מישקָה, מגיהה לשעבר בעיתון צרפתי, מרגישה כבר זמן מה שהשפה הולכת וחומקת ממנה. "שלבים ראשונים של אפאזיה," כך הוסבר לה, […]
מארי
שאלתם את עצמכם כמה פעמים ביום אתם אומרים תודה? תודה על המלח, על הדלת, על המידע.
תודה על העודף, על הלחם, על חפיסת הסיגריות.
תודות של נימוס, של מוסכמה חברתית, אוטומטיות, מכניות. כמעט ריקות.
לפעמים נשכחות.
לפעמים מודגשות במופגן: תודה לך. תודה על הכול. תודה ענקית.
תודה רבה.
תודות מקצועיות: תודה על תשובתך, על התייחסותך, על שיתוף הפעולה.
*
שאלתם את עצמכם כמה פעמים בחיים אמרתם תודה מכל הלב? תודה אמיתית. כביטוי של הכרת טובה, של אסירוּת תודה, של הודיה.
למי?
למורה שכיוונה אתכם אל הספרים? לבחור שהתערב לטובתכם כשתקפו אתכם ברחוב? לרופא שהציל את חייכם?
לחיים עצמם?
היום מתה אישה זקנה שאהבתי.
לא פעם אמרתי: “אני חייבת לה המון.” או: “יכול להיות שבלעדיה לא הייתי כאן.”
אמרתי: “היא חשובה לי מאוד.”
חשיבות, תחושת חובה – האם כך נמדדת הכרת תודה?
האומנם הודיתי לה מספיק? האומנם ביטאתי את רחשי התודה שלי? האומנם הייתי קרובה מספיק, נוכחת מספיק, מתמידה מספיק?
ואז אני חושבת על החודשים האחרונים, על השעות האחרונות.
השיחות שלנו, החיוכים שלנו, השתיקות שלנו.
אני נזכרת ברגעים שחלקנו. אחרים נעלמו. וממציאה את אלה שהחמצתי.
אני מנסה לחזור אל היום שבו הבנתי שמשהו השתנה לצמיתות, ושמעתה זמננו קצוב.
זה קרה בבת אחת. בן־לילה.
אני לא אומרת שלא היו סימני אזהרה. לפעמים הייתה מישקָה עוצרת, מבולבלת, באמצע הסלון שלה, כאילו אין לה מושג איפה להתחיל. כאילו ההרגל, שחזר ונשנה פעמים אינספור, חמק ממנה פתאום. פעמים אחרות הייתה עוצרת באמצע משפט, נחבטת, מילולית, במשהו נסתר מן העין. היא חיפשה מילה אחת ופגשה אחרת. או לא פגשה דבר זולת הריק, מלכודת שצריך לעקוף. אבל במשך כל הזמן הזה היא חיה לבד, בביתה. עצמאית. והמשיכה לקרוא, לצפות בטלוויזיה, לארח מדי פעם אנשים.
עד אותו יום סתווי שדבר לא התריע על בואו.
לפניו זה היה איכשהו בסדר. אחריו הכול השתבש.
אני מדמיינת אותה בדירתה נמוכת התקרה, יושבת לבדה בכורסה שלה. מאחוריה הווילונות סגורים, אבל מבעד לחרכים מגיח אור אחר הצהריים. הצבע שעל הקירות הצהיב מעט. הרהיטים, התמונות וחפצי החן שעל המדפים, הכול סביבה כמו הגיח מזמנים רחוקים.
קוראים לה מישקָה. אישה זקנה בעלת חזות של נערה. או נערה שהזקינה בטעות, קורבן לגורל אכזר. כפות ידיה הארוכות המגוידות נאחזות במסעדי הכורסה כאילו היא עומדת לטבוע.
לפתע מפלחים את הדממה צפצופים. מישקה נראית מופתעת, מחפשת סביבה, מתבוננת בצמיד שעל פרק ידה, כאילו יכלו הצלילים לבקוע מהחפץ המוזר והכעור הזה, שהיא השתכנעה לבסוף לענוד.
ואז נשמע ברחבי החדר קולה של הטלפנית ממוקד הסיוע.
“שלום, מדאם סֶלְד, כאן מוּריאל ממוקד הסיוע, הפעלת את לחצן המצוקה?”
“כן…”
“נפלת?”
“לא, לא.”
“את חשה ברע?”
“לא ממש.”
“את יכולה לנסות לתאר לי איך את מרגישה?”
“אני פוחדת.”
“את יכולה להגיד לי איפה את, מדאם סלד?”
“בסלון.”
“נפצעת?”
“לא, אבל… אני מאבדת משהו.”
“מה איבדת?”
מישקה לופתת את מסעדי הכורסה במשנה כוח, יש לה תחושה שהכורסה מתנדנדת תחת כובד משקלה, אלא אם כן הרצפה היא שנשמטת לרגליה. היא לא עונה.
“את יושבת?”
“כן, אני בכורסה שלי. אבל אני לא יכולה לזוז.”
“את לא יכולה לקום?”
“לא.”
“כמה זמן את כבר בכורסה שלך, מדאם סלד?”
“אני לא יודעת, מהבוקר, נדמה לי. אחרי ארוחת הבוקר התיישבתי כמו תמיד, בשביל התשבץ שלי. אבל לא הצלחתי לפתור כלום. ואחר כך רציתי… רציתי… לא יכולתי לקום… אני מאבדת הכול, בגלל זה.”
“מה איבדת, מדאם סלד?”
“לא רואים את זה, אבל אני מרגישה. זה מורח לי… בורח לי.”
“את יכולה להזיז את הרגליים, מדאם סלד?”
“לא, לא, לא, אני לא יכולה. זה נגמר. אני פוחדת.”
“את באמת לא יכולה לקום?”
“לא.”
“אכלת ארוחת צהריים היום?”
“לא ממש.”
“זאת אומרת שאת יושבת בכורסה שלך מהבוקר בלי לזוז?”
“כן, בדיוק.”
“אטלפן עכשיו לאחד מבני המשפחה שלך שמופיעים ברשימה, בסדר?”
“כן.”
אני בטוחה שמישְק’ שמעה את אצבעותיה של הקלדנית מחליקות במהירות שיא על המקלדת.
“יש לי פה מישהי בשם ‘מארי שאפּיֶיה’. לטלפן אליה?”
“אני לא יודעת…”
“זאת הבת שלך?”
“לא.”
“תרצי שאטלפן אליה?”
“כן, בבקשה. תגידי לה שלא רציתי… להתריע לה, אבל אני פשוט מאבדת משהו, משהו חשוב.”
מוזיקת מעליות החליפה את קולה של המוקדנית. מישקה לא זעה, היא מסתכלת היישר נִכחה, באותה תנוחת המתנה המוכרת לי היטב. כעבור כמה שניות חוזר קולה של המוקדנית.
“מדאם סֶלְד, את שם?”
“כן.”
“מארי בדרך אלייך. היא אומרת שתגיע תוך עשרים, עשרים וחמש דקות. היא תתקשר לרופא שלך.”
“אני מורה לך.”
“מורה לי? על מה?”
“על העזרה.”
“מדאם סלד, אני לא הולכת לשום מקום. עכשיו אמשיך בעבודה שלי, אבל אם את חשה ברע, תלחצי שוב על הלחצן בצמיד שלך ואני אהיה איתך שוב, טוב?”
“טוב. רב מורות.”
ר נטול סממנים אישיים יושבת
מישקה מוסיפה לשבת, ידיה מונחות על מסעדי הכורסה. היא מנסה להרגיע את נשימתה.
היא עוצמת עיניים.
כעבור רגעים אחדים היא שומעת קול של ילדה.
אני אישן אצלך? את תשאירי את האור דולק? תישארי פה? את יכולה להשאיר את הדלת פתוחה? תישארי לידי?
היא מחייכת. קולה של הילדה הוא זיכרון ענוג וכאוב כאחד.
נוכל לאכול ביחד ארוחת בוקר, שתינו? את פוחדת? אולי את יודעת איפה בית הספר שלי? אל תכבי, טוב? את תבואי איתי אם אימא לא יכולה?
צלצלתי קצרות ופתחתי את הדלת במפתח.
נכנסתי לדירה ומצאתי אותה שם, רתוקה לכורסה שלה כאילו היא נישאת עכשיו עם הזרם.
התקרבתי אליה ונישקתי אותה. באפי עלה הניחוח המתקתק של ספריי השיער שלה, שעד היום אצור בזיכרוני, בדיוק כמו אז.
“אז מה, מישְק’, מה קרה?”
“אני לא יודעת. אני פוחדת.”
“אני אעזור לך לקום, טוב?”
“לא לא לא.”
“אבל מישק’, הייתי כאן לפני שלושה ימים ואת הלכת בלי בעיה, עם המקל שלך. אני בטוחה שאת יכולה לקום.”
כרכתי את זרועותיי סביבה כדי לעזור לה להזדקף. היא נשענה על מסעדי הכורסה כדי לקחת תנופה, ומצאה את עצמה עומדת. הופתעה, התנודדה מעט, אבל הצליחה להישאר זקופה.
“את רואה…”
“סיפרתי לך שנפלתי בסלון?”
“כן, מישקה, סיפרת לי.”
“על הראש בטטה!”
הושטתי לה את המקל והחלפתי צד כדי שתוכל להחזיק בזרועי.
“יופי, קדימה!”
“זהירות…”
“את בטח מתה מרעב…”
פסענו למטבח. היא נאחזה בי ופסעה פסיעות קטנות. הרגשתי שהביטחון חוזר אליה בהדרגה.
“השד לא נורא כל כך…”
אבל למן אותו היום, מישקה שוב לא הייתה מסוגלת להישאר לבדה.
בחדר נטול סממנים אישיים יושבת מישקה מול שולחן כתיבה מגובב בתיקיות. מעברו האחר ניצבת כורסה גדולה, מרופדת עור שחור.
היא שרה שיר, כאילו ביקשה להרגיע את עצמה.
ר נטול סממנים אישיים יושבת
חייל מסכן חוזר מן הקרב,
לאיטו.
חייל מסכן חוזר מן הקרב,
לאיטו.
אין לו ציוד, כולו מרופט,
ראו, לרגליו רק נעל אחת,
לאיטו.
והנה מולו בעלת הפונדק,
לאיטה.
והנה מולו בעלת הפונדק,
לאיטה.
“הביאו לכאן יין לבן
שישתה החייל בדרכו לאי־שם!”
לאיטו.
ר נטול סממנים אישיים יושבת
אישה חמורת מראה נכנסת לחדר. בידה תיקייה אדירת ממדים שהיא שומטת בגסות על השולחן. היא סוקרת את מישקה בלי חיוך. ציפורניה ענקיות ומרוחות בלכה כהה. היא מתיישבת על הכורסה ופונה אל מישקה בקרירות.
“תוכלי להציג את עצמך, מדאם סֶלְד?”
“אה… שמי מישל סלד, אבל כולם קוראים לי מישקה.”
“יפה. נשואה?”
“לא.”
“ילדים?”
“לא.”
המנהלת לא ממהרת להגיב. היא מחכה להבהרות.
“אני… נסעתי הרבה בענייני עבודה. עשיתי כתבות מצולמות למגזינים. אחר כך עבדתי בעיתון, הייתי מגיהה. תיקנתי כתבות. שום דבר לא חמק ממני: שגיאות דפוס, טעויות תחביר, הטיות שגויות של פעלים, חזרות מיותרות…”
המנהלת קוטעת אותה.
“מדוע את רוצה לעזוב את המקום הנוכחי שלך?”
מישקה לא מבינה את השאלה. היא לא מצליחה להסתיר את זיק הבהלה שניצת בעיניה. היא מחפשת סביבה אדם שיוכל לבוא לעזרתה, אבל היא לבד מול האישה הזאת, שמתופפת באצבעותיה על השולחן בקוצר רוח משום שתשובתה מתאחרת. על ציפוי הפורמייקה, ציפורני המנהלת מפיקות צליל חריקה עמום.
“למען האמת… אני חייבת להודות שיצאתי מזמן לגמלאות.”
האישה מגחכת גיחוך בלתי מובן. לאחר מכן היא נאנחת בהפגנתיות.
“אשאל אותך אחרת, מדאם סלד: מה מביא אותך להתעניין במוסד שלנו?”
“אולי טעיתי בחדר, זאת אומרת… במשרד… לא ידעתי שצריך לעבור את זה, כלומר לעשות את זה.”
המנהלת כבר לא טורחת להסתיר את כעסה.
“מדאם סלד, את עוברת עכשיו ריאיון במטרה להתקבל לבית אבות סיעודי.” ככל שהיא מדברת, קולה מתקשח יותר. “עלייך להראות את המיטב שבך כי אנחנו מראיינים אינספור מועמדים. האם אני צריכה להזכיר לך את זה?”
“לא, לא… כמובן, אני מבינה. פשוט לא הכנתי כלום, לא ידעתי שצריך לעבור ראיון קבלה.”
האישה מתרתחת.
“אבל מה חשבת, מדאם סלד? שאנחנו מקבלים לכאן כל אחד, לא חשוב מי, לא חשוב מה? איפה את חיה, תגידי לי? אין מקום לכולם, ואת יודעת את זה טוב מאוד! אין מקום! וזה תקף לכל דבר! לא משנה לאן תלכי, תצטרכי לעבור מבחנים, ראיונות, מבדקים, תחרויות, בחינות כניסה, חקירות! את צריכה להוכיח דבקות, מחויבות, מוטיבציה, נחישות! בבית הספר, באוניברסיטה, במקום העבודה – בכל מקום, מדאם סלד! כן־כן, בכל מקום, בכל מקום, בכל מקום עלינו למיין, לבחור, לברור, אין מנוס! לבור את התבן מן הבר, גם בבתי אבות! זו דרכו של העולם, לא אני מכתיבה את הכללים, אני רק נוהגת לפיהם!”
ניכר במישקה שהיא מתרשמת עמוקות.
“את מתכוונת שאנחנו צריכים להוכיח את ה…הכּישוּלים שלנו.”
“בהחלט! מהן הנקודות החזקות שלך, מהי החולשה הכי בולטת שלך, מהם יעדי השיפור שלך, נתיבי ההתקדמות שלך, ביטויי ההשתכללות שלך?”
“אני אישה זקנה, את מבינה.”
“פה נעוצה הבעיה, מדאם סלד.”
“למען האמת… אני לא מסוגלת יותר להישאר בבית. אני פוחדת… אני מאבדת דברים… אני פוחדת שזה יידרדר.”
האישה נאנחת שוב. בהפגנתיות.
“את לא מקלה עליי את המשימה. את יודעת לרקוד, לפחות?”
“כן, קצת.”
“תראי לי.”
מישקה קמה ממקומה. בצעד מהוסס היא מתרחקת משולחן הכתיבה. ואז היא מתחילה לרקוד, בתנועות של ילדה. היא מסתובבת סחור־סחור, זרועותיה מתעגלות כעלי כותרת מעל ראשה. היא מתרוממת על קצות האצבעות בחן רב. אט־אט מתגמש גופה ומתמסר, והריקוד שלה הולך ומשתפר, תנועותיה משתחררות, היא מחייכת.
היא נראית עכשיו כמו נערה המחוללת בתנועות מדויקות ובשליטה מוחלטת. היא קורנת.
האישה רושמת משהו בתיק. אחר כך היא קמה בלא אומר ודברים ויוצאת מהחדר.
*
מישקה נשארת לבדה בטבורה של אלומת אור, ממשיכה לרקוד לעצמה.
לבסוף היא מצטדדת אל בין הצללים ונעלמת.
את החלומות היא חזרה וסיפרה כמה פעמים. חלו בהם שינויים. הן משום שהזיכרון הצטלל אט־אט, והן משום שהוסיפה פרטים שנדמו לה מובהקים יותר, כדי שאנחנו –
אנחנו שבאנו והלכנו כאוות נפשנו, אנחנו שהיינו במלוא כישורינו – נצליח לתפוס את תחושת האימה שהציפה אותה.
אין עדיין תגובות