סגנית־ניצב תרזה בטליה מגיעה לזירת רצח סמוך לעיירה האיטלקית טְרַוֵוינִי, ומהר מאוד מתברר לה שהרצח הזה הוא ראשון בשורה של […]
1. מתוך השיר ״נבלה״ בתוך: 'פרחי הרֹע', שארל בודלר. תרגום: אליהו מייטוס, הוצאת יהושע צ'צ'יק, 1962.
אוסטריה, 1978
אגדה אפלה העיבה על המקום ההוא, דבקה בו כצחנה עיקשת. מספרים שבשלהי הסתיו, רגע לפני שהגשמים הופכים לשלג, היה האגם האלפיני רושף בנשימות ארסיות.
הן היו פורצות ממנו כמו אדים ועולות במעלה ההר יחד עם ערפילי הבוקר, שעה שפני הרקיע הצטיירו בבריכת המים. זה היה גן העדן שהביט בבבואתו בראי הגיהינום.
אז ניתן היה לשמוע שריקות ארוכות כיללות, שאפפו את המבנה שעמד על שפת הגדה המזרחית מסוף המאה התשע־עשרה.
"בית הספר". כך נהגו לקרוא לו אנשי העיירה. אולם הקירות ההם החליפו את ייעודם ואת שמם פעמים רבות לאורך השנים: בית ציד אימפריאלי, בסיס פיקוד נאצי, בית הבראה לילדים חולי שחפת.
כיום שרויים מסדרונותיו בדממה מוחלטת. קירותיו מתקלפים והטיח דהוי. הד קולם של צעדים בודדים ממלא את החלל. מאוחר יותר, בנובמבר, צפויות אותן יללות מוכרות לבקוע מתוך הערפל ולטפס מעלה לאורכם של החלונות הגבוהים ביותר, עד לגג המבנה המשופע שיבריק משכבת קרח קפואה.
אבל סיפורי אגדות מיועדים לילדים ולזקנים מדוכדכים, בעלי לב רך יתר על המידה. אגנס בראון ידעה זאת היטב. "בית הספר" היה ביתה זה זמן רב מכדי שתתרגש מקולות חרחור ליליים. היא הכירה את צליל החריקה של כל ציר ושל כל צינור חלוד שנמתח בתוך קירות המבנה, אף על פי שמרבית הקומות היו סגורות כעת ודלתות החדרים נאטמו בלוחות עץ ומסמרים.
מאז הפך המבנה לבית יתומים, זרמו אליו כספי המדינה באיטיות אדוקה ושום גוף פרטי לא התנדב לתרום אגורה שחוקה.
אגנס חצתה את המטבח שבקומת המרתף, בין החללים המשמשים מזווה וחדר כביסה. היא דחפה לפניה עגלה, כשהיא מתמרנת בזהירות בין מכלים שיפלטו בעוד שעות ספורות אדים שמנוניים. לא הייתה זו שעת לילה אך גם לא היה זה בוקר. אגנס הייתה לבדה. רק צל חמקמק של חולדה וזכר לפגרי עכברים שהושארו תלויים בארון הקרח הישן הם שארחו לה לחברה.
מעלית המשא שימשה אותה להגיע אל הקומה הראשונה, אל האגף שלו הייתה אחראית. כבר זמן־מה שהאחריות הזו מעוררת בה אי־נוחות בלתי מוסברת, כמו מחלה חבויה שטרם פרצה החוצה.
המעלית נאנקה תחת כובד משקלה ומשקל העגלה. השרשראות והחבלים חרקו. כלוב המתכת החל לרעוד ורק אז עלה למעלה, עד שאחרי כמה מטרים נעצר בטלטלה גדולה. אגנס פתחה את רשת המתכת. מסדרון הקומה הראשונה היה רצועה ארוכה אשר קירותיה בצבע תכלת אבקתי, מוכתמת בלחות ורצופה בצידה האחד חלונות מרובעים גדולים.
אשנב אחד החלונות נטרק במרווחי זמן סדירים. אגנס התרחקה מהעגלה וניגשה לסגור אותו. זכוכית החלון הייתה קרה ומוכתמת. היא ניגבה אותה בידה ויצרה מעין צוהר עגלגל. אור שחר ראשון האיר את העיירה שבלב העמק. גגות הבתים נראו כסיבי אריג זעירים בצבע עופרת. למעלה יותר, בגובה אלף ושבע מאות מטר מעל פני הים, בין האזור המיושב לבין "בית הספר", בצבצו מבין הערפילים מרחבי האגם הדוממים בוורוד. השמיים לעומת זאת היו בהירים. אגנס ידעה שהשמש ביום ההוא לא נועדה לחמם את קרחת היער התלולה. היא הבינה זאת ברגע שהניחה את רגלה מחוץ למיטה ונתקפה מיגרנה נוראית.
הערפל התקדם מעלה וספג אליו את כל מה שנקרה בדרכו: האור, הצלילים, ואפילו הריחות נטמעו בענן הסמיך והחיוור. נדמה שזרועותיו המסתלסלות התעוררו לחיים ככל שהוסיפו לחלוש על העשב שנחרך בכפור. הן כאילו פלטו אנחות כאב.
נשימותיהם של המתים, חשבה אגנס.
זו הייתה הרוח, בוראן, שנישאה באלימות מכיוון צפון־מזרח. רוח שנוצרה בערבות רחוקות, שחצתה אלפי קילומטרים לפני שהגיעה והשתחלה אל תעלת העמק כשהיא מצליפה בקול בסכרי הנהר אשר מתחת לקו היער, משתוללת על מישורי ההצפה ועולה שוב מעלה בשריקה צורמת עד שנהדפה על קירות הסלע.
זוהי רק הרוח, חזרה ואמרה לעצמה.
צלצול שעון המטוטלת בכניסה נשמע שש פעמים. נעשה מאוחר, אולם אגנס לא זזה ממקומה. היא ידעה שהיא מושכת את הזמן ואף ידעה מדוע.
זה רק למראית עין, אמרה. לא יותר מזה.
היא הידקה את אחיזתה סביב עגלת קופסאות האוכל המתכתיות. הן החלו לקרקש ברגע שהחלה להתקדם לכיוון הדלת שבקצה המסדרון.
"הקן".
מחשבה פתאומית כיווצה את בטנה: זה אכן היה קן. הוא הפך לכזה בשבועות האחרונים. הוא רחש בזמזום כנוע, מסתורי. כמו חרק חרוץ המתכונן להשיל את עורו. אגנס הייתה בטוחה בכך גם אם לא ידעה להסביר את שהתרחש בתוך החדר ההוא. היא לא דיברה על זה עם איש, אפילו לא עם המנהל: הוא היה חושב אותה למשוגעת.
היא הכניסה יד אל כיס המדים. אצבעותיה נגעו קלות בבד הברדס המחוספס. היא הוציאה אותו וכיסתה בו את פניה. רשת דקיקה גוננה על העיניים, סוככה מפני העולם החיצוני. זה היה הנוהל.
היא נכנסה פנימה.
בחדר שררה דממה. בתנור הברזל היצוק שעמד בכניסה נותרו עוד גחלים והוא הפיץ חמימות נעימה. המיטות היו מסודרות בארבע שורות של עשר. על לוחיות הזיהוי לא הופיעו שמות, רק מספרים.
לא נשמעו בחדר התייפחויות או קריאות. אגנס ידעה מה היא הייתה רואה לו רק הסתכלה: עיניים חסרות הבעה, כבויות.
בכל אחת מהמיטות, פרט לאחת.
עכשיו, כשכבר התרגלה לשקט, הייתה מסוגלת לשמוע אותו: הוא בעט ברגליו בקצה החדר, צבר כוח. התכונן. לקראת מה, היא לא ידעה להגיד. אולי באמת הייתה משוגעת.
היא התקרבה בצעדים מהוססים למיטה מספר 39.
שלא כמו האחרים הוא פעם חיים. העיניים שלו, כל כך מיוחדות, היו ערניות. הן התרוצצו מצד לצד ועקבו אחר תנועותיה. אגנס ידעה שהוא מבקש להיתקל במבטה מבעד לרשת הדקה המחוברת לכובעה. היא הביטה במבוכה לצד האחר. מספר 39 היה ער לנוכחותה, אפילו שלא היה אמור להיות.
אגנס בדקה שאף אחד מהעובדים האחרים לא מציץ מבעד לדלת והושיטה קדימה את אצבעה. הוא נשך, תפס בחוזקה את הבשר בין החניכיים. בעיניו היה מבט אחר: מבועת. אנחה עצבנית קצרצרה נפלטה מבין שפתיו כאשר אגנס נרתעה לאחור בקללה כועסת.
הנה טבעו האמיתי, חשבה. טורף.
מה שקרה רגע קצר לאחר מכן הוא ששכנע אותה כי אינה יכולה עוד לשמור לעצמה את שהדהד בראשה.
במיטות הסמוכות הופר השקט. נשימותיהם הפכו נסערות, כאילו הגיבו לאיזו קריאה. הקן רחש.
אבל ייתכן שזה רק למראית עין.
1
בהווה
העורב שכב בצד השביל, נוצותיו הבוהקות בסגול היו פזורות באי־סדר, והמקור היה פעור לרווחה. כתם דם התפשט על האדמה תחת בטנו הנפוחה, אולם כבר הספיק להתייבש למרות הלחות שאפפה את אחר הצהריים.
מי יודע כמה זמן שוכב שם הפגר הקטן, עינו הזגוגית בוהה בשמיים המבטיחים שלג, עינו האחרת אבדה מי יודע היכן.
מתיאס בחן אותו בישיבה שפופה במשך זמן־מה. הוא תהה בינו לבין עצמו אם הפרעושים עזבו את הגוף ברגע שהלב הפסיק לפעום. הוא שמע פעם את אחד הציידים אומר את זה, והעובדה הזאת הטרידה אותו במשך זמן רב. הוא תפס אותה כמבהילה וכמרתקת בה בעת.
הוא נגע בו בקצה האצבע. זה היה עורב זקן. הוא הבין זאת מכך שהביט במקור שלו שהיה חשוף ולבן. רגליו היו קשיחות, והטפרים הבשרניים נאחזו באוויר.
הוא מיהר לנגב את הכפפה במכנסיו. אילו ידע אבא שלו, הוא היה מוריד לו סטירה. הוא תפס אותו יותר מפעם אחת בוחן את פגרי החיות הקטנות שמצא בגינה או בחורשת האורנים שמאחורי ביתם, ונזף בו תוך שימוש במילה שמתיאס לא הכיר, אבל היא נשמעה לו מפחידה. הוא חיפש את המשמעות שלה במילון. הוא לא זכר אותה, אבל היה בה משהו שקשור לטירוף.
מתיאס רצה להיות וטרינר כשיגדל, וכל הזדמנות כזו הייתה שיעור טוב. ההתבוננות — כך אמר לו פעם סבא שלו — מהווה חצי מהלמידה. כל השאר זה לנסות ואז לנסות שוב.
הילד קם על רגליו, עיניו נעוצות בחיה המתה. הוא היה רוצה לקבור אותה, אבל אמר לעצמו שעדיף כך: הטבע הוא טורף, יש בו רעב לאותן שאריות שלא ייוותרו מבוזבזות.
פעמוני הקתדרלה של העיירה צלצלו פעמיים וחצי. היה מאוחר, האחרים כבר מחכים לו במקום המסתור.
הוא צעד לאורך השביל הקפוא. העיירה טְרַוֵונִי התעוררה באותו בוקר תחת מעטה של שלג. שכבת צבע דקיקה שנמסה מהר מדי, אולם הביאה איתה תקוות גדולות לעונת הסקי המתדפקת על הדלת.
הוא הגיע אל הצוק שנמצא במרחק לא רב מהעיירה. האנדרטה לזכר הנופלים היתמרה מעל ליערות עצי האורן האדומים. חייל הברונזה חמור הסבר סקר את האופק, כשקצות שפמו הארוך מופנים כלפי מעלה. על הכידון התנוסס צעיף תכלת, עדות לכך שמישהו מהחבורה כבר הספיק לטפס למעלה כדי לתלות את הסימן.
מתיאס החיש את צעדיו. הבוקר הסבירה המורה בבית הספר את משמעות המילה "מנהיג". הוא נותר מוקסם. הוא אהב את הצליל שלה — היה בה משהו בלתי מעורער — אבל מעל לכול מצא חן בעיניו הרעיון להיות זה שמוביל את האחרים.
מנהיג מגן על חבריו לקבוצה, כך אמרה המורה, וזו בדיוק התחושה ששוכנת בו. הוא היה מודע לעובדה שהוא ראש הקבוצה בעיני חבריו, ולא רק מפני שגילו הוא המבוגר ביותר — עשר שנים, חודשיים ושבוע ביום ההוא — אלא מפני שניתן היה לסמוך עליו.
זו בדיוק הסיבה שהצעיף שתלוי על האנדרטה היה צריך להיות שלו ולא של דיאגו. היה עליו להגיע ראשון ולסלול את הדרך לשאר חבריו, אפילו שהם כבר עשו אותה אין ספור פעמים. במקום זאת הוא התמהמה בבחינת שאריות של חיות בצד הכביש. אולי אבא שלו צדק.
קירות סלעיים ותלולים חבקו את צוק האנדרטה שבלט בשיפוע מעל ערוץ הנחל. כמה עשרות מטרים מתחתיו בעבעו המים בין הענפים הכהים.
מתיאס החל לרדת בשיפועיו התלולים של השביל, דילג בקפיצות על מנת לחסוך בזמן, ונאחז בגדר התוחמת את המסלול. האבנים הקטנות התגלגלו תחת סוליות נעלי ההתעמלות שלו. הוא הגיע אל הגדה הסלעית כשהוא מתנשף, ברכיו רועדות ופניו אדומות כאש.
הוא המשיך לאורך פיתולי נקיק סלע שהתהווה במהלך מיליוני שנים. גשרוני מעבר תלויים התחלפו לסירוגין במדרגות עשויות ברזל או עץ שקובעו אל הסלע. מתחת להם נראה הנחל בוהק בצבעי ברקת, וריח של קרח עלה ממנו. קרני השמש החמימות התקשו לחדור אל מעמקי המסלול הפראי.
מתיאס לא שמע דבר מלבד קול נשימותיו ופעימות ליבו, וברגע אחד הבין שהוא לגמרי לבד. בתקופה ההיא של השנה העדיפו התיירים את מסלולי הסקי על הסכנה שבנפילה ועל הקור המצמית ששרר שם.
הוא האיץ את צעדיו מבלי לדעת מדוע.
מעל לראשו, בין צמרות האורנים המחודדות, חצה את השמיים גשר מסילת הרכבת הישן בגובה של שישים מטר ויותר. הוא כבר לא היה פעיל. הסבא רבא שלו השתתף בבנייתו לפני יותר ממאה שנים.
מתיאס הביט אל הגשר והחליק על אבן מכוסה קרח, ברכו נחבטת בקרקע. אנקתו המבוהלת לוותה ברחש כלשהו בתוך היער. זעקה חרישית. הוא הפנה את מבטו, נשימתו קצרה.
"היער הוא לא מקום לילדים קטנים."
מילותיה של אימו החלו לפזז במוחו.
הוא קם שוב על רגליו, בלי לבדוק את הנזק שנגרם למכנסי הג'ינס ולכפות הידיים שבערו מכאב תחת כפפות הצמר. הוא חצה גשר מעבר תלוי שהקיף את אחד הסלעים הזקורים. מצידו האחד טחב עלים, מצידו האחר טחנות מים קטנות. השביל המשיך אל תוך מערה קטנה. מתיאס חצה בריצה את המטרים הספורים שנותרו לו, ושכנע את עצמו שהדבר שמניע את רגליו הוא הצורך למהר ולא הפחד. כשהגיח מצידה השני של המערה נעמד במקום. קרן שמש חדרה את מסך הגזעים העבותים והאירה בזהב את צמחיית היער הנמוכה. המפל שהזין את הנחל נפל מטה בעוצמה מעוררת פחד והתיז טיפות מים זעירות. בקיץ, כשאור השמש הגיע עד לתחתית, הן בהקו בצבעי הקשת.
על הגדה הסלעית המתינו לו חבריו ישובים במעגל; לוּצ'יה, דיאגו ואוליבר.
די היה לו במחזה הזה כדי לסלק את הפחדים. חיוך נמתח על שפתיו. לא היה איש מאחוריו. אף אחד לא עקב אחריו.
הוא הביט פעם נוספת בחשכת המערה, כמי שקורא עליה תיגר. הוא זה שניצח, הוא אכן מנהיג. אולם אז דעך חיוכו עד שנעלם לגמרי.
לפתע לא היה לו ספק.
מישהו היה שם, הסתתר בחשכה, ונעץ בו את מבטו.
אין עדיין תגובות