"הוא מושיט לי את ידו, אנחנו מתקרבים יחד למנוף והוא עוזר לי לטפס. 'תביט רק למעלה, לאן שאנחנו צריכים להגיע, ולא למטה, לא למקור שממנו מתרחקים.' הדיבור שלו קצת מצחיק, אפילו מוזר. אבל אולי למנופאים יש שפה משלהם. הרי כל החיים שלהם הם עסוקים בעליות ובירידות, בהורדת משאות ובהרמה מלמטה למעלה. אין להם כמעט שום דבר שנשאר בגובה קבוע."

דודי הוא נער תם, חשוף ופגיע, הטומן בחובו מאגרי עוצמה מפתיעים ואהבה יוקדת למנופים. מפגש מקרי עם איתן, מנופאי תימהוני ובעל חזון, מסבך אותו בתוכנית-על מסתורית לשינוי פני עירו והחברה כולה. דודי, הוריו ואחותו מוצאים את עצמם נסחפים בהרפתקה החורגת מגבולות הריאליזם אל מחוזות של דמיון ומעוף, שתניף את לבבות הקוראים מעלה מעלה.

רחוק יותר היא נובלה חידתית ואפופת יופי, הבוחנת את גבולות השפיות, המשפחתיות והנאמנות, ומהלכת ללא הרף על התפר הדק המפריד בין תיקון ובין הרס.

מירון ח' איזקסון הוא משורר, סופר ופרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן. יצירתו זיכתה אותו בפרסים שונים, וביניהם פרס ברנר ופרס נשיא המדינה לספרות. רחוק יותר הוא הרומן השישי שלו.

מקט: 15101248

א'

כשהביאו את המנוף החדש ידעתי שהעיר תשתנה, אבל מובן שלא ניחשתי עד כמה. בשנים האחרונות בונים אצלנו פחות בניינים חדשים. אבא הסביר לי ש'הרבה שנים נהגו להרוס את הבניינים הישנים ולהקים חדשים, בדרך כלל מגדלים. אבל עכשיו החליטו פחות להרוס ויותר לשפץ ולחדש'. אימא שאלה אם יש לי אולי רעיון מוצלח להסביר את השינוי, ואני ביקשתי משניהם שיראו לי במציאות כמה דוגמאות ואז אולי אוכל לענות להם ברצינות. 'אני שמחה שיש לנו ממש שיחה משפחתית אמיתית,' אמרה אימא. אני חושב שאבא התכוון לפתח את הדיבורים לכיוון אחר בכלל, אבל לשמחתי לא גער באימא או בי.

ב'

אפשר לחלק עיר לפי רחובות, זה ברור. אבל אפשר גם לפי דברים אחרים לגמרי. מאז שהייתי ממש קטן אני מומחה בלבלבל את עצמי. לפעמים אני שם לב לכל פרט מסביבי ומחלק ומחבר ומכפיל ומוחק את כל מה שאני רואה. ולפעמים אני טיפשון שאפילו שוכח את הכיוון הנכון של הבית או של בית הספר. והדברים שתמיד מושכים אותי הם מכשירים גדולים שממש מזכירים לי צעצועים. אני יודע שבדרך כלל חושבים ההפך, זאת אומרת שמפתחים צעצועים שידמו לרכבות, למכוניות ולמטוסים אמיתיים. אבל אני מרגיש שיש כלי תחבורה ומכשירים שהיו פעם צעצוע ופשוט הגדילו אותם. כלי התחבורה היפים ביותר וגם המכונות הכי מרשימות הם אלה שמזכירים לי צעצועים. אחרת קשה לי להבין מדוע כל מיני אנשים נהנים לנהוג במכוניות ללא גג או בצבע אדום. גם כשאבא לקח אותי לנמל בחיפה, התרשמתי דווקא מאותן אוניות שהזכירו לי את אוסף הספינות הקטן שהיה לי פעם בגיגית בחצר.

ג'

הדבר העיקרי בנמל הוא היחסים בין מנופים למחסנים. המחסנים שבחוץ, או הרציפים, והמחסנים של האוניות, מחליפים ביניהם סחורות מכל הסוגים, והמתקן העסוק ביותר בנמל הוא המנוף. כשאני מסתכל מראש הכרמל על הנמל, אני מרגיש שכל העיר מסוגלת לעבור לאוניות באמצעות המנופים, ואפילו הים שלמטה לא יתנגד. טוב, אני יודע שקצת הגזמתי, אבל אין כמעט דבר יותר יפה מהנמל כשמביטים בו מרחוק ומלמעלה. כך אפשר ליהנות מהתנועות של האוניות והמנופים והגלים והמשאיות, ולא לשמוע את הרעשים, ולא להריח את השמנים ולא להיבהל מהאיחורים. רק להביט ולהתפעל מהתנועה הגדולה, שממנה יוצאות הרבה תנועות קטנות יותר. אימא אומרת שאני רגיש למה שקורה בנמל חיפה בגלל שנולדתי בעיר הזאת ועזבנו אותה כשהייתי בן חצי שנה. לדעתה, מה שלא הספקנו להשלים בילדותנו חוזר אלינו בכל מיני דרכים מוזרות.