פתח דבר
שלוש נשים

השכול היכה בשלוש נשים ישראליות. שלוש טרגדיות, בזמנים שונים. ובכל פעם שניחתה המכה, יצאה אישה מאלמוניותה והפכה לא רק לקורבן, כי אם גם לגיבורה. כל אחת מהן שיחקה תפקיד מכריע גם על במה שאין לה קשר ישיר לשכול. זה תפקיד שלא נוגע למלחמה או לשלום, אלא למה שהזמן המודרני מחשיב כבלתי קיומי ולעיתים קרובות גם כבלתי חשוב: עיצובה של המסורת הדתית.

ביוני 2014 שכלה רחלי פרנקל (שפרכר) את בנה נפתלי, שנחטף ונרצח עם גיל־עד שער ואיל יפרח, לאחר שעלו על מה שנראה כמו טרמפ תמים, לא רחוק מצומת גוש עציון. כשהובא למנוחות, בחלוף 18 ימי חיפושים ודאגה חוצת מגזרים, רחלי פרנקל, כמו גם שתי האימהות האחרות, כבר הייתה דמות מוכרת בציבור. רבים מצאו באימהות, שהרבו להופיע בתקשורת בימי החיפושים, סימנים של אצילות, השראה, אמונה. בהלוויה, שהשתתפו בה רבבות ישראלים ושהועברה בשידור חי בטלוויזיה וברדיו, הפכה פרנקל גם למובילת דרך דתית. היא חרגה מהנורמה המקובלת באורתודוקסיה הדתית ובמסורתיות הישראלית, ומעל מיטתו של בנה, יחד עם הגברים במשפחתה, אמרה בקול את תפילת ה’קדיש’. גם אם המעשה הותר בידי חלק מהפוסקים, מראה האישה האומרת קדיש בקולה היה עז, חדש לרוב הישראלים ובכלל זה רוב הדתיים. רחלי פרנקל שינתה תודעה בישראל ובעולם.

באוקטובר של אותה שנה נהרגה במפולת שלגים באנפורנה, נפאל, סרן תמר אריאל. היא הייתה בחופשה, ועמדה לחזור לצבא. רבים הכירו אותה עד אז כאות בלבד — ת’ — נווטת הקרב הדתייה הראשונה בתולדות חיל האוויר. בעקבות מותה פורסמו דיוקנה וסיפורה האישי של מי שסימלה חלוציות כפולה, גם אישה וגם דתייה, שהלכה נגד הזרם והתגייסה למסלול הקרבי התובעני ביותר האפשרי, קורס טיס. אריאל התגייסה חרף עמדתם החד־משמעית של מרבית הרבנים והמחנכים בציבור הדתי שאסרו על כך בפסקי הלכה. עוד בחייה הייתה מודל חיקוי לנערות דתיות, אבל עם מותה נעשתה לסמל של תנועה גדולה של דתיות שביקשו לשרת, במדים, בניגוד לקו החינוכי והציבורי בקהילתן. ‘צהלי’, המכינה התורנית לנערות דתיות לקראת צבא, במושב הדתי משואות יצחק, נקראה על שם תמר אריאל.

בינואר 2016 נרצחה דפנה מאיר בפתח ביתה ביישוב עתניאל בידי מחבל חמוש בסכין. היא הייתה אם לחמישה ילדים, בהם שני ילדי אומנה. אחות במקצועה, אישה כותבת ומתכתבת עם בני משפחה, עם חברות, עם מטופלות, עם רבנים. מאיר הייתה חלק מתרבות חדשה בקהילה הדתית, שבמרכזה שיח פתוח על נשיות ומיניות.

כאחות, מאיר ייעצה לנשים באופן פרטי, ובתיווך של אתר האינטרנט של ארגון הנשים הדתיות ‘קולך’, בתחומים עדינים מבחינה הלכתית, כמו שימוש באמצעי מניעה ובעיות העולות מקיום אחת המצוות הרגישות ביותר — שמירת נידה. מאיר נהגה להפנות נשים שסבלו מ’עקרות הלכתית’ (נשים עם מחזור חודשי קצר שבשל הקפדה על דיני נידה מחמיצות את ימי הביוץ ומתקשות להיכנס להיריון) לאנשי הלכה שיתירו להן לקצר את תקופת ההרחקה מבעליהן. בשל עצות כאלה התעמתה עם רב בולט, ראש מכון פוע’ה, הרב מנחם בורשטיין.1 הוא, כמו אחרים, חשב שמאיר חצתה קו אדום.

שלושה אסונות הצטרפו לשרשרת ארוכה של שכול ישראלי, תוצאתם של פיגועי טרור ותאונות. אבל שלושת הסיפורים — זה של האם השכולה ואלה של שתי הנשים שנהרגו בגיל צעיר — הציפו עוד סיפורים על שבירת מוסכמות בתוך הקהילה הדתית. השפעתם המכוננת נחשפה רק בחלוף זמן מרגע האסון.

בכל שלושת המקרים, האסונות הם שהפכו את הנשים לדמויות מוכרות בכלל הציבור, שעוררו השראה בקרב נשים יהודיות בכל העולם. אבל נשים רבות הכירו את שמותיהן של שלוש הנשים עוד קודם לכן. אלה נשים שניפצו תקרות זכוכית ובטון בתוך הקהילה: תמר אריאל בצבא, דפנה מאיר על קו התפר שבין הלכה, מיניות ופריון, רחלי פרנקל, שעוד הרבה לפני האסון שניחת עליה, הייתה חלוצה של לימוד תורה ופסיקת הלכה על ידי נשים.

הן שייכות לדור השני של המהפכה הפמיניסטית באורתודוקסיה. שלושתן התבלטו כנשים דתיות, מחויבות למצוות וללימוד תורה. הן לא גדלו ולא חיו בחוגים פמיניסטיים של דרום ירושלים או צפון ניו יורק, וחייהן לא נסללו במשעולי הליברליזם הדתי. הן באו מיישובים דתיים קטנים בפריפריה, ושתיים מהן, פרנקל מנוף איילון ומאיר מעתניאל, בקהילות שמרניות ואליטיסטיות, תורניות, חרדיות־לאומיות. שלושתן לא תכננו להפוך לסמלים או לאגדות של אוונגרד דתי, אבל שלושתן, כל אחת בדרכה, חרגו מהסטטוס קוו שקבעו רבנים וסימנו דרך של שינוי.

העובדה שסיפורי חייהן הייחודיים נשזרו בסיפור הלאומי שיחקה תפקיד כפול ומוזר. השכול ריכך, וכמעט העלים, ביקורת שמרנית, שהייתה מתבקשת בנסיבות אחרות, נגד מעשיהן הנועזים מבחינה דתית. בשלב שני, לחשיפה הגבוהה שלהן הייתה השפעה ציבורית, בפרט על נשים דתיות בישראל ובעולם. מעשיהן, בעיקר אלה של פרנקל ושל תמר אריאל, זכו להד גדול וללגיטימציה בפועל.

בדיעבד, כל אחת מהנשים סימנה כיוון במחלוקות מתמשכות שמעסיקות את הציונות הדתית והאורתודוקסיה המודרנית: מקומן של הנשים בתפילה, מקומן בלימוד התורה ובפסיקת הלכה, מקומן בצבא ובחברה הישראלית, מקומן בתפר שבין הלכה לרפואה. אבל מעל לכול, שלושתן סימנו קו חדש במעמדן של נשים מול גברים, בפרט רבנים, ומול הסדר האורתודוקסי הישן. סיפוריהן האישיים לימדו על נוכחותה של תנועה נרחבת ורבגונית, שאין לה שם ואין לה הנהגה או מטה מרכזי.

הטרגדיה העצימה מעשה אוונגרדי והעמידה אותו באור לגיטימי ואף נעלה ורצוי. מסתבר שגם החומרים הדתיים הדליקים ביותר נעשים חסיני אש בהקשר הקשה של כאב ושכול לאומי. הנפש הדתית־לאומית חצויה, אך במרכזה תמיד הרגש הלאומי.

***

סיפורן של דפנה מאיר, רחלי פרנקל ותמר אריאל הוא אולי הסיפור שבו היה צריך לסיים את הספר הזה. זה הסיפור שמקהה את להב המחלוקת, ובו אחדות עוטפת הכול. אלא שבמציאות היומיומית, הלא־הרואית, הלא־טרגית, שלושת הסיפורים הם צוהר למחלוקות שעשויות לקרוע את הציונות הדתית, ואולי כבר קורעות. מהפכות קטנות וגדולות לא באות בלי מלחמה, וזו כבר ניטשת בעוצמה, באספות חברים בבתי כנסת, בזעם מקלדות ברשתות החברתיות, בפסקי הלכה ומכתבי רבנים וקמפיינים ממומנים, ובוויכוחים סוערים סביב שולחנות השבת. זוהי מלחמה על זהותו הדתית של היחיד ושל הציבור שומר המצוות, על דמות האורתודוקסיה. אחדים מהקרבות הוכרעו, אולי מוכרעים כעת, אבל העיקריים שבהם עוד מתנהלים. קרבות על מקומן של נשים, על סמכות הרבנים, על היחס למדינה ולתרבות המערבית, על אופי התפילות ובתי הכנסת, על חינוך הילדים, על מה זה אומר להיות יהודי שומר מצוות, אורתודוקסי, במילניום השלישי למניינם.