"אפילו באמצע סקס איתה אני אעצור הכול ואבוא עד אלייך אם רק תבקשי – עד כדי כך אני דפוק," הוא […]
הוא הולך. את מלטפת אותו ליטוף אחרון, אוספת חלק חלק מגופך ומכסה את מערומייך. נשיקה אחרונה והוא בדלת. זה קורה בכל לילה, הוא מגיע לכמה שעות, נותן לך אהבה והולך. את מתפשרת על האהבה הרגעית שלו, אהבה זמנית, חולפת. משכנעת את עצמך שהפעם הוא לא יבוא, ושאת לא תהיי שם. ושוב הוא חוזר, כאילו לא עזבך מעולם, כאילו לא נשארת במיטה הקרה עם מחשבות בוערות ועם הלב המחורבן הזה שכואב רק לך… ואת תוהה אם גם לו כואב כשהוא הולך ממך או שאולי הוא רק מחכה לברוח. את מצדיקה כל מעשה שלו כדי להרגיש נאהבת, משכנעת את עצמך שהפעם הוא לא יבוא, ושאם הוא יבוא את לא תהיי שם… מתי תחליטי לא להיות שם יותר?
את הולכת איתו מאושרת, מאוהבת, מלאה ברגשות אליו. את לא יודעת על השקרים שלו ועל הסודות שהוא מסתיר ממך. כולנו רואים איך הוא מוציא לך קרניים ואחר כך קונה לך זר פרחים כדי לפייס אותך. ואת אוהבת ומאוהבת, שיכורה ממנו ומהכוח שלו עלייך. כולנו מחביאים ממך את האמת, אותה אמת שאת לא רואה ולא יודעת עליה… חיה בעולם משלך, עולם שהוא עיצב במיוחד בשבילך, ואת אוהבת אותו והולכת אחריו – והוא לא נאמן לך. בינינו? הוא לא היה נאמן לך מעולם, ואת אוהבת אותו ומחייכת כשאתם יוצאים, רוצה שכל העולם ידע שהוא שלך. אבל את לא יודעת שכל העולם יודע שהוא שלך אך גם של אחרות. לפעמים זה מציק לו. הוא כואב אותך ואת התחושות שלך. אבל איך הוא יתמודד עם האמת? אז הוא מדחיק הכול פנימה וממשיך לשקר ולהסתיר. ובימים האלה שהוא חוזר עם תירוצים… ובלילות שבהם הוא יוצא עם חברים ואת מרגישה לבד – את יודעת, ובוחרת שלא להאמין. בנית לעצמך חומות מהשתיקה של העולם שהוא עיצב לך… ולי רק נותר לאחל לך שתתעוררי, בקרוב.
“יש מצב שאת דפוקה, את יודעת?" ככה הוא אומר לי בפשטות אחרי כל התלאות שהעברתי אותו בשנים האחרונות… כל משחקי האגו וחוסר ההחלטיות – כן אוהבת-לא אוהבת. זאת באמת לא אשמתי, אני חושבת שפשוט נולדתי ככה. תמיד הייתי קצת יותר מסובכת מכולם. “תשמע, זה לא שיש לי פחד ממחויבות, אני פשוט לא מתפקדת טוב בלחץ ו… זוגיות מלחיצה אותי. אני לא דפוקה, סך הכול רוצה את החופש שלי".
הוא מחייך אליי, “את לא דפוקה, זה העולם דפוק. את בסדר, תאמיני לי".
וככה זה כבר כמה שנים. כל כמה זמן נשבר לי מהכול ומכולם ואני רק רוצה לברוח ובזכותו אני נשארת. בכל פעם מחדש הוא מצליח להראות לי שלא הכול סופי ושיש עוד דרכים להתמודד. הוא הקול השפוי שלי וכל מה ששפוי בי. יש לו השפעה כזאת עליי, הוא יודע לקחת את כל הקשיים ולהפוך אותם לחיוך. הוא היחיד שמכיר אותי כמו שאני בלי כל המסכות והשריון שאני מכסה את עצמי בהם כל פעם שאני יוצאת אל העולם. ככה זה אמור להיות… חשוף, גלוי, משוחרר… מאחלת לכל אדם מישהו כמוהו בחייו.
יש ימים שאת אוהבת אותו כמו שהוא, מקבלת אותו עם כל החסרונות שלו, ועם היכולת שלו לשבור לך את הלב בכל רגע נתון. את אוהבת את הלילות איתו כשהוא מחבק אותך כל הלילה ומתפללת לעצמך שלא יגיע הבוקר, כי יש לו מין הרגל להיעלם כמו בחלום שחלמת, מבלי להשאיר סימן ללילה שחלקתם יחד. את אוהבת אותו כי ככה למדת לאהוב אותו – בלי לבקש יותר מדי ובלי לשאול שאלות מכאיבות, פשוט אוהבת אותו ככה כמו שהוא רוצה, בלי מחויבות ובלי רגשות. האם את תוהה מדי פעם אם הכול כדאי לך, ואם יגיע הרגע שתזכי בו? האם הלב השבור שלך יחזור להיות שלם אם הוא רק יאפשר לך לאהוב אותו בלי פשרות ובלי הנחות? האם את אוהבת אותו באמת כי זה מה שאמור לקרות? או כי ככה את רוצה וזה מה שאת בוחרת לעצמך…? רק לך יש את הכוח לשנות את המצב לטובתך. האם בכלל כדאי לך? או שמא עדיף שילך?
היה משהו בדרך שבה הסתכלתָ עליי, הרגשתי אותך נועץ בי מבט וכשנפגשנו במבט הלב שלי החסיר פעימה. אני חושבת שבאותו הרגע התאהבתי בך. בילינו ביחד בלילות וחשבתי שלא אוכל לאהוב יותר ממה שאני כבר אוהבת. מרוב אהבה הפסקתי לנשום ולא יכולתי לרצות מישהו אחר מלבדך. היית אמור להיות האחד שלי, האחד והיחיד שלי, ולפעמים זה פשוט לא הלך. תמיד אמרנו שהאהבה כשלעצמה לא תספיק, ושצריך יותר מזה כדי להיות ביחד. זוגיות מתבססת על אמון, על הדדיות ועל רצון להיות ביחד, אך אתה תמיד ידעת לפזול לצדדים ולחשוב שלכולם טוב ולך לא. במהות שלך אתה אדם סובל, מפוצל, כמעט אף פעם לא שלם. בהתחלה, כשרק הכרנו, אמרת לי כמה שאתה דפוק ואני עניתי לך בידיעה שאדע להתמודד… לא תיארתי לעצמי שאבזבז שנים ארוכות בהתמודדות הזאת מולך, בהתמודדות איתך, ואחרי כל כך הרבה זמן פתאום להבין שכבר אין אהבה, אין מקום לסלוח, ומזמן כבר אין לך מקום אצלי בחיים.
אני יושבת בסלון, מגלגלת עוד סיגריה, שואפת ונושפת החוצה את העשן, מנסה להירגע ממה שקרה פה עכשיו. הוא נעמד ליד הדלת עם התיק על הגב, זקוף ובטוח בעצמו, כאילו רק חיכה לרגע שבו אחזור הביתה ואשב לעשן את הסיגריה שלי… בקול הבס והעמוק שלו הוא אמר לי: “זה לא עובד. נמאס לי לשקר לעצמי. אני נוסע לנקות את הראש. אל תנסי לתפוס אותי כי אני לא אענה", ויצא בנחרצות מהבית בלי להשאיר לי מקום להתווכח. ספרתי עד עשר. הפסיכולוגית שלי ייעצה לי לספור בכל פעם שאני עומדת להתפוצץ… אז ספרתי, זה לא ממש עזר. מה נראה לו? לעזוב ככה בלי לתת לי להתנגד? מתי הזוגיות שלנו הפכה להיות כמו שהוא רוצה, ושהיא תסתיים מתי שהוא אומר?
אני חושבת לעצמי כמה טיפשה הייתי שוויתרתי לו בכל הריבים שלנו ולא נלחמתי על מה שנראה לי נכון וצודק. כמו ההחלטה שלו שנעבור לגור ביחד ברמת גן ושהשינוי יעשה טוב לשנינו – אז עברנו לגור ברמת גן, בדירת פח וחצי שעולה כמו החיים שלי בערך ולא נותנת לי עשירית ממה שהיא עולה. אבל הוא אמר. אז עושים. נעשה הכול, העיקר שהוא יהיה מאושר. ואיפה האושר שלי? כבר שנתיים אני אוכלת את השיט שלו ושום דבר לא משתנה… כי הוא יודע מה הכי טוב בשבילנו, הוא היה קצין בצבא, הכול אצלו בפקודות ואין מקום לוויכוח. ואני מהרהרת לעצמי, איפה האושר שלי? איפה נעלמתי? איך זה שהוא מחליט להיפרד ממני ככה עם תיק על הגב ו"אל תחפשי אותי", ומה אני אמורה לעשות עם הדירת פח וחצי שלנו ברמת גן? להשאיר אותה? להשכיר? לחזור לגור אצל ההורים? מגלגלת עוד סיגריה, הפעם אחת חזקה, וסופרת עד עשר.
אין עדיין תגובות