמין, אבירמִשחק רימה. תרחיק אותו!

תפסיקו ליילל, הקליד אבירמִשחק במהירות, הבאתי מתנה לכולכם.

בדיוק כשהוא הגיח מהצללים, התפרץ מתוך החשכה אספסוף הזומבים והעכבישים — עכשיו בצירוף שלדים — והתנפל על השחקנים. השמש ירדה מתחת לאופק, והמפלצות יכלו לפעול מבלי שיעלו באש.

LOL, הקליד אבירמִשחק, ואז הוסיף, .

הוא רץ דרך השחקנים המבולבלים ועשה את דרכו ישירות אל גשר האבן שנמתח מעל נהר הלבה.

קדימה, אבירמִשחק, תשיג את הצמר, הקליד פייזר_98. אנחנו ננצח.

זה מה שאתה חושב, חשב אבירמִשחק.

אבירמִשחק רץ במהירות דרך שדה המערכה, מפלס את דרכו בין המשתמשים והמפלצות. השחקנים היו עסוקים בלחימה זה בזה ובמפלצות, ולא ניסו לעצור אותו.

תתפסו אותו, הקליד זפלין4 כשהלוחם עוטה היהלומים חלף לידו כרוח.

אבירמִשחק שיסע את אחד מחברי הקבוצה היריבה תוך כדי ריצה והגיע אל הגשר. הוא עצר לרגע כדי להתפעל ממלאכת המחשבת המופלאה ואמד את משך הזמן שבוודאי נדרש כדי להקים את המבנה היפהפה הזה. הוא ציחקק לעצמו כשעצר, והניח שרשרת של לבני דינמיט על פני המעבר המקושת. משהיה שבע רצון מהמקום של חומרי הנפץ, הוא הניח לפיד רדסטון ליד הקובייה האחרונה. הוא התרחק משם במהירות והביט בזמן שלפיד הרדסטון הצית את לבנת הדינמיט. תהליך הנפץ החל. ואז הן התפוצצו, תחילה לבנה אחת, ואז הבאה אחריה ואז הבאה אחריה, בתגובת שרשרת שכירסמה בגשר העצום והפכה אותו מעבודת אומנות לערמת שברים. לבנים של אבני ריצוף עפו לכל הכיוונים, והמעבר מעל נהר הלבה הושמד לחלוטין. אבירמִשחק הביט אל העבר האחר של התעלה הנמסה ופצח בריקוד מטופש שלעג לשחקנים האחרים.

מהר, תשיג את הצמר כדי שנוכל לנצח, הקליד פייזר_98.

זה לא הוגן, הוא רימה! הקליד ווֹרמיקן.

כן, צריך להרחיק אותו מהשרת, הוסיף זפלין4.

פשוט תביא את הלבנה כדי שנוכל לנצח, אמר מחסל_הקריפרים.

אבירמִשחק רץ במעלה המגדל העגול והעפיל לפסגה בתוך שניות. הוא נע קרוב אל הקצה והביט על הלוזרים למטה.

מהר! קח את הלבנה כדי שנוכל לנצח, הקליד אחד מהם.

אתה מתכוון ללבנה הזאת? הקליד אבירמִשחק.

הוא נעמד ליד הצמר הלבן, ולא עשה דבר מלבד להביט בו.

אתם רוצים שאני אביא את הלבנה הזאת שכאן? ליגלג אבירמִשחק. את הצמר הלבן הזה שעומד פה ממש לפני?

כן, פשוט תיקח אותו! הקליד פייזר_98, שנתקף עכשיו תסכול.

לא נראה לי, הקליד אבירמִשחק והניח לבני דינמיט סביב הצמר הלבן, חיבר ביניהן באבקת רדסטון וסיים בנעיצת לפיד רדסטון.

בזמן שהדינמיט החל להבהב, ניתַק אבירמִשחק מהשרת, נעלם מהמסכים שלהם והשאיר את הלוחמים לעמוד שם, כשעל פניהם מבטים מטופשים. הוא קיווה שהשחקנים צועקים עכשיו בתסכול על מסכי המחשבים שלהם. עכשיו אף אחד לא יכול לנצח. הוא הטריל את המשחק וניצח, לפחות לדעתו.