“בפעם הראשונה שהעובדת הזרה קראה לאמא שלו ‘אמא’, תקפה את הבן תחושה מוזרה. היא לא אמא שלך, חשב, היא אמא […]
מעשה בדרשה של ערב יום כיפור
מעשה ביהודי מארץ ישראל, דווקא מן ה"מודרניים", שהתיישב בדעתו לנהוג כחסיד ולפקוד את קברי הצדיקים במדינת אוקראינה בין כסה לעשור, על מנת שישבר את לבו ותימצא לו בקרקעית הלב השמחה שטבועה שם כאוצר של מרגליות, ותהיה אותה השמחה מאירה ובוקעת. וקם ונסע עם חבורת בני עליה כמותו. והיה אותו החסיד-לעת-מצוא מביט בהמוני אחיו עולי הרגל בדלפק הצ'ק-אין, ואחווה משונה פושטת באיבריו כמין שיקוי, עם שהוא תמה כיצד זה פרח והגיע לכאן, מקום שאפילו דיילות הלואו-קוסט נוהגות בשינוי וברחמנות יתירה, והיו מורות לנוסעים עצה כיצד יעבירו בפי אמתחותיהם וצרורותיהם בקבוקי וודקה זה לזה, כדי שלא ייכשלו ויעבירו על מידת שמונה קילוגרם לצרור. ובבואו לציון רב נחמן ולציון רב נתן ולציון הבעל שם טוב הקדוש ועוד ציונים אחרים, זכה ונפתחו לו שם שערי התפילה ונשבר הלב, ועמד וביקש שיהיה אבא טוב לבניו וכלותיו ולבתו היחידה ואיש טוב לאשתו ואח טוב לאחותו ובן טוב להוריו המופלגים בשנים, כי בגיל העמידה יודעים הכל כמה האיש הישראלי קשור בעבותות החובה והאחריות והכרת הטוב לכל הדורות שלפניו ואחריו ומצדדיו, וכמה קשה לפעמים לעשות חובתו בנעימות ואהבה ולא בטרוניא וקינטור חלילה.
ובשובו לביתו בארץ השמש והתכלת נשק בשפתיו למדרכת הבטון המזוהמת, והיו פניו מאירים. והיה מסתפק בליבו, האם ישלח לו רב נחמן ושמא צדיק אחר אות וסימן שנענו תפילותיו, ואמר: די לי שנשבר לבי ולבלבה בי שמחת פתאום. בין כך ובין כך הגיע ערב יום כיפור, והגבאי שלח לו טרם נסיעתו שיכין דבר התעוררות לאומרו בליל כל נדרי באולם ההתעמלות של המתנ"ס, שמה ייאסף בהתקדש החג קהל יפה של משכילים ותינוקות שנשבו, היראים לילך לבתי כנסיות רגילים. והיה החסיד המחודש מלא וגדוש חוויות וריגושים מתפילותיו וטבילותיו וריקודיו, וישב וכתב ומחק, מחק וכתב, והתקין לו דרשה קטנה מדברים היוצאים מן הלב. והיה מדמה בליבו כיצד יבואו דבריו בלב השומעים, ואולי אף יעלו ויורידו דמעה אחת נוצצת מעיניהם של עובדי העיריה, הספרניות והפרופסורים היושבים על כסאות הפלסטיק הלבנים במתנ"ס כמלאכי שרת הללו, במנעלי הבד ובגדי הלבן.
האדם כותב ומוחק והאלוקים יושב ושוחק, ובשעת מנחה טרם הסעודה המפסקת צלצלה אחותו והיתה מבקשת שיעזוב הכל מיד, ויבוא לצום בעיר הולדתו עם אביו הישיש, כי הנכד המלווהו תמיד לתפילת שבת ומועד חולה, ורוחו קצרה. החסיד שלנו מעולם לא סבל שינויים פתאומיים בתכניותיו, חלשה דעתו וניסה לשכנע את אחותו שיבקשו מי מהשכנים הצעירים, אולי מוישי או אודי המעריצים את האבא בעבור שנותיו וחכמתו ומענה לשונו החדה וסיפוריו ממחנות הריכוז ועליה ב', שילווהו לתפילה, ולמה תשב אשת החסיד כאלמנה, ומה יהיה על הדרשה שעמל עליה. קפצה אחותו ואמרה לו: מוטב לי ליפול לכבשן האש ולא אבקש מאודי ומוישי, אנשים זרים, שיטפלו באבא שלנו ויהיו מספרים עלינו אחרי הגדר. קפצה גם אשת החסיד ואמרה: מוטב לי לישב כאלמנה בעזרת הנשים ולא תסרב לאחותך אם היא כבר מבקשת מאתנו משהו.
פתאום ידע החסיד ידיעה גמורה כי זהו האות והמופת ששאל, וקם ונסע רמת גנה ולבו אומר שירה, לא לפני שהודיע לגבאי (שהוא גם פעיל חברתי) שיחפש לו דרשן אחר לכל נדרי. והנה היתה לו התפילה ביום הקדוש קלה ומרחפת, והצום לא הציקו כלל, ורגליו לא כבדו ועיניו לא נעצמו, ואלמלא מיזוג האוויר האכזרי היינו אומרים שהיה זה יום כיפור שכולו עונג. ולא זו בלבד, היתה תפילתו מעולפת בתובנות ונצנוצי הארה מיוחדים שחשב לנצור בליבו לימים האחרים. ומה מאוד הצטער כשעבר הצום וטעם מהסעודה שהכינה אחותו מבעוד יום, והנה נשתכחו ונתעלמו ממנו כל אותם התובנות והרעיונות שעלו בליבו בעת התפילה, וקם ונסע הביתה.
אין עדיין תגובות