העלייה המטאורית של סין כַּ״מפעל של העולם״ שבתה את הסקרנות של כולנו. מדינה עצומה, גיאוגרפית ודמוגרפית, שבתוך 30 שנה הפכה […]
מבוא
קשיי שפה
חוסר הבנה בין תרבויות הוא לפעמים אירוע מצחיק: כשרשת המזון המהיר KFC החלה לפעול בסין בשלהי שנות ה-80׳, היא תרגמה בטעות את המוטו שלה ״ללקק את האצבעות״ (“Finger-lickin' good”) ל-״לאכול את האצבעות״ (“Eat Your Fingers off”). חצי האי יוקטן זכה לשמו כנראה משום שהספרדים לא הבינו שכששאלו את המקומיים מה שם המקום, הם ענו להם במילה הנשמעת כמו יוקטן ומשמעותה – אינני מבין מה שאתה אומר.
אבל לעיתים חוסר הבנה בין תרבויות עלול לעלות בחייהם של אלפים. ב-26 ביולי, 1945, מנהיגי בעלות הברית (טרומן, צ׳רצ׳יל, סטלין) קראו ליפן להיכנע ללא תנאי בוועידת פוטסדאם. גרמניה הנאצית הובסה והמנהיגים רצו להימנע מפלישה יבשתית ליפן ומההרס הרב שיבוא בעקבותיה. הם קיוו שיפן, שכעת נותרה לבדה מול שלוש המעצמות, תחליט לסיים את המלחמה ולחסוך מהם את הצורך לכבוש אותה.
הקבינט האזרחי של יפן בראשות קנטרו סוזוקי היה מוכן להיכנע, מבין שהמלחמה אבודה ושכניעה היא הדרך היחידה להבטיח שהאמריקנים לא יפציצו את יפן עד עפר. אולם מול הקבינט האזרחי עמדה קבוצת גנרלים לאומנית, שסירבה להיכנע והייתה מוכנה להמשיך להילחם עד היפני האחרון. סוזוקי היה תקוע, מעוניין לסיים את המלחמה אך לא יכול לעשות זאת ללא תמיכת הגנרלים. כשנשאל במסיבת עיתונאים מהי תגובת יפן להצהרת פוטסדאם, הוא השיב: "מוקוסאצו" (Mokusatsu, 黙殺).
ל״מוקוסאצו״ יש כמה משמעויות, כתלות בהקשר. כוונתו של סוזוקי כנראה הייתה ״אין תגובה״, אך המילה תורגמה לבעלות הברית כ"לא ראויה לתגובה; תמות בבוז שקט״. בעלות הברית, במיוחד אמריקה, ראו זאת כדחייה מוחלטת של האפשרות לכניעה ומחויבות של יפן להמשיך במלחמה. פחות משבוע אחרי מסיבת העיתונאים, הירושימה עלתה השמיימה באש גרעינית.1
סין היא העתיד(?)
הבעיה שיש לנו היום במערב, בישראל, עם סין, היא שאנו לא מבינים אותה. אנחנו לא מבינים מה היא רוצה להשיג בעולם, אנחנו לא מבינים איך עובדת המערכת הפוליטית שלה, אנחנו לא בטוחים אם היא איום, ידיד או גם וגם. למרות שהעיתונים וערוצי החדשות שלנו מלאים בדיווחים על סין – על הרכבות שהיא מקימה באפריקה, על הענקים הטכנולוגים שלה, על הצי הימי הגדל שלה – אין לנו שום הסבר שיטתי מה בדיוק סין מחפשת להשיג בפעולות הללו, ומה צריך להיות היחס שלנו אליה.
חמור מכך: אנשי התקשורת וחלק מהאקדמאים שלנו נוטים לקחת דיווחים מסין בלי לחשוב. השתתפתי לא פעם בשיחות על כלכלת סין בהן כולם דיברו על ״העלייה המטאורית״ של הכלכלה הסינית ו״הפוטנציאל האינסופי כמעט״ של 1.4 מיליארד בני אדם, מבלי להתייחס במילה אחת לרמות החוב הגבוהות של המגזר התאגידי שלה ואי-שוויון חברתי חריף שמאיים למוטט את המדינה עם ״הפוטנציאל האינסופי״. איכשהו כשאנשים מדברים על סין הם תמיד חושבים שהיא טובה יותר: גדולה יותר, חכמה יותר, מהירה יותר, עם טכנולוגיות טובות יותר וסיכויים טובים להיות מעצמת העל הבאה.
יכול להיות שחלק מהבעיה היא שאנחנו פשוט לא מוּדעים או לא רוצים להיות מודעים להבדלים בינינו לבין הסינים. למשל כשאנחנו מדברים על סין כמעצמה עולה, אנחנו בדרך כלל חושבים עליה כ״ארה״ב חדשה״, ומניחים שהיא תעשה את מה שארה״ב עשתה בתחילת עלייתה: תחפש לחתום בריתות צבאיות עם מדינות, להקים איזה ״נאט״ו סיני״ ואולי אפילו תציע לנו ברית אסטרטגית כמו זו שיש לנו עם האמריקאים. זה לא יקרה.
הספר שלפניכם לא נועד ללמד על תרבות סין. הוא לא בא ללמד על ההיסטוריה הסינית, או את השפה הסינית או אפילו על העם הסיני. לספר הזה יש מטרה אחת: להסביר לכם מה באמת מתחולל בסין, מה סין רוצה להשיג, ואיך היא משנה את הסדר הבינלאומי שבו אנו חיים.
אם טורחים רגע להסתכל מאחורי התמונה שסין רוצה להציג לנו – של הצלחה כלכלית אדירה, של טכנולוגיה וקדמה – רואים מדינה שמתמודדת עם רמות חוב גבוהות (יותר מאלו של ארה״ב), חוסר יעילות, מאות מיליונים של עניים בלתי משכילים ואוליגרכיה המעוניינת בראש ובראשונה להבטיח את שלטונה שלה. אם טורחים רגע לראות מה סין עושה, לא רק מה היא אומרת, מבינים שהיא מנסה לשנות את הסדר הליברלי הבינלאומי כך שיהיה פחות ליברלי.
סין – נעים להכיר
בשביל להבין מה סין רוצה, חייבים להתחיל מלהבהיר על מי בדיוק אנחנו מדברים כשאנחנו אומרים ״סין״. מי מקבל את ההחלטות במדינה? מי קובע מה היא תעשה או לא?
במדינות דמוקרטיות השאלה הזו מורכבת. יש את הממשלה, הביורוקרטיה הממשלתית, מפלגות אופוזיציה, הקהילה העסקית ועוד. כולם ביחד מעצבים את תהליך קבלת ההחלטות במדינה ואת איך היא פועלת בעולם.
בסין למזלנו זה קצת יותר פשוט: מי שמחליט בסין ומי שקובע את מדיניות הפנים והחוץ, היא האוליגרכיה היושבת בראש המפלגה הקומוניסטית של סין. האוליגרכיה שולטת במפלגה, המפלגה שולטת במדינה. אין אופוזיציה, אין קהילה עסקית, אין ביורוקרטיה ממשלתית – יש את האוליגרכיה, ששולטת ביד ברזל במערכת המדינית.
אני חלילה לא קורא לקבוצת השלטון הזו ״אוליגרכיה״ כתואר מעליב. אוליגרכיה היא פשוט המונח הנכון: ״אוליגרכיה״ היא שלטון המעטים (״אוליגו״ – מעט, ״ארכיה״ – שליטה). סין, מדינה של כמעט 1.4 מיליארד בני אדם, נשלטת על-ידי כמה מאות חברי המפלגה הקומוניסטית, הם ובני משפחותיהם. יש כמובן קבוצות בתוך האוליגרכיה הקומוניסטית, ויש להן לעיתים מחלוקות, אך אלו מחלוקות בתוך הקבוצה השולטת, לא בינה ובין קבוצות אחרות.
מה רוצה האוליגרכיה? מה שכל קבוצת שלטון רוצה – להמשיך לשלוט. איך היא משיגה זאת? על-ידי הבטחת הלגיטימיות שלה בעיני העם הסיני. כל שלטון חייב להיות לגיטימי בעיני נתיניו, אחרת הוא מסתכן במרידה נגדו. כל שלטון מחזיק במעין חוזה חברתי לא כתוב בינו ובין הנתינים, חוזה בו השלטון נותן או מבטיח משהו לנתינים בתמורה לכוח הפוליטי שהם נותנים לו.
במשך 60 השנים הראשונות של סין, בין 1949 ל-2008, בין האוליגרכיה והעם הסיני התקיימו שני חוזים:
- החוזה הסוציאליסטי: החוזה הראשון התחיל עם הקמת הרפובליקה העממית של סין ב-1949 והיה קיים עד למותו של מייסד הרפובליקה ומנהיג המפלגה הקומוניסטית, מאו דזה-דונג ב-1976. במסגרת החוזה העם נתן למפלגה כוח בלעדי והיא בתמורה הבטיחה להביא אותו לגן העדן הקומוניסטי, של רווחה חומרית וחופש מדיכוי. החוזה הופר כשהכלכלה הריכוזית של המפלגה נכשלה לספק את צרכי העם, ואף הביאה למותם של מיליונים ברעב במהלך ״הקפיצה הגדולה קדימה״ (1958-1960).
- החוזה הקפיטליסטי: החוזה השני התחיל עם דנג שיאופינג והרפורמות הכלכליות שלו בשנות ה-80׳. במסגרת החוזה המפלגה קיבלה כוח פוליטי ובתמורה הבטיחה שגשוג חומרי עבור אזרחי סין. רשמית המפלגה המשיכה להיות מחויבת לסוציאליזם ודרכו של מאו, אך בפועל תחת דנג היא הכניסה אלמנטים רבים של שוק חופשי לכלכלת סין. החוזה הזה הפך לא בר קיימא אחרי המשבר הפיננסי של 2008.
סוף הנס הכלכלי
ב-2008 קרה משהו מאוד מוזר: כל הכלכלות הגדולות של העולם נכנסו למיתון בעקבות המשבר הפיננסי העולמי. כל המדינות התעשייתיות של אירופה, ארה״ב ויפן צללו למיתון. סין לעומתן הציגה צמיחה בתמ״ג של כמעט 10%. איך כלכלה מבוססת ייצוא משיגה צמיחה דו-ספרתית בזמן מיתון עולמי?
איור 1
עד 2008 הכלכלה הסינית הייתה מבוססת ייצוא, מנצלת את הרעב של העולם למוצרים זולים בשביל להביא אליה משרות והשקעות. הודות למודל הזה המפלגה הצליחה להוציא מיליוני סינים מעוני מחפיר ולקיים את החוזה הקפיטליסטי בינה לבין העם.
ב-2008, בעקבות המשבר הפיננסי העולמי, הדרישה לתוצרת סינית הצטמקה, אך המפלגה סירבה לאפשר לכלכלה להתאים עצמה לירידה בדרישה (סגירת מפעלים ופיטור עובדים). במקום על-ידי הזרמה מאסיבית של אשראי למשק, היא הבטיחה את המשך צמיחת הכלכלה ונמנעה מגלי פיטורין. הצמיחה הדו-ספרתית ב-2008? זה מה שקורה כשדוחפים טריליון דולר לכלכלה. תנו מכת חשמל חזקה מספיק לדג מת וגם הוא יתחיל לקפוץ. הרעיון היה שהאשראי החדש במשק ישמור על הצמיחה, ובהמשך הצמיחה הזו תחזיר את החוב ותאפשר לכלכלה להמשיך ולצמוח ללא צורך בעוד חוב.
הבעיה הייתה שהכלכלה הסינית הפכה תלויה באשראי בשביל להמשיך ולצמוח. רובה של הצמיחה הכלכלית בסין מאז 2008 נובעת מלקיחת הלוואות בשביל השקעות לא נחוצות במשק: ערי רפאים, שדות תעופה שלא נעשה בהם שימוש, מפעלים וקווי ייצור המייצרים בהפסד. מאז 2008, הכלכלה הסינית היא, בגדול, בועה פיננסית, התלויה בכמויות הולכות וגדלות של חוב בשביל לספק אחוזים יותר ויותר נמוכים של צמיחה. ללא צמיחה, המפלגה מסתכנת במרי אזרחי נגדה.
איור 2
המהפכה הטכנולוגית הגדולה
יש פתרון לבעיה של תלות בחוב, אך הוא מביא איתו בעיה אחרת.
הפתרון עבור בעיית החוב של סין הוא שינוי מבני בכלכלה, מכזו שמבוססת על ייצור זול של מוצרים פשוטים, לכלכלת שירותים וייצור עילית. כלכלה מתקדמת צריכה פחות הון בשביל לייצר – חשבו על העלות של הקמת חברת הזנק מול העלות של הקמת מפעל פלדה – צריכה פחות משאבים, מזהמת פחות, וההכנסה הממוצעת של העובדים שבה גבוהה יותר.
ב-2015 ממשלת סין הציגה את תוכנית ״תוצרת סין 2025״ שמטרתה לעשות בדיוק את המעבר המבני לכלכלת שירותים והיי-טק, ולהפוך את סין מהמפעל של העולם למרכז הפיתוח שלו. אתם כנראה שמתם לב לתחילתו של השינוי הזה. הוא קרוב לוודאי נמצא בכיסכם בדמות נייד של חברה סינית כמו שיאומי או חוואווי. יש רק בעיה אחת עם ״תוצרת סין 2025״ – היא לא רלוונטית עבור רוב סין.
איור 3
בשביל כלכלת שירותים והיי-טק נדרשים מרכזים אורבניים מתקדמים, המחזיקים בתשתיות מתקדמות, אוכלוסייה משכילה וסביבה עסקית ידידותית. התיאור הזה רלוונטי למרכזיים העירונים במזרח המדינה, כמו שנחאי, שנג׳ן והונג קונג. באיור האחרון, המחוזות הצבועים בירוק הם המחוזות שבהם תצמח תעשיית ההיי-טק הסינית, והם גם המחוזות שראו את רוב הרווח מהצמיחה הכלכלית של סין עד כה. כשאתם חושבים על ״קדמה סינית״ או על ״ההצלחה הסינית״, אתם חושבים על המחוזות האלו.
רובה של סין, מה שמופיע באיור באדום, ומה שאנו נקרא לו כאן הפריפריה, יישאר מחוץ לתוכנית בגלל חוסר רלוונטיות. מזרח המדינה, המרכז, כבר היום עשיר יותר ומתקדם מהפריפריה. ״תוצרת סין 2025״ רק תגדיל את הפערים. בפריפריה הזו חיים כחצי מיליארד איש, שיראו איך המפלגה מפרה את החוזה הקפיטליסטי שלה עימם. המפלגה צריכה לתת להם תשובה, או להסתכן בהתקוממות.
התחדשות לאומית
התשובה לבעיה היא לנסח חוזה חדש בין המפלגה לעם, חוזה שיאפשר למפלגה להמשיך בשדרוג הבסיס התעשייתי של סין, ייתן לאלו שיישארו מאחור סיבה לשמוח מהשגשוג החדש של המרכז וישמור על הלגיטימיות של המפלגה ככוח הפוליטי היחיד בסין.
החוזה השלישי נוסח בסוף 2012, עם היבחרו של מזכיר כללי חדש למפלגה הקומוניסטית: שִי ג׳ינפינג, ״הקיסר האדום״ שלנו. תחת שי המפלגה הציעה חוזה חדש: הגשמת חלום ההתחדשות הלאומית. מה הכוונה ב״התחדשות״? בעיני שי, ובעיני חברים במפלגה הקומוניסטית ובציבור הסיני, סין הייתה בעבר מרכז כוח עולמי והופלה ממעמדה על-ידי תוקפנות זרה מבחוץ ומהומות מבית. במשך כמאה שנים, בין 1839 ל-1949, סין סבלה משורה של מלחמות, מלחמות אזרחים, רעב המוני ואסונות טבע שפגעו בה כלכלית, הרסו את כוחה הפוליטי והפכו אותה מכוח עולמי למדינת עולם שלישי. מאה השנים הללו קרויות ״מאה שנות השפלה לאומית״.
תחת החוזה החדש המפלגה תגשים עבור העם הסיני את חלומו בדבר התחדשות לאומית, ותחזיר את סין להיות כוח עולמי; אם תרצו – “Make China Great Again”. בשביל להיות כוח כזה, סין חייבת לעבור שדרוג משמעותי לבסיס התעשייתי שלה (״תוצרת סין 2025״), לבנות את כוחה הצבאי ולהחזיר לעצמה שטחים שאיבדה במהלך ״מאה שנות השפלה לאומית״, כמו טאיוואן וים סין הדרומי. עד להגשמתו של חלום ההתחדשות, שלטון המפלגה חייב להיות מוחלט, משום שרק היא מוכשרת מספיק והוכיחה את עצמה מסוגלת להגשים את החלום. העם חייב לקבל את הדיקטטורה המפלגתית, אם הוא רוצה בהגשמת חלומו.
האלגנטיות של החוזה החדש, והעובדה שהוא מסביר את הצורך בשדרוג טכנולוגי כצורך לאומי, לא כלכלי, נותן נחמה לאלה שיישארו מאחור – הם אולי לא משגשגים באופן אישי, אך הם חלק מהשגשוג הכללי של האומה, הם חלק מההתחדשות הגדולה שלה. החוזה החדש גם עוזר להצדיק את הפיכתה של סין למדינת משטרה.
מדינת המשטרה של סין
למשך שתי תקופה קצרות, בשנות ה-80׳ של המאה ה-20 ותחילת שנות ה-2000, נראה היה שסין עושה את צעדיה הראשונים לקראת ליברליזציה. בשנות ה-80׳ אלו היו הפגנות סטודנטים הקוראים לדמוקרטיה אמיתית ולסיום הדיקטטורה המפלגתית. פרנסיס פוקוימה כתב במאמרו הידוע ״קץ ההיסטוריה״ ב-1989 שאין ספק שהסטודנטים יהפכו את סין לליברלית. השיא הגיע בהפגנות כיכר טיאנאנמן בבייג׳ין ב-1989, אז אלפים קראו לדמוקרטיה ושלטון החוק. התשובה של המפלגה לקריאתם הייתה טנקים וחיילים, שירו במפגינים. עד היום אין הערכות מדויקות של מספר ההרוגים.
בתחילת שנות ה-2000 שוב הייתה תקווה לתחילתה של ליברליזציה בסין, גם אם היא עדיין לא מוכנה להפוך לדמוקרטיה. ארגוני חברה אזרחית החלו לצמוח, וברשתות החברתיות של סין אזרחים יכלו לדבר באופן פחות או יותר חופשי. מומחים ציפו שהחברה האזרחית התוססת של סין תכריח את המפלגה להתחיל ולשחרר את שליטתה הפוליטית, ולתת לעם הסיני יותר כוח להחליט על חייו.
זה לא קרה. מה שכן קרה הוא שעם כניסתו של שי לתפקיד המזכיר ב-2012, המדינה שבה להדק את אחיזתה בחברה: צנזורה חריפה הוטלה על האינטרנט; ארגוני חברה אזרחית הוכנסו תחת פיקוח המשרד לביטחון פנים; האידיאולוגיה של המפלגה הפכה לנושא לימוד חובה באוניברסיטאות ובבתי הספר; אפילו כת אישיות החלה להיווצר סביב שי.
כל עוד האוליגרכיה הקומוניסטית של סין אינה מוכנה לוותר על שלטונה, נתיב ההתפתחות היחיד של סין הוא לעבר מדינת משטרה, לא לעבר חברה ליברלית או מדינה דמוקרטית. מדוע? שתי סיבות:
- צמיחה כלכלית ושדרוג תעשייתי הביאו לעלייתו של מעמד ביניים וכניסתן של טכנולוגיות מידע. שני אלה בתורם גרמו לפעפוע של כוח ומידע, שאיימו על שלטון המפלגה. הדרך היחידה לשמור על שלטון המפלגה, מבלי לפגוע בצמיחה הכלכלית, היא על-ידי השתלטות על זרם המידע והגדלת כוחה של המדינה על חשבון היחידים בה. בכל פעם שאיימו על שלטון המפלגה, המפלגה השיבה בהידוק שליטתה.
- ההצלחה הכלכלית של סין רוכזה בעיקר במזרח סין, עם הפריפריה שרואה מעט מאוד צמיחה כלכלית מצד עצמה, אלא בעיקר השקעות של הממשל הסיני בה. ההבדלים הכלכליים יוצרים מתח מובנה בסין ומכריחים את בייג׳ין למצוא דרך לשמור על המדינה יחד – מדינת משטרה היא הפתרון, משום שהיא מאפשרת רדיפה שיטתית של גורמים בדלנים ופיקוח מוחלט על החברה האזרחית.
חלום ההתחדשות הלאומית נועד להקל את המתחים בין המרכז והפריפריה ולהצדיק בעיני העם את מדינת המשטרה החדשה, הוא לא נועד למנוע אותה. הוא מצדיק אותה עם הטענה שהמפלגה חייבת להנהיג את הכול בשביל להגשים את חלום ההתחדשות. הוא מצדיק אותה עם הטענה שיש להגן על האומה מפני ״גורמים בדלנים״ שעלולים להחזיר אותה לימיה האפלים של ״מאה שנות השפלה״.
רבים לא מבינים שמה שאנו רואים בשינג׳יאנג הוא הצצה לעתיד של סין. בשינג׳יאנג, מחוז במערב סין, בייג׳ין הקימה מנגנון משטרתי מתקדם ופולשני, כתשובה לטרור העממי מצד המיעוט האויגורי. המנגנון ממוקד באויגורים במחוז, ומשתמש באמצעים של זיהוי ביומטרי, מצלמות, עמדות בידוק ואף טכנולוגיה של בינה מלאכותית בשביל לעקוב אחרי האויגורים ולאתר את מי שעלול להיות בעייתי. לאויגורים אין זכות לפרטיות או הליך משפטי הוגן, ורבים מהם מגיעים למחנות ריכוז שמטרתם ״לטפל בנטיות קיצוניות״, לעיתים מפני שהם מגדלים זקן או יש להם ילד שלומד בארה״ב.
משינג׳יאנג הועתק המודל המשטרתי להונג קונג. אחרי שנה של הפגנות ומהומות בעיר, בקיץ 2020 בייג׳ין העבירה את החוק לביטחון לאומי בהונג קונג, שהופך כל פעילות שנתפסת כבדלנית או מאיימת על ביטחון המדינה לבלתי חוקית. מפגינים, פעילים דמוקרטים, אפילו ראשי מערכות עיתון נרדפו ונעצרו מאז חקיקת החוק, חלקם נשלחים לבתי כלא בעוון החזקת שלט ״בדלני״ או השתתפות בהפגנה בלתי חוקית.
בשאר סין נפרסים הכלים הטכנולוגים שפותחו בשינג׳יאנג – מצלמות ביומטריות עם יכולת זיהוי פנים, סורקי אינטרנט, ובינה מלאכותית. הכלים האלו הם התשתית ל״מערכת האשראי החברתי״ של סין, שמטרתה להלחים את הפרופיל הכלכלי, הפוליטי והפלילי של אדם לכדי אחד. אמרתם משהו בגנות המפלגה? לא תוכלו לקבל הלוואה בריבית נמוכה בבנקים. לא התקשרתם מספיק להורים? משרות ממשלתיות יחסמו בפניכם, בגלל דירוג אשראי חברתי נמוך.
מערכת האשראי החברתי שתעקוב ותדרג כל אחד מאזרחי סין, הופכת את השליטה של המפלגה בו זמנית למוחלטת ובלתי-נראית – המפלגה לא תצטרך עוד להפעיל את המשטרה בשביל להשתיק מתנגדים. מערכת האשראי החברתי פשוט תפלוט אותם החוצה מהחברה.
סין והעולם
אבל איך כל זה קשור אלינו? אז שמים אויגורים במחנות ומפגינים בהונג קונג מקבלים גז פלפל לפנים – לא בסדר, לא נעים, אבל איך זה קשור אלינו? איך זה משפיע עלינו?
הכלים והטכניקות שבייג׳ין מפתחת אצלה בבית התחילו להופיע במקומות אחרים בעולם, לדוגמה במרכז אסיה או מזרח אפריקה. ממשלות אוטוקרטיות שמחות לקחת את הכלים ולהשתמש בהם נגד האזרחים שלהן. הדעיכה ברמת החופש בעולם כנראה נגרמת גם מהעלייה ברמת היכולת של משטרים לא-דמוקרטים לנטר את האוכלוסייה שלהם.
העלייה של סין גם יוצרת שני מתחים יסודיים בינה ובין הסדר העולמי הנוכחי:
- המתח הליברלי: סין היא מדינה אנטי-ליברלית בסדר ליברלי. המתח נובע מהמפגש בין אופיו האוניברסלי של הסדר הליברלי – שלכל אדם מגיעות זכויות שוות – ובין האופי הדיקטטורי של המשטר הסיני, עבורו הקריאה הליברלית היא איום על יציבות השלטון.
- המתח המעצמתי: סין היא מעצמה עולה בתוך סדר קיים, עם מעצמה מבוססת שעומדת בראשו. סין עולה במזרח אסיה, אזור חשוב אסטרטגית לארה״ב. ארה״ב אינה יכולה, מחישובי כוח בלבד, לאפשר לסין להפוך להגמון במזרח אסיה. סין לעולם לא תהיה בטוחה אם לא תהפוך להגמון. גם אם סין הייתה דמוקרטיה, היה מתח בין שתי המדינות. העובדה שהיא דיקטטורה קומוניסטית רק מחריפה את העימות.
שני אתגרים עומדים בפני סין:
- לוודא שהמערכת הליברלית הבינלאומית אינה יוצאת נגדה או מטילה עליה משטר סנקציות, שימנע ממנה משאבים ושווקים ויביא לנפילת המפלגה. המפלגה אינה מעוניינת שהמערכת תהיה בעדה, רק שלא תהיה נגדה.
- למנוע מארה״ב את היכולת לפגוע בגישה שלה למשאבים ושווקים. סין תלויה בסחר ימי בשביל לספק את צרכיה הכלכליים, ועל-אף שיש לה קו חוף ארוך יחסית (כ-32 אלף ק״מ), הוא מוקף כולו איים עם נוכחות צבאית אמריקנית. היא תלויה בסחר עם ארה״ב, שעדיין מהווה את שותפת הסחר החשובה ביותר של בייג׳ין ויעד לכמעט חמישית מהייצוא הסיני.
סין פועלת כיום להחליש את אופיו הליברלי של הסדר הבינלאומי, ולהחליש את היכולת של גופים כמו האו״ם להטיל סנקציות על משטרים המפירים זכויות אדם. סין שבאופן קבוע חוסמת הצעות להטלת סנקציות במועצת הביטחון של האו״ם, עזרה להפוך את מועצת זכויות האדם לגוף לא אפקטיבי ומקדמת גישה משלה לזכויות אדם, הרואה חשיבות לזכויות כלכליות כמו צמיחה ותעסוקה, על-פני זכויות פוליטיות כמו חופש הביטוי וההצבעה.
מול ארה״ב, סין מגדילה את כוחה הצבאי ומעוניינת להביא תחת שליטתה אזורים שידחקו את ארה״ב הרחק מחופיה, במיוחד מטאיוואן וים סין הדרומי. היא מגדילה את השפעתה בזירה הבינלאומית בשביל לוודא שארה״ב לא תוכל להקים קואליציה נגדה גם אם תרצה, והיא מגוונת את המקורות שלה למשאבים ואת השווקים שלה, בונה רשת של צינורות נפט וגז, כבישים ורכבות בשביל לחבר אותה למרכז אסיה ואירופה דרך היבשה, עוקפת את הנתיב הימי.
כל הפעולות הללו החלו עוד לפני כניסתו של שי ג׳ינפינג לשלטון. תחתיו ותחת ״חלום ההתחדשות הלאומית״ של חזרת סין למרכז העולם, בייג׳ין הפכה אגרסיבית יותר בפעולות שלה וברורה יותר ברצון שלה לעצב מחדש את הסדר העולמי כך שיתאים לצרכיה. הדוגמה הברורה ביותר הוא פרויקט ״החגורה והדרך״ (The Belt and Road initative, BRI), שמוכר כאן בארץ כ״דרך המשי החדשה״.
נוסף על כל הפעולות הללו, בייג׳ין פועלת להטות את דעת הקהל העולמית אליה. היא מחפשת לטפח קולות במדינות זרות שיקראו לשתף פעולה עימה ויקטינו את האיום מהשינויים שהיא עושה בסדר העולמי. בפרק מיוחד בספר נכיר את ״מבצעי ההשפעה״ של סין, כיצד הם פועלים ולמה כנראה הייתם חשופים אליהם ללא ידיעתכם.
בחלק האחרון של הספר, נבחן איך המערכת ״היעילה״ של סין נכשלה לחלוטין בהתמודדות עם נגיף הקורונה. איך הטיהורים התכופים של שי בשורות המפלגה הביאו לכך שבמשך שבועות בייג׳ין לא ידעה על התפרצות המחלה, וכשהיא כבר ידעה היא העדיפה להסתיר את המידע מארגון הבריאות העולמי. נראה את הניסיון הסיני לכסות על הכישלון על-ידי דיפלומטיית מסכות וספין חיובי, ואיך כשזה נכשל היא הפכה אגרסיבית יותר במזרח אסיה, לוחצת את המדינות סביבה כמו הודו, יפן וטאיוואן.
יוצאים למסע
הספר שלפניכם הוא עבודת מחקר מאומצת, המתבססת על ספרים, מאמרים והמון מקורות ראשוניים. הוא לא כתוב כעבודה אקדמית, משום שעבודה אקדמית אינה מזמינה את הקורא לקרוא – ומה שחשוב לי הוא שתקראו. בעמודים הבאים תכירו לראשונה את סין האמיתית, את מבנה הכוח שלה, את הקשיים הכלכליים, את הדיכוי של זכויות אדם ואת המאמצים שלה לשנות את הסדר הבינלאומי. זו סין שעליה רוב כלי התקשורת לא מדברים, ושחלק מהקהילה העסקית מעדיף שלא נדבר עליה.
אולם כל עוד איננו יודעים מה סין עושה, איננו מבינים אותה. וכל עוד איננו מבינים אותה, איננו מבינים את האתגר שהיא מציבה. אני מקווה שהספר הזה יעזור לכם להבין אותה, וכיצד להתמודד עם האתגר שלה.
אין עדיין תגובות