מאחורי המראה השברירי, תחת מעטה של שתיקה, מסתתרת לוחמת. בין הקירות החשופים, בין החדרים הריקים בבית הנטוש, מסתתרת נערה. בתוך […]
פרק ראשון
להמשיך לסבול ולקוות לטוב
החיים הם דרך ארוכה, כזו שלעיתים גורמת לנו לתהות מדוע הדרך הזו היא שלי? למה אני מכולם? וראבק, אולי בכלל הכול יכול היה להיראות אחרת… אבל אני, אם תשאלו אותי? במבט לאחור, מבינה שאת הדרך הזו הייתי מוכרחה לעבור על דיוקה. ויש את המשפט המעצבן הזה שתמיד אומרים, שהמציאות עולה על כל דמיון, נכון? חכו שתבינו על מה אני מדברת…
*
שעות ערב, זו אני עם עצמי, המחשבות שלי, השיגעונות שכל ילדה בת גילי עוסקת בהן. מאחוריי אני גוררת תיק כבד, תיק עם בגדים מלוכלכים, כביסה מארבעה ימים של מחנה ושק שינה. אני יורדת מהאוטובוס בתחנה של השכונה שלנו, שכונה של שיכונים חסרי חן, קוביות מרובעות ואפורות בנוף צחיח ושומם. שיכונים עזובים שנראים כאילו מישהו נטש אותם, ורק כביסה שתלויה על חבלי הכביסה שנמתחו מתחת לחלונות הבתים, מעידה על קיומם של חיים. דלתות האוטובוס נסגרות מאחוריי, האוטובוס ממשיך לנסוע ומשאיר אותי ליד העמוד הבודד שמסמן את התחנה. מתחנת האוטובוס אפשר לראות את הבית שלנו, אבל אני לא מרימה את העיניים, במקום זאת אני תוקעת אותן באדמה. אני מסתכלת על כפות הרגליים שלי כשאני צועדת בשביל מתחנת האוטובוס הביתה, שביל הבושה.
“הם עזבו״, אני שומעת מישהי אומרת, ולמשמע הקול אני מרימה את עיניי ותוהה לעצמי אל מי הן מדברות?
הן יושבות שם, השכנות המבוגרות על הספסל. יושבות בחום הזה של ספטמבר בנתיבות, ומנסות לתפוס קצת רוח מדברית יבשה שתצנן אותן. יושבות יחד על הספסל, ומדברות על הצרות שלהן, ושל כל התושבים בשכונה.
“אימא שלך, כולם עזבו. את יודעת?״ אומרת לי אחת מהן, כשאני מרימה את העיניים וכבר אני רוצה לתקוע אותן שנית באדמה.
אני מתעלמת, ממשיכה להתהלך לכיוון הבית ומרגישה איך העיניים שלי מתמלאות דמעות, ואני ממש לא רוצה להתפרק כאן. רק זה חסר לי, לבכות כאן כמו ילדה קטנה ליד השכנות.
“כן… אני יודעת. גוהר השכנה סיפרה לי בטלפון,״ אני עונה, בולעת רוק ומשתדלת להישיר מבט.
הן מסתכלות עליי, אני מרגישה את העיניים שלהן ננעצות בגבי, כשאני ממשיכה לצעוד עם התיק הכבד על השביל החשוף, שאף אחד מעולם לא טרח לסלול באספלט כמו שצריך.
“אל תדאגי, אנחנו נהיה איתך״, אני שומעת מישהי מהן קוראת אחריי.
“אנחנו פה, אנחנו נעזור לך״, מצטרפת אליה אחרת.
אני שומעת אותן מדברות אליי, אבל ממשיכה ללכת בלי להפנות את המבט. ידית הדלת נלחצת בקלות והדלת נפתחת בלי כל קושי. הם אפילו לא טרחו לנעול. דלת הבית נשארה פתוחה כמו תמיד. מעולם הרי לא נעלו כאן את הדלת, לא בבית הזה ולא באף בית אחר. מי יגנוב כאן? הרי ממילא אין אפילו מה. הבית פתוח ואני נכנסת. במסדרון הריק אפשר לשמוע את שריקת הרוח, רוח רפאים, רוח פרצים שמנשבת בחללים הריקים. הם רוקנו הכול: את הרהיטים המעטים שהיו, את המיטות, הארונות, שולחן האוכל, הכיסאות,
את מעט החפצים שעוד הצליחו להעניק תחושה של בית… הם לקחו איתם. אני עוברת בין החדרים, ומסתכלת על הרצפה והקירות העירומים במאמץ למצוא משהו, זכר, שריד, איזה סימן. באחד החדרים אני מוצאת מיטת סוכנות אחת וארון, ואחר כך במטבח אני מגלה את המקרר. זהו, זה מה שהשאירו לי כאן בשביל לחיות. ברגע הזה אני מבינה שהחיים שלי הולכים להשתנות. עכשיו זו רק אני… אני נגד העולם.
בגיל שבע עשרה, על סף כיתה י״ב, השנה החשובה ביותר בחיים שלי, השנה של הבגרויות, הם עזבו והשאירו אותי לבד. נטשו, ברחו מנתיבות, אימא ושני אחיי הצעירים. האחרונים שעוד נותרו לגור כאן. אבא כבר עזב מזמן לעניינים שלו בתל אביב, והגיע לנתיבות רק בסופי שבוע. והאחים הגדולים, פרחו גם הם. שנים־עשר אחים היינו, משפחה גדולה, משפחה ‘ברוכת ילדים׳ כפי שנוהגים לומר. אבל אני ממילא מעולם לא ראיתי בכך ברכה. שנים־עשר אחים, תשעה גדולים ממני, אני העשירית, עוזי ואפי הצעירים. עתה לא נותר מהם אף אחד. כל מי שהיה יכול להסתלק מכאן, עשה זאת במהירות האפשרית. בנתיבות אף אחד מהם לא רצה להישאר. אחד אחד הם עזבו לתל אביב, ברחו, נטשו, הסתלקו והותירו אותי מאחור לבד.
“מירי תישאר לסיים את השנה ולהשלים את הבגרויות״, אמרה אימי לגוהר השכנה.
איתי היא לא שקלה להתייעץ, לספר, לשתף. אותי היא לא טרחה אפילו לעדכן בתוכניות. עליי אף אחד כלל לא חשב. כך, בוקר בהיר אחד, בלי לומר לי דבר, בזמן שלא הייתי כאן, בפעם היחידה בחיי שיצאתי למחנה, הם נעלמו והסתלקו מכאן. אני, לבד, נגד העולם… עשרים וחמש שנים חלפו מאז, רבע מאה, אך גם במרחק הזמן המוח שלי מתקשה לתפוס את הזיכרון הזה, והלב שלי מתקשה להשלים עם התחושה הקשה של הבדידות והבגידה. איך אפשר לנטוש כך ילדה בת שבע עשרה? שאלתי את עצמי פעמים אין־ספור, ועדיין לא הצלחתי למצוא לכך תשובה מלאה, תשובה שמתקבלת על הדעת. מאידך, בבית שלי, בבית בו גדלתי, משפחה שלי, כל כך הרבה דברים לא התקבלו על הדעת, וזה היה אחד מני רבים. לפעמים קשה לי להאמין שהצלחתי לארגן לעצמי חיים נורמליים. לרגעים מסוימים אני עדיין מפקפקת בהצלחה שלי. לפעמים אני חושבת שאולי בעוד רגע אתפרק, שכל המאמץ הזה לשרוד את כל הזיכרונות, לשרוד את הרגשות, יפקע בבת אחת. ואולי כל הדברים האלו לא קרו? אני מנסה לשקר לעצמי ברגע של חולשה, אבל יודעת כל הזמן שזה לא נכון. הזיכרון שלי אינו טועה, הוא בהיר ומדויק, חד ודוקר כמו סכין. הלוואי ולא הייתי זוכרת דבר, הלוואי ויכולתי לשכוח את כל שנות ילדותי. הלוואי ויכולתי לשכוח את ההזנחה, את הנטישה, את ההתעלמות ואת כל הדברים האחרים שהתרחשו לפני כן, כשעוד הייתי אותה הילדה התמימה והצעירה שבטוחה לעצמה שהעולם הזה יפה.
איך שרדתי הכול? קשה לי להבין, ואולי מהסיבה הזו אני כותבת עכשיו ספר. דבר אחד אני יודעת. באותו היום בו חזרתי ממחנה הקיץ של ‘בית״ר׳, לא בזבזתי זמן על כעס ועלבון. באותו היום הנחתי את התיק על הרצפה, נכנסתי למקלחת, שטפתי מעצמי את הלכלוך והזיעה, את הכאב והעלבון, המבוכה והבושה, וכשיצאתי מהמקלחת נקייה, חשבתי על דבר אחד בלבד — בחינות הבגרות. יותר מכל דבר אחר, רציתי לסיים את התיכון עם תעודת בגרות, זה הסיכוי שלי, ידעתי. הסיכוי שלי לצאת מכאן, זה הסיכוי שלי להיות שווה. שנים של למידה השקעתי כדי להגיע לשנה הזו. נלחמתי, התאמצתי, השתדלתי וברגעי השיא, לא הייתי מוכנה לוותר. באותה שנה זו הייתה המטרה שלי ואני ננעלתי עליה, כאילו אין בעולם שום דבר אחר. בשביל תעודת הבגרות הייתי מוכנה לצאת למלחמה אפילו שננטשתי לבדי בשדה הקרב בלי תחמושת וציוד, כיוון שזו הייתה המלחמה שלי, המלחמה על החיים שלי.
אימא שלי שונה ממני, לאימא שלי לא היה כוח להילחם. אימא שלי הפסידה בקרבות ונאלצה להיכנע לפני שנים, שנים לפני שאני נולדתי. אימא שלי, שאנז, נולדה באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת בעיר שיראז שבפרס. את השנה המדויקת אף אחד אף פעם לא ידע. כך היה נהוג אז בפרס, לא רשמו לידות באופן מסודר, ובטח לא לידה של בת. בנות נחשבו לנחותות מאז ומעולם. לבנות ולנשים לא הייתה זכות להביע את דעתן, להחליט באופן עצמאי או להתנגד לדעתם של גברים. באווירה זו גדלה אימי וכך גידלה אותה אימה.
אימה, נזי זאדה, סבתא שלי, הייתה אישה שמרנית שהקפידה על מצוות הדת ועל סגנון חיים צנוע ואדוק בהתאם למסורת הפרסית. היא לבשה שמלות ארוכות וצנועות שהסתירו אפילו את קרסולי רגליה ופרקי כפות ידיה, ולראשה דאגה לחבוש כיסוי ראש אפילו בתוך הבית. היא מיעטה לצאת החוצה ואת רוב ימיה בילתה במטבח ביתה. גם בארץ נהגה להסתגר, היא לא יצאה מהבית כדי לערוך קניות וסידורים, וגם לא ישבה על ספסל ברחוב או במרפסת כדי לפטפט עם השכנות. היא באה במגע רק עם בני משפחתה בלבד, ועד יומה האחרון לא למדה עברית ודיברה רק פרסית.
לסבתא נזי זאדה נולדו שבעה ילדים: אימא שלי ואחות נוספת ששמה אשרד וחמישה בנים, אבל נזי דאגה רק לבן הבכור — לקאשי. קאשי היה בבת עיניה וכל עולמה. הוא זה שקיבל את נתח הבשר המשובח בארוחה, ובשבילו שמרו את העוגות הכי טובות. כאשר קאשי נקלע לצרה, היא גייסה את כולם לעזרתו, כל אשר קאשי רצה וביקש הוא קיבל. אימא שלי הייתה קשורה לאביה יותר מאשר לאימה. הייתה לו, לאביה, מאפייה בשוק של שיראז, ואימא שלי נהגה לעזור לו במאפייה.
“אחרי בית הספר אל תלכי הביתה, תבואי למאפייה״, נהג אביה לבקש ממנה.
“תבואי לעזור לי כאן״, אמר, וכך היה.
כבר כילדה צעירה בת שבע או שמונה, היא מכרה פיתות ולחם בשוק משעות הצוהריים עד הערב. בשנים ההן בפרס לא היה חריג לראות ילדה בת שבע מוכרת בשוק, וכמו אימי עבדו גם שאר הילדים בשנים ההן. הגברים עבדו קשה בעסקיהם, וידיהן של הנשים עמוסות היו בעבודות הבית. בשנים ההן ילדות לא בילו את זמנן במשחקים, במקום זאת הן נדרשו לעזור בבית: לטאטא את הרצפה, לנער את השטיחים, לברור אורז, שעועית ועדשים. בכך השיגו הוריהן מטרה כפולה: ראשית, זכתה אם המשפחה לעזרה במשק הבית. שנית, הבנות למדו מלאכות שיידרשו לבצע בעתיד כשיינשאו, ובכך בגיל צעיר הן כבר היו מוכנות לנישואין. אימי אומנם עזרה לאביה במאפייה, אך אף תרמה לעבודות הבית, וכבר כילדה ידעה איך לנקות ולבשל.
בית משפחת זאדה היה תמיד מלא בכל טוב, ואביה של אימי העניק בנדיבותו ותרם לעניים. אימא שלי חשה מוגנת ובטוחה תחת כנפיו המגוננות של אביה, עד שיום בהיר אחד השתנה הכול בבת אחת. באחד מימי השבוע הרגילים, חזרה אימי הביתה מבית הספר. כשהתקרבה הביתה, ראתה את אימה והשכנות עורכות שולחנות לחגיגה.
“מה זה, על מה החגיגה?״ היא שאלה בתמימותה את אחת השכנות.
“זה בשבילך״, השיבה השכנה, ומייד הוסיפה שכנה נוספת בקולות שמחה וצהלה,
“לאירוסין שלך. את מתארסת הערב. מה, לא ידעת?״
אימי דוממת, המומה, מתקשה לעכל את הבשורה הספק משמחת, ספק עצובה בעבורה.
“לא ראית שבאים אנשים ומדברים איתם על ביקושים?״ השאלות מוטחות לעברה מצד השכנות, אבל אימי עוד לא מבינה את שקורה.
“לא״, השיבה להם במבוכה, ואז נזכרה שאכן ראתה בשבועות האחרונים את הוריה יושבים על שטיח בביתם, שותים תה עם עוגיות טובות ומתדיינים עם אנשים זרים על משהו, אלא שלא עלה על דעתה שמדובר בה. אף אחד לא סיפר לה שדנים בנישואיה ובעתידה. הדבר נודע לה רק ביום האירוסין שלה, מפיה של השכנה. אימא שלי הייתה אז רק ילדה בת שלוש־עשרה, את החתן המיועד היא לא פגשה לפני כן, לא ראתה אותו ולא עמדה על קנקנו. רשות לבחור או להחליט ודאי שלא ניתנה לה. היא יועדה אליו במסגרת של הסכם ישן בין שתי המשפחות.
באותו הערב התזמורת ניגנה שירים שמחים ומנגינות ססגוניות לכבוד האירוסין שלה. כולם שמחו, אכלו, שתו, רקדו ושרו, כולם חוץ מאימי.
“מביאים לך הערב בעל, תשמחי״, אמר לה אביה, אך אימי לא יכולה הייתה לשמוח. אימי הרגישה באותו הערב פחד ובגידה. באותו הערב, מהשוק, היא קיבלה וסת בפעם הראשונה. ולך תסביר לילדה בת שלוש־עשרה, שאין לה מושג מה קורה עם החיים שלה, שפתאום היא הופכת מנערה לאישה… אישה כזו שכבר כשירה להביא גם ילדים לעולם. מיותר לציין שאת אימה היא התביישה לשאול. במקום זאת, ניגשה לאמברי, חברתה, הבת של השכנים, שנבהלה מהעניין בעצמה. וכשלא ידעה מה לעשות בנידון, בלית ברירה, פנתה לאימה שמיהרה לתת לה חתיכה של צמר גפן לשים בתחתונים ובכך נגמר העניין. שבוע אחרי מסיבת האירוסין נערכה החתונה, וכך, בגיל שלוש־עשרה, בלי שתביע את דעתה, נישאה אימי לאבי — גבר שגילו היה כפול משלה. כך היה אז מקובל. אחותה נישאה כבר בגיל תשע ואימי הרגישה ברת מזל לעומתה. אימא שלי הובטחה לאבי, והוא חיכה כפי הנראה, שתתבגר מעט. המצחיק הוא, שרבים היו בטוחים שהוא אביה, ולאו דווקא בעלה.
ערב נישואיה עדיין לא ידעה אימי דבר על יחסי מין, ואף אחד לא סיפר לה מעולם על יחסים בין גבר לאישה. רק לאחר תום טקס הקידושין, ולאחר שהסתיימה מסיבת החתונה, התברר לה שהיא צריכה לישון עם החתן ביחד באותה המיטה. אימא לא רצתה לישון איתו ביחד, וכשהתברר לה שלא מדובר רק בשינה, פחדה גבר פי כמה. אבא שלי היה כבר גבר בשל לעומתה, וידע הכול. באותו הלילה הוא השקה אותה ביין ואחר כך לימד אותה מה צריך לעשות. עם הנישואין עברה אימא שלי לגור בבית המשפחה של אבי — משפחת פור. למשפחת פור היו שלושה בנים. אבי המשפחה נפטר עוד לפני כן, ואבא שלי צדוק פור, הבן הבכור במשפחה, קיבל על עצמו את עול פרנסתה. כולם התגוררו תחת קורת גג אחת בבית אימם — מאניג׳ון פור, שאימי קיבלה עתה את מרותה. במסורת הפרסית שלפיה חיו באותן השנים, אישה חיה תחת מרות ובחסותו של גבר. בילדותה אלו הוריה, וכשהיא נישאת היא עוברת לחיות תחת מרותם של בעלה וחמותה. מאניג׳ון, שלא זכתה לבת משלה, אהבה את אימי, דאגה לה וטיפחה אותה, ואימי למדה בהדרגה לתפקד כאישה. אומנם היא הייתה אז רק ילדה בת שלוש־עשרה, אבל כאישה נשואה, נחשבה כבר לאישה לכל דבר. בבית, עם בעלה, היא נדרשה ליחסי אישות, כמו גם לשמור נידה ולטבול במקווה לשם טהרה. בחוץ היא נדרשה לנהוג בצניעות, להתלבש בהתאם ולא לבוא בשיחות עם גברים אחרים. לכן, אם קרה ופגשה את אחיה ברחוב, נמנעה לברכו לשלום, ולו רק בשל מראית עין שחס וחלילה לא יגידו הבריות שהיא דיברה עם גבר ברחוב, וייפתח פתח לרכילות מרושעת.
אימא שלי, אישה סתגלנית מיסודה, החלה להסתגל, והשנתיים הראשונות לנישואין אכן נראו טובות ומבטיחות. אבא, כמו יהודים רבים בפרס, עסק במסחר והצליח יפה ובעסקיו. הוא נסע הרבה ונעדר במשך ימים רבים מהבית, אך כשחזר הביא עימו לאימי מתנות: בדים צבעוניים, תכשיטים וממתקים. אימא שלי בילתה את רוב שעות היום בבית עם חמותה, בישלה, ניקתה וסידרה. לעיתים אבי היה לוקח אותה לטייל בגנים הפורחים של שיראז ולעיתים יצאו יחד לקולנוע.
בינתיים בגר גופה והתפתח, וכשעברה את גיל ארבע־עשרה, לשמחת כולם, הצליחה להרות. ההיריון היה נפלא, כולם פינקו אותה ודאגו לה.
“תשמרי עליה, תשימי לה מלח למזל״, הורה אבי לאימו, בכל פעם שנסע לעסקיו. “תדאגי לה שתנוח, שלא תעבוד קשה מדי״.
וכך אכן היה. אימי זכתה לכל הפינוקים בזמן ההיריון, אלא שכל זה השתנה מהקצה אל הקצה לאחר שהיא ילדה. שנתיים אחרי הנישואין, לאחר שבעים ושתיים שעות של צירי לידה קשים וכואבים, ילדה אימי את בנה הבכור — אחי חיים. בגיל חמש־עשרה בלבד היא הפכה לאם, אם צעירה שהשקיעה את מיטב זמנה בטיפול בתינוק הרך. בכוחותיה הדלים היא השתדלה להעניק לתינוק את כל אשר יכלה. אצל אבי, לעומת זאת משהו השתנה. איני יודעת מדוע וכיצד, אך הוא החל להתרחק ממנה. כך, בניגוד לציפיותיה, מצאה עצמה אימי לצידו בודדה וחסרת אונים, וכאילו לא די בכך החל אבי לגלות עניין במשחקי קלפים. צדוק קראו לאבי, אך לא היה בו שמץ צדיקות. בזמן שאימא הניקה, כיבסה והחליפה חיתולים, הוא בילה במשחקי הקלפים. את כל הכסף שהרוויח הוא בזבז במשחקי הקלפים, וכשחזר הביתה בשעות הלילה המאוחרות, פרק את תסכוליו באלימות.
“למה אתה מבזבז את הזמן ואת הכסף במשחק קלפים?״ שאלה אימי, ומייד הוסיפה… “יש לך אישה טובה בבית, שב בבית איתה, תהיה איתה ביחד״.
וכך בניגון חוזר, טענות אלו עלו בפניו על ידי אחיו וכלל משפחות אבל אבי היה אטום ועקשן. כעבור שנה וחצי כרעה אימי ללדת בשנית, ואחותי זהבה נולדה. בכל פעם שהגוף שלה היה מוכן להתעבר, היא התעברה, וכך בהפרשים של כשנה וחצי זה מזה, נולדו ארבעת האחים הגדולים שלי, ילדיהם הראשונים של הוריי. בגיל עשרים, כבר הייתה אימי אימא לארבעה ילדים, אך בעוד היא עסוקה בגידולם, אבא המשיך בבילוייו עם חבריו הקלפנים במועדון של המוסלמים. אם הלך לו טוב בעבודה, אם הפיק רווח נאה, מייד השקיע אותו במשחק קלפים. לפעמים הרוויח, אך ברוב הפעמים הפסיד. אימא שלי נאלצה לשרוד ולהסתדר עם מה שיש, ככל שרק הצליחה. לפעמים אביה נתן לה מעט כסף בהיחבא, אך במרבית הזמן היא נאלצה לתמרן בתנאים בלתי אפשריים.
אבא שלי התקשה להסתגל לחיי המשפחה. מחד, כמיטב המסורת, חשוב היה לו להביא לעולם הרבה ילדים. מאידך, סבלנות וחשק לגדלם לא היו לו. את כל הכעס והתסכול הוציא על הילדים ועל אימי. ככלל, כל מי שהתנגד ולא תמך במעשיו זכה לטעום מנחת זרועו. הוא הכה את אימי, את אחיי ובשיא השפל גם את סבתי. אימי ספגה מכות, אף שנאלצה לספוג בשקט. כמו חמותה ונשים רבות במצבה, היא לא ידעה להילחם. הגיסים שלה ראו אותה סובלת, אך לא יכלו לעזור. היא רצתה לברוח, להסתלק ממנו, אך לא היה לה לאן ללכת. לבית הוריה לא יכולה הייתה לחזור, קאשי לא היה מרשה לה. ולחיות לבד עם ארבעת ילדיה, ודאי שלא יכלה. כל שנותר לה לעשות היה להמשיך לסבול בשקט ולקוות לטוב.
בחלוף הזמן וכאדם בוגר, אני מבינה שזה הפך למוטו בחייה של אימי — לסבול בשקט, לקוות לטוב. כך בוודאי היא חשבה גם באותו היום שבו החליטה לעזוב את נתיבות, ולהשאיר אותי לבד בבית ריק. גם אז קיוותה לטוב, מבלי לקחת בחשבון שיכול להיות גם רע. אימא שלי קיוותה לטוב מבלי להתעמק ולברר את הפרטים. ה׳טוב׳ יגיע מאי שם, הניחה, מהשמיים ומאלוהים. אימא שלי אף פעם לא חשבה שהיא מסוגלת לעשות משהו בעניין. כאישה, היא ראתה עצמה תלויה באחרים: במשפחתה, בבעלה ובילדים, ולא הכירה אפשרות אחרת. ככה גדלתי גם אני. מבלי ששמתי לב ינקתי את המסר הזה כל ילדותי. מבלי ששמתי לב חלחלה אליי הכניעות שלה. חוסר האונים והמוכנות לספוג אלימות והשפלה מצד גברים, מבלי ששמתי לב הפנמתי זאת לתוכי. רק כשמצאתי את עצמי בגיל שבע־עשרה וחצי לגמרי לבדי, נטושה ממשפחתי בדירה העזובה שלנו בנתיבות, גיליתי שאני יכולה גם אחרת. ואולי, זו גם המתנה הטובה ביותר שקיבלתי בחיי בעצם, הרגע הזה שאין לי ברירה, שהעולם שלי מתרסק עליי ואז אני מגלה שאפשר גם אחרת… רק אז, כשנותרתי לבדי לחלוטין, מצאתי פתאום את הכוח שהתחיל להניע לי את החיים, הכוח הצמיח אסרטיביות ושאפתנות, הכוח שבזכותו חילצתי את עצמי ובניתי לעצמי חיים.
במידה רבה, החיים שלי התחילו אז, בגיל שבע־שערה וחצי לבד בנתיבות. בימים ההם לא הבנתי זאת ובמשך שנים רבות אחרי כן, נמלאתי כעס בכל פעם שנזכרתי בתקופה ההיא, בנטישה הנוראית מצד משפחתי ובבגידה. הכעס עדיין לא שכח לחלוטין, ובליבי אני נושאת עדיין צלקות רבות, משקעים, תסכולים. אך ממרחק הזמן אני רואה ומבינה היום את הדברים באור שונה. אולם, כדי להבין זאת צריך לחזור בשנית אחורה לשנים ההן, לשנים הראשונות של משפחתי ולאירועים שהתרחשו עוד לפני שנולדתי.
*
בשנת 1957, כמעט עשר שנים לאחר קום המדינה, עלו הוריי לארץ, וכשנה אחר כך הצטרפה גם המשפחה של אימי.
“יהיה לך יותר טוב בארץ״, אמרו לה שליחי העלייה שפעלו בפרס. “בישראל יעזרו לך, הילדים יישלחו לפנימייה, ובעלך יפסיק לשחק קלפים״.
זה לא שהיו לה יותר מדי ברירות, ועמוק בפנים היא כל כך רצתה שיהיה לה ולאחיי טוב. היא השתכנעה, אבא שלי היסס, הוא לא רצה לעלות, אך אפילו הוא השתכנע לבסוף.
בישראל יהיה לנו טוב, קיוותה אימי כהרגלה, אלא שחלומות לחוד ומציאות לחוד. לאחר מספר ימים במרכז קליטה בשכונה שבפתח תקווה, העלו אותם לאוטובוס ושלחו אותם דרומה לנתיבות. נתיבות של שנת 1957 הייתה עיירת פיתוח בת שנתיים, וישבו בה קומץ משפחות עולים ממרוקו. נתיבות הייתה אז יישוב דל ועצוב בלב מדבר צהוב ושומם. ‘נתיבעות׳ כינו אותה אז התושבים המקומיים. הוריי עזבו את שיראז, עיר היין והפרחים, עיר עשירה, שמחה, תוססת ושוקקת חיים ומצאו עצמם בלב מדבר עצוב ונטול חיים. את הרחובות הצבעוניים והארכיטקטורה הפרסית הססגונית הם החליפו בנוף צהוב וחדגוני, בצריפים דלים ובבתי שיכון אפרוריים. את ריחות פריחת ההדרים, את הגפנים המלבלבות בגוני־ירוק בהיר, ואת הגנים הפורחים הם החליפו במדבר חשוף וברוח מדברית חמה ויבשה. בנתיבות של אותן שנים לא היו אפילו מים זורמים ומערכת ביוב מסודרת. בחצרות עמדו פחים גדולים עם מים, שאותם היה עליהם לטהר, ואת הצרכים עשו בבור באדמה.
המשפחה שלנו הייתה בין המשפחות הפרסיות הראשונות בנתיבות. לפנינו התגוררו שם רק מרוקאים. התרבות הפרסית שונה מזו המרוקאית. המרוקאים הסתכלו על הוריי בחשש ובחשד, והוריי מצידם לא הרגישו בנוח ביניהם. אבא אף הקים לעצמו בית כנסת פרסי, כדי שיוכל להתפלל כראוי. הסוכנות נתנה להוריי צריף למגורים. צריף מלא בפשפשים שבו נדחסו כולם יחד: אבא, אימא שהייתה בהריון מתקדם וארבעת הילדים, אחיי הגדולים. אבא שלי נשלח לעבודות יזומות בקרן הקיימת, וקיבל משכורת זעומה. אימא קנתה אוכל, שהתמצה בעיקר בלחם, במכולת המקומית — המכולת היחידה בנתיבות, אך לא פעם קרה שנגמר הלחם במכולת, והם נותרו רעבים.
אימא שלי מצאה עצמה לבד לגמרי בארץ זרה עם ארבעה ילדים בוכים, רעבים, בלי יכולת לעזור להם, וכאילו לא די היה בכך, אבא שלי ארגן את חבריו העובדים להפגנה. בהפגנה הזו העניינים יצאו מכלל שליטה, הוא נעצר ונכנס לכלא. המכות שהכו אותו השוטרים גרמו לו לנזק גופני, והוא אושפז בבית החולים. באותם ימים ממש כרעה אימי ללדת את בנה החמישי. אבא היה מאושפז בבית החולים, הילדים נותרו בבית לבדם, ורק השכנה המרוקאית נותרה להשגיח עליהם מרחוק, כשאימא נסעה לבית החולים כדי ללדת. אימא נסעה לבד לבית החולים, וכך היא גם חזרה. כיוון שאף אחד לא בא לקחת אותה, סירבו הרופאים לשחררה מבית החולים עם התינוק.
“מי ייקח אותי, יש לי רק ילדים קטנים בבית״, אמרה לרופאי המחלקה. אך אימי דיברה פרסית ואף אחד בבית החולים לא ידע פרסית, ולא יכול היה להבין את מצוקתה. לבסוף, בעזרת אישה פרסייה אחת שבאה לבקר בבית החולים חולה אחר, היא הצליחה להשתחרר עם התינוק. האישה ליוותה אותה לתחנת האוטובוס, והיא נסעה באוטובוס לבד עם התינוק הביתה לנתיבות.
עם הזמן נתיבות גדלה והתפתחה. משפחות עולים נוספים הגיעו, וביניהן גם משפחות פרסיות נוספות. ילדים נוספים נולדו במשפחה, והוריי קיבלו מ׳עמידר׳ שתי דירות שיכון כדי לשכן את המשפחה הגדולה, שברו את הקיר המפריד והפכו את הבית לדירה אחת ארוכה. לכאורה השתנה המצב, אך בעצם דבר לא השתנה. עד מהרה אבא מצא לעצמו מועדוני קלפים והימורים.
ואימי? אימי נצמדה למוטו שלה — לסבול בשקט, לקוות לטוב.
אין עדיין תגובות