מלחמת יום הכיפורים לא היתה מחדל נקודתי ותחום בזמן, אלא פרי תהליכים שיסודם במנטליויות השונות של הצדדים לסכסוך. התהליכים האלה […]
הקדמה
הספר הזה הוא חלקה השלישי של טרילוגיה הבוחנת את מדינת ישראל ואת צה'ל בשנים שבין סיומה של מלחמת ששת הימים לפריצתה של מלחמת יום הכיפורים. החלק הראשון, התשה: המלחמה שנשכחה (דביר, 2017), עסק בהשפעותיה של מלחמת ששת הימים על החברה ועל הצבא בישראל, ובעיקר במלחמת ההתשה בחזית המצרית והשלכותיה. החלק השני, הזמן הפלסטיני: שלוש השנים שבהן הפכה ישראל כנופיות לעם (דביר, 2018), עסק במשולש היחסים המדיניים והצבאיים בין ישראל לבין ירדן והפלסטינים, כפי שהתפתח בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. החלק השלישי, הנוכחי, עוסק בדרך שעשו מדינת ישראל וצבאה מסיום מלחמת ההתשה ועד לפרוץ המלחמה הבאה. הוא אינו דן כמעט בדרג שבמגע עם האויב — למעט ביומיים שקדמו לפרוץ המלחמה — כי אינו מגיע לשלב הלחימה, אלא מתרכז בדרגים שמעליו, הצבאי והמדיני, שתפקידם היה להכין לקראתה את הדרג הלוחם.
כמו רוב בני הדור שלי ודור הצעירים מאיתנו בתריסר שנים ומטה, קרוב ליובל שנים קשורים חיי במלחמת יום הכיפורים. ישנם ימי הזיכרון, החברויות והמפגשים, החוויות המשותפות, הזיכרונות והשריטות שנושא עמו כל מי שהשתתף בה. אצלי — היא גם השתלבה בדרכי האקדמית, עיצבה אותה ומילאה בה תפקיד נכבד. לחמתי במלחמה במסגרת גדוד הצנחנים 890 שאליו הצטרפתי ביום שפרצה. בשבוע האחרון שלה, ועוד שבועיים אחריה, פיקדתי על פלוגה ג' בגדוד, שמפקדה, אהרון מרגל ז'ל, נפל בקרב בחווה הסינית. במשך שנה ורבע אחרי המלחמה סייעתי לחקירתה בוועדת אגרנט. שנים רבות לימדתי קורסים על המלחמה במכללה לביטחון לאומי, בתוכנית ברק של בית הספר לפיקוד ומטה ובמחזורים הראשונים של המכללה לפיקוד טקטי. במשך השנים גיבשתי תובנות על המלחמה, על מה שאירע בה ועל מה שקרה לפניה והתכוננתי לחקור אותה מפרספקטיבה היסטורית. לפני שנים אחדות יצא לאור ספר שכתבתי על גדוד 890 במלחמה.
כהתנסות אישית, המלחמה היתה בשבילי חוויה קשה, אם כי לא טראומטית. התנסיתי פעמים אחדות בלחימה לפניה, וגם חוויתי כישלון בתקרית שהיתה לי בשנת 1964 כתוצאה מטעות בניווט שלי כמפקד מחלקה בגבול הסורי. בתקרית ההיא חשתי את כובד האחריות המונחת על מפקד ואת בדידותו, ואחריהם את רגשות האשם, אולי אף יותר מאשר במלחמה שבה לא הייתי אחראי לבדי, אלא חלק ממסגרת רחבה יותר. לחיילים הסדירים שעמם לחמתי, כמו לצבא הסדיר כולו שספג את המהלומה הראשונה שלה, המלחמה היתה טראומטית, למי יותר ולמי פחות, וגם מי שלא חווה הלם קרב ממש יצא ממנה טעון חוויות קשות במידה זו או אחרת. אם מלחמת יום הכיפורים לא הטביעה בי יותר שריטות מכפי שיש לי, הרי זה תודות לשני אנשים. האחד הוא המג'ד איציק מרדכי, שנתן בי אמון והפקיד אותי על פלוגה ג'. תפקיד המ'פ והאחריות הכרוכה בו העסיקו את כל מאודי עד לסיום הקרבות ובימים שאחריהם ומנעו ממני לשקוע במרה שחורה. השני הוא חיים לסקוב, המנטור של הדוקטורט שלי, שיזם את גיוסי לעבודה בוועדת אגרנט שבועות מעטים לאחר הפסקת האש.
העבודה בוועדה חסכה ממני במידה רבה את הדיסוננס שלאחר המלחמה. הייתי אז בתחילתה של עבודת דוקטור על תולדות ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ויצא לי כבר שם של מי שיודע להשתלט על כמויות גדולות של חומר מקורות, לארגן ולעבד אותו. הוגדרתי 'עוזר מדעי לוועדה', ותפקידי היה לארגן את החומר שזרם אליה באופן שיהיה אפשר להתמצא בו ולשלוף ממנו את הנתונים והמסמכים הנחוצים. במהלך עבודתה של הוועדה התרחבו תפקידי ולקראת חקירת אירועי הלחימה הצטרף לצוות מפקדי לשעבר וחברי יעקב חסדאי.
במשך חמישה־עשר חודשים, מתחילת דצמבר 1973 עד סוף פברואר 1975, זכיתי לעבוד במחיצתם של חמישה אנשים משכמם ומעלה. אין זה אומר שלא טעו או שלא היו להם חסרונות. אני כותב את הדברים דווקא מתוך מוּדעוּת לטעויותיהם ולחסרונותיהם ובידיעה שאין אנשים מושלמים. מלבד הזכות הזו, העבודה בוועדה היתה שער כניסה יחיד במינו לקריירה מחקרית של היסטוריון.
בוועדה התאפשר לי לבחון את חומר המקורות הארכיוני בזמן כמעט אמתי, בלי להמתין עשרות שנים לפתיחתו כמקובל (חלקו הגדול עדיין לא נגיש, ורק לאחרונה מתחיל להיפתח בקצב מהיר קצת יותר). עם זה, למדתי את חשיבותה של הפרספקטיבה לעבודת ההיסטוריון, פרספקטיבה שלא יכלה להיות לוועדה, וחוויתי בשנים שלאחר מכן את התסכול של מעקב אחרי היווצרות פרספקטיבה מעוותת כתוצאה מאי־ידיעת העובדות או מסילופן המכוון.
היתה לי הזדמנות נדירה להשוות בזמן כמעט אמתי את התיעוד בן הזמן לעדויות המבוססות על זיכרונם של אנשים ונגבות כעבור חודשים אחדים (קל וחומר כעבור עשרות שנים). למדתי שככל שמדובר בחשיפת העבר, יש להתייחס לזיכרון בספקנות רבה ולהמעיט ככל האפשר בשימוש בו גם אם יש נסיבות שבהן אי אפשר לוותר עליו כליל. התאפשר לי לעבוד לא רק עם חומר מקורות שכבר נפתח לעיון הציבור ונתקלים בו אגב חיפוש בארכיון או במקומות אחרים, אלא לדרוש ולקבל כל חומר שיכולתי להניח שקיים במקום כלשהו במערכות המדינה. פריווילגיה כזו אין להיסטוריון המגיע לארכיון כעבור עשרות שנים והוא כפוף לזמינותו של החומר ולקצב פתיחתו.
בוועדה למדתי על ההבדל בין חשיבה משפטית לחשיבה היסטורית. החשיבה המשפטית מבוססת על הנחה כי לכל סוגיה יש פתרון משפטי. לא, אין כוונתי למחלוקת, הקיימת גם בקרב משפטנים, אם 'הכול שפיט'. זו מתייחסת לשאלה אם מתפקידו של השופט לפסוק ולהכריע בכל סוגיה המובאת לפניו, ולא כאן המקום להיכנס אליה. אני מתכוון ליכולת של הדיסציפלינה לתת, בכלים שפיתחה, תשובות לכל עניין, בלי קשר לזמן, להיקף, לנורמות, לאמונות ולדעות או למגבלות מוסריות. מלבד ההנחה הזאת, חשיבה משפטית נשענת על קבילות ראיות, על עקרון סופיות הדיון ועל המתח שבין עשיית דין לעשיית צדק. חשיבה היסטורית, לעומת זה, מכירה במגבלות, בהשארת שאלות פתוחות ובדיונים שמסקנותיהם משתנות מפעם לפעם ואינם מסתיימים לעולם.
בעת עבודתנו המשותפת בוועדת אגרנט, התדיינו בינינו לא מעט, יעקב חסדאי המשלב את שתי צורות החשיבה הנזכרות ואני, בשאלה אם וכיצד אפשר להסביר את האופן שבו נכנס צה'ל למלחמה ופעל בה. יעקב חתר לגלות ולחשוף את אותה נקודה ארכימדית, שאם תתגלה תסביר את כל מה שקרה או את רובו. אני סברתי שאין נקודה כזאת: היכן שתנעץ אצבע תמצא ריקבון או מחדל בדרגה כזו או אחרת, ולכל אחד מהם שורשים וסיבות משלו.
במהלך העבודה ניסינו פעמים אחדות לשכנע את חברי הוועדה ששורשיהם של עניינים מסוימים שקרו לפני המלחמה ובמהלכה נעוצים בשלהי שנות השישים או בתחילת שנות השבעים ויש לבדוק אותם מאותם זמנים, בשעה שהוועדה קבעה את המועד המוקדם ביותר לבדיקותיה בכניסתו של דוד אלעזר לתפקיד הרמטכ'ל ב־1 בינואר 1972. התשובה הקבועה היתה: אנחנו ועדת חקירה ממלכתית ולא ועדה היסטורית, החקירה חייבת להימשך זמן סביר ואיננו יכולים ללכת אחורה בלי גבול.
מאורעות טקטוניים מחוללים שינויים טקטוניים, וחקר מאורעות בסדר גודל כזה אכן אינו עניין לוועדת חקירה בעלת מנדט נוקשה ומוגבל אלא למחקר היסטורי שגבולותיו גמישים. במקרה של מלחמת יום הכיפורים, המחקר על אירועי המלחמה ועל הטראומה שחוללה בקרב מי שלחמו בה, הקדים את המחקר על השנים שקדמו לה. הארכיונים נפתחו ונפתחים במשורה, אך ביתר נדיבות לגבי ימי המלחמה מאשר לגבי הרקע והגורמים לה, ואילו הטראומה נגישה לחוקרים מכיוון שאינה תלויה בארכיונים אלא בסוגי מקורות אחרים, שבדרך כלל אין עליהם חיסיון (למעט, לעתים, מטעמי צנעת הפרט). הוועדה צדקה אפוא, אך אני יצאתי בתחושה של החמצה, ומאז רק התחזקה דעתי שאת שורשי הבעיות שנחשפו במלחמת יום הכיפורים יש לחפש בשנים שקדמו לה.
בתודעה הישראלית עברה מלחמת יום הכיפורים גלגולים אחדים, ובמשך קרוב לחמישים שנה החליפה או, נכון יותר, צברה כמה דימויים. דימויה הראשון, שנוצר עוד בימי המלחמה, היה של מחדל, והספר הראשון שהתפרסם עליה נשא את השם הזה. מהותו של המחדל השתנתה במרוצת השנים, אך בכל צורותיו של המושג תפס המודיעין מקום מרכזי. תוצאת לוואי של המחדל המודיעיני בדימוי הזה של המלחמה היו הכישלונות המבצעיים בראשיתה והקושי של צה'ל לשוב לשיווי משקל בהמשכה.
ספרות האפולוגטיקה שנכתבה על המלחמה יצרה את דימויה השני כניצחונו הגדול ביותר של צה'ל, והתפתחה מלמעלה כמענה לצמיחה מלמטה של דימוי המחדל. היא ביקשה להכחיש את המחדל ולתרץ את ההערכות וההחלטות שקיבלו נושאיה, שלרוב היו גם כותביה, בחודש שקדם למלחמה. היא הודתה בהפתעה ובקשיים שנגרמו בעטיה בשלבים הראשונים של המלחמה, אך בעיקר הדגישה את ההישגים בהמשכה. היא תיארה את המלחמה כניצחון הגדול ביותר בתולדותיו של צה'ל דווקא בגלל תנאי הפתיחה הקשים, מתוך השוואתם למצב הצבאי בסיום המלחמה ולמרות מחיר הדמים ששולם בה. היא התעלמה מן ההשוואה הרלוונטית יותר בין הציפיות מצה'ל לפני המלחמה לבין ביצועיו במהלכה ואי־יכולתו להביא להכרעה בסופה.
הזעזוע שגרמה המלחמה למי שלחמו בה נמשך שנים רבות אחריה. מקומו בתודעה הלאומית אמנם מתכווץ עם חלוף הזמן ועליית משקלו היחסי של ציבור שלא היה שותף לחוויות הקשות, אך בקרב שכבת הגיל של ותיקי המלחמה הוא רק מתרחב. בשתי רמות, הלאומית והאינדיווידואלית, מלחמת יום הכיפורים נתפסה במשך שנים רבות כטראומה האולטימטיבית. הטראומה תוארה בכתבים רבים של לוחמים, בזיכרונות אישיים, בכתבות ובראיונות בעיתונות הכתובה והמשודרת, בסרטים דוקומנטריים ועלילתיים, ביצירות ספרותיות ובמחקרים היסטוריים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים. מחקרו של גדעון אביטל־אפשטיין — אף הוא בוגר הקרב של גדוד 890 בחווה הסינית — מנתח את התופעה ואת הכתיבה עליה מרוב צדדיה. מאז שיצא ספרו לאור עלה מאוד משקלה של המרשתת בחיינו, ומטבע הדברים המלחמה הולכת ותופסת גם בה מקום מרכזי באתרים של ותיקי קרבות ושל יחידות, ובקבוצות של זיכרון.
הגל ההיסטוריוגרפי הנוכחי במחקר של תקופת בין המלחמות מתאר את מלחמת יום הכיפורים כמלחמת ברירה — מטבע לשון שנכנסה לשימוש אחריה, בעת מלחמת לבנון הראשונה, ובאה לרמוז על מניעים פוליטיים בהחלטה לצאת למלחמה. ראשונים להעלות את הטענה הזאת היו יוסי ביילין וגד יעקובי בשנות השמונים של המאה הקודמת. הם התבססו בעיקר על זיכרונם כמי שהיו אז בתוך העשייה הפוליטית, ומקורבים, האחד לשמעון פרס והשני למשה דיין. בהמשך אימצו חוקרים אחדים את עמדתם של מבקרי מדיניות הממשלה מאז מלחמת ששת הימים, עמדה שהתרחבה לחוגים נוספים בעקבות מלחמת יום הכיפורים. חוקרים אלה מבקשים לתת תוקף היסטוריוגרפי לעמדה פוליטית שהושמעה ועדיין מושמעת מעל הבמות התקשורתיות. הם טוענים כי היה אפשר להגיע עוד לפני המלחמה להסכם שלום כמו זה שהושג עם מצרים בקמפ דייוויד — ובמשתמע, לחסוך את המלחמה ואת קורבנותיה — אלמלא התעקשו ראש הממשלה גולדה מאיר והשרים הקרובים אליה לדחות שתי הצעות שלום מצריות שהוגשו, האחת באמצעות יארינג בפברואר 1971 והשנייה באמצעות חאפט' איסמעיל וקיסינג'ר בפברואר 1973, והיו זהות כמעט למה שהוסכם עליו בהסכם השלום שנחתם בשנת 1979.
בשנים האחרונות ניכר שינוי במגמה ופרסומים שיצאו לאור לאחרונה מציגים תמונה רחבה, מאוזנת וגם אמינה יותר של המהלכים הדיפלומטיים שקדמו למלחמת יום הכיפורים. בפרקים המדיניים של הספר הזה אשתדל להראות כי הטיעונים על דחיית הצעות השלום אינם מחזיקים מים ומדובר בשלום מומצא שלא הוצע על ידי מצרים לישראל או לארצות הברית ולכן גם לא נדחה על ידן. אף על פי כן, ההאשמות האלו קיבלו תהודה רחבה בתקשורת ונקלטו בציבור רחב שמאז המלחמה ראה במדינאים את האחראים למחדל, ועתה גם תלה בהם את האחריות לעצם התרחשות המלחמה בשל החמצת ההזדמנות לשלום כביכול.
אין עדיין תגובות