פרישה – דרך חדשה

ההקדמה

‘הרגשתי שאנחנו לא מצליחים להבין זה את זה. נוצר פער שלא הצלחנו לגשר עליו, והחלטנו שכל אחד ילך לדרכו. זה היה ממש עצוב, אבל מתבקש’ — כך סיפר לי חבר לשירות הצבאי, שנישואיו התפרקו זמן קצר לאחר פרישתו מצה’ל.

זוגיות של יותר משני עשורים הסתיימה בעקבות פשיטת המדים ומעבר לשגרה מסוג אחר. ‘איך זה קרה?’ שאלתי אותו, והוא הסביר: ‘כנראה החזרה שלי הביתה טלטלה את כל המערכת. המעורבות הגוברת שלי בתחומים שהיו עד אז באחריותה של אשתי לא עשתה לנו טוב. נוצרו מתחים וגילינו שיש לנו מחלוקות מהותיות ועמוקות. ברור שכל זה לא התחיל אחרי הפרישה, זו תוצאה של תהליך שנמשך שנים רבות. אבל לא הייתי ערני לזה. תכל’ס, עד השחרור, כשהייתי מגיע הביתה הייתי אורח.’

חבר אחר סיפר לי: ‘מהר מאוד מצאתי קריירה חדשה, וכפי שהייתי רגיל מהשירות בצבא, שקעתי בתוכה. אשתי לא ידעה להכיל את זה. הזמן עשה את שלו, ונפרדנו. זה מאוד ציער אותי, אבל לחיים, כנראה, יש דרך משלהם להביא אותך לנקודות שבהן אתה נדרש להחלטות מסוג זה.’

הסיפורים האלה, שנוספה עליהם החוויה האישית שלי, הובילו אותי לכתוב ספר המשך לספרי הקודם ‘פרישה — מעבר הכרחי’.

בזמן כתיבת ‘פרישה — מעבר הכרחי’ הייתי בעיצומו של משבר הפרידה מצה’ל והכניסה לחיים האזרחיים. התברר לי, באופן שהפתיע אותי מאוד, שהקשיים הנלווים להסתגלות לחיים שאחרי הצבא הם נחלתם של פורשים רבים, בייחוד אלו שטיפסו בסולם הדרגות בשירות קרבי. העולם האזרחי זר לנו. במובנים רבים נדרשנו ללמוד שפה אחרת, אפשר אפילו לומר שהיינו צריכים ללמוד מחדש איך ללכת. זו הייתה תקופה מטלטלת, והספר הראשון עסק בעיקר בה.

אולם בהמשך הדרך גיליתי שהקושי לא נגמר שם, בתהליך המעבר, אלא שגם בשלבים הבאים טמונים קשיים, מהותיים אפילו יותר. השילוב בין חזרה הביתה לתחילתה של קריירה חדשה יצר משברים נוספים. לא מעט הנחות יסוד התפרקו בתהליך הזה, חלק מהן בהיבטים שמעולם לא העליתי על דעתי שהם בגדר עניין לדון בו.

אבל כפי שאמר לי החבר שציטטתי קודם, לחיים יש דרך משלהם להביא אותך למקומות שלא ידעת שהם אופציה עבורך.

בהסתכלות לאחור, זה מאוד פשוט — אתה מתחבר לבת הזוג שלך בגיל צעיר למדי, נוצר חיבור משמעותי של חברות, אמון, אהבה ותשוקה. כאשר אתה יוצא לתקופת לימודים ויש לך ‘שקט’ מהצבא, הזוגיות מתהדקת. רוב הזוגות נישאים בשנים האלה ומביאים לעולם צאצא ראשון. זוהי תקופה ייחודית שלא תשוב לעולם. בהמשך, לאחר שלוש שנות לימודים באקדמיה, אתה חוזר לקריירה צבאית תובענית ביותר. למעשה, אתה נעלם מהבית ומגיח לערב אחד בשבוע, ומבלה עם המשפחה שני סופ’שים בחודש. כך במשך תקופה ארוכה.

בפועל, ולאורך שנים רבות, אתה לא חי את המתרחש בבית. אתה אורח לכל דבר ועניין, וזה גם היחס שאתה מקבל מבני המשפחה: מכבדים אותך, ממעטים לערב אותך באתגרים ובבעיות היומיום, נותנים לך שקט. כולם משתדלים לגרום לך להרגיש טוב בזמן שאתה בבית. אבל כעבור שני עשורים, כשאתה פושט את המדים וחוזר הביתה — הכול משתנה. אתה מגלה את הפערים שנוצרו עם הזמן בינך ובין זוגתך, והמתחים רק הולכים ומתגברים. מהר מאוד אתה מוצא את עצמך ‘הולך על ביצים’ עד רגע הפיצוץ.

ומשם, לך תדע מה יהיה.

כמה חבל. במשך שנים רבות חלמת לחזור לחיק המשפחה ולחיות באושר, והחלום מתפרק תוך זמן קצר. זו חוויה עצובה שמשליכה על כל פן בחיים, ובעיקר על הילדים. זהו משבר אמיתי. אבל כמו בתחומים אחרים, מהמשבר הזה יכולה להתהוות צמיחה. הטלטלה יכולה להיות הזדמנות להידוק הקשר הזוגי, או במקרים אחרים — פתח ליציאה לדרך חדשה.

האופציה השנייה מאתגרת יותר, כמובן. היא פחות בטוחה ועשויה ליצור משברים נוספים. מחקרים גילו שזוגיות פרק ב’, במקרים רבים, לא שורדת.

בשורה התחתונה: כשנתיים לאחר הפרידה מצה’ל, הפורש מצוי בדילמה קשה, אולי הקשה בחייו: האם להסתכן ולהפריד כוחות, או לנסות לשמר את הנישואין ולהחיות את מה שהיה?

זוהי התלבטות שיכולה לקרוע מבפנים.

נוסף על כך, גם בהיבט הקרייריסטי — אנו, המפקדים לשעבר, עלולים למצוא את עצמנו במשבר. החיים האזרחיים יכולים להיות משעממים עבור אלו שהורגלו לפעלתנות ולריגושים של החיים בצבא.

אנו עשויים לגלות שהתמכרנו לאדרנלין שסופק לנו בשפע במשך חצי יובל, וכעת עלינו לעבור מעין גמילה, קשה במיוחד.

אצל פורשים רבים בחירת הקריירה השנייה מושפעת מהרצון להישאר באזור הנוחות. הם מעדיפים לעסוק בתחומים הדומים לעיסוקם הצבאי, וממשיכים לשרת תקופות ארוכות במילואים. מובן שהמניע לכך הוא ערכי־ציוני, אך לא פחות מכך — מדובר ברצון למלא את החוסר ובקושי להיגמל משגרת השירות.

פורשים אחרים בוחרים דווקא לצאת מאזור הנוחות ומבקשים להגשים חלומות שאופסנו עמוק במשך כל תקופת הצבא. אולם גם לאלו צפוי תהליך רווי קשיים. המנטליות הצה’לית שטבועה בהם עמוק כל כך, ואפילו חיתוך הדיבור, סגנון העמידה, צורת ההליכה ומה לא — הופכים מטֶבַע שני לגורם מכשיל.

באחד מראיונות העבודה שעברתי אמר לי המראיין, כבר בתחילת הריאיון, ‘אתה כל כך איש צבא. יש לך דיבור כזה, זה קצת מרתיע.’ נסו לדמיין מה עבר במוחי באותם רגעים. הבנתי מייד לאן נושבת הרוח והסקתי שהריאיון, למעשה, מיותר.

שאלתי את עצמי, מה, זה כל כך רע?

עם הזמן פענחתי את המורכבות. מובן שיש יתרונות לרקע שבאתי ממנו, אבל היה עליי לעשות התאמות. הייתי צריך להשתכלל.

עם זאת, בהיבט הערכי — יש לפורשים משהו שלרבים אין. הפורש חרוץ, מחויב, חדור דבקות במשימה. זה מוטמע בנו, ואת זה לא ייקחו מאיתנו לעולם.

זה מנצח.

בפרקטיקה, המיומנות המרכזית שהיה עליי לשכלל היא הנטוורקינג. אבל לא רק בהיבט של יצירת קשרים חברתיים שיסייעו לי במעלה הדרך, אלא גם ביצירת תשתית עבודה ולמידה שתפצה על הפערים שנוצרו בשל הכניסה מאוחרת לחיים האזרחיים.

חשוב לדעת, חלק מהפערים אינם ניתנים לגישור. למקום הזה נכנסים השותפים למסע, האנשים שעובדים איתך. אפשר ללמוד מהם עולם ומלואו, ופעמים רבות הם יפצו על הפערים. זה לא פשוט לקבל את זה. בהתחלה זה לא בא לך בטוב, אתה מרגיש כאילו אתה מביא איתך ‘נזק כרוני’ שמישהו אחר טורח לתקן. אתה לא אוהב את זה ולא מתחבר לזה. אבל בהמשך אתה מבין שזה הכרחי, ובמקום שמגלים כלפיך סבלנות, שלוקחים את מה שאתה יודע להביא ועוזרים לך בתחומים שבהם אתה חלש — זה המקום שבו אתה נשאר.

שני תחומי החיים הללו, הזוגיות והקריירה, מטלטלים באופן דרמטי את עולמם של הפורשים מכוחות הביטחון, שמוצאים עצמם נולדים מחדש בעיצומו של גיל המעבר. וכמו בלידה, מתוך הכאב הגדול נוצרים חיים חדשים.

זה הסיפור של ‘פרישה — דרך חדשה’.