החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

רק ילדים

מאת:
מאנגלית: אורטל אריכה | הוצאה: | 2020 | 317 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

"בעולם כולו אנשים תמיד מקווים לשוב ולהשיג משהו שאבד. אבל לפעמים עלינו להניח זיכרון של דברים מסוימים בשידה של חרטות קטנות. ועם זאת לעתים נגלה בין קפליה של ממחטה ישנה, צדפה או אבן חסרת חשיבות שפעם גילמה את שעות אחר הצהריים המאושרות ביותר שלנו."

 

  1. קיץ של אהבה חופשית, סמים ומהומות ברחובות. הקיץ שבו מפגש מקרי בברוקלין הוביל שני צעירים אל דרך האמנות: פטי סמית תהפוך למשוררת-זמרת, אמנית במה, ורוברט מייפלתורפ יהפוך לאחד הצלמים האמנים הפרובוקטיביים והחשובים בתולדות הצילום.

 

רק ילדים, ספרה האוטוביוגרפי של פטי סמית, מביא את החלום ושברו, היצר והיצירה והקשר הייחודי בין שני אנשים שאהבו מאוד אבל לא יכלו לחיות יחד. "הוא רצה למכור את נפשו, ואני רציתי להציל את נפשו," כותבת פטי על רוברט.

 

רק ילדים הוא הצדעה לניו יורק הזוהרת והאפלה גם יחד, ובין דפיו פועמים ונושמים האמנים, הדלפונים, העשירים, הזונות ועושי הצרות של העיר. סמית מנציחה סיפור-אגדה מהחיים, אגדה שהיתה באמת, על שני אמנים שעשו את כל הדרך עד לתהילה, ובסופו של דבר נותרו, בנפשם, רק ילדים.

מקט: 151011134
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
"בעולם כולו אנשים תמיד מקווים לשוב ולהשיג משהו שאבד. אבל לפעמים עלינו להניח זיכרון של דברים מסוימים בשידה של חרטות […]

הקדמה

 

ישנתי כשהוא מת. התקשרתי לבית החולים כדי לומר עוד לילה טוב אחד, אך הוא איבד את הכרתו בהשפעת כמויות של מורפיום. החזקתי את השפופרת והקשבתי לנשימתו המאומצת דרך הטלפון, יודעת שלעולם לא אשמע אותו שוב.

מאוחר יותר סידרתי בשקט את חפצי, המחברת והעט הנובע שלי. קסת הקובלט שהיתה שלו. הספל הפרסי שלי, עיטור ‘לב הארגמן’ שלי, מגש עם שיני חלב. עליתי לאיטי במדרגות וספרתי אותן, ארבע־עשרה שיניים, בזו אחר זו. היטבתי את השמיכה על התינוקת בעריסתה, נשקתי לבני הישן, אחר כך נשכבתי לצד בעלי והתפללתי. הוא עדיין חי, אני זוכרת שלחשתי. אחר כך ישנתי.

התעוררתי מוקדם, וכשירדתי במדרגות ידעתי שהוא מת. הכול היה שקט, פרט לקול הטלוויזיה שנותרה דולקת בלילה. מכוונת על ערוץ אמנויות. אופֶּרה שודרה. נמשכתי למסך כשהכריזה טוסקה, בעוצמה ובעצב, על תשוקתה לצייר קָוָורָדוֹסִי. זה היה בוקר קר של חודש מארס ואני לבשתי את הסוודר שלי.

הרמתי את התריסים ואור פרץ אל חדר העבודה. החלקתי את האריג הכבד שעטף את הכיסא שלי, בחרתי ספר ציורים של אודילון רֶדון ופתחתי בתמונה של ראש אישה צף על ים קטן. Les yeux clos.1 יקום שטרם מוּפה היה טמון תחת העפעפיים החיוורים. הטלפון צילצל וקמתי לענות.

זה היה אחיו הצעיר של רוברט, אדוארד. הוא אמר לי שנשק בשמי לרוברט בפעם האחרונה, כפי שהבטיח. עמדתי בלא ניע, קפואה; אחר אט אט, כמו בחלום, שבתי לכיסאי. באותו רגע החלה טוסקה באַרְיָה הנשגבת Vissi d’arte. חייתי למען אהבה, חייתי למען אמנות. עצמתי את עיני ושילבתי ידיים. ההשגחה העליונה קבעה כיצד אפרד ממנו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “רק ילדים”