1

גנרל אחמד עַלְוַואני לא נזקק לשעון מעורר.

עם הישמע קריאת המואזין לתפילת השחר, נהג להקיץ משנתו. הוא הוסיף לשכב בעיניים פקוחות וללחוש את מילות האַדַ'אן, לאחר מכן היה קם ונכנס למקלחת, מיטהר במהירות לקראת התפילה, מסרק את שערו השחור הצבוע בקפידה (להוציא שני פסי שֹיבה צרים זהים באורכם בשני צדעיו), לובש את חליפתו הספורטיבית־אלגנטית ושם פניו אל המסגד הסמוך. מפקד המשמר ביקש ממנו לא פעם לבנות מסגד בתוך הווילה כדי להקל את השמירה עליו, אולם הגנרל עלוואני סירב. מאז ומעולם אהב להתפלל בציבור, כאחד האדם. הוא חצה את הרחוב ברגל, מוקף בארבעה שומרי ראש שלא הסירו את עיניהם מהדרך, נשקם מוכן לירי בכל רגע. בכניסה למסגד הם התפצלו — שניים נשארו בחוץ, והשניים האחרים נכנסו איתו פנימה ושמרו עליו בזמן שהתפלל.

באותם רגעי אור מבורכים נפרד הגנרל עלוואני מעולמנו ועבר לעולם אחר. הוא חש יראת שמים כה עמוקה וכנה, עד כי לא הבחין בשומרים ובמתפללים, לא חשב על עבודתו ולא על ילדיו ואשתו. הוא נשא את נעליו תחת בית שחיו ככל מתפלל ופסע בראש מורכן לעבר עמוד רחוק, ושם ביצע שתי רַכְּעוֹת כברכת שלום למסגד ושתי רכּעות נוספות, ואחריהן המשיך באמירת 'סוּבְּחַאן אללה', השבח לאל, ובבקשת מחילה ממנו עד שהחלה התפילה. על אף הפצרותיהם של המתפללים סירב הגנרל עלוואני להיות להם אימאם והתעקש להתפלל בשורה האחרונה. הוא הרכין את ראשו בענווה, ולא פעם זלגו דמעות מעיניו כאשר קרא האימאם בקולו הֶעָרב פסוקים מהקוראן. התפילה שיחררה אותו, ובעקבותיה הרגיש כאדם חדש. היא טיהרה את נשמתו והפיגה את דאגותיו, שלווה ירדה עליו, כאילו היתה התפילה כוס מים צוננים שהוגשה לו להרוות את צימאונו ביום קיץ חם. ענייני העולם הזה היו חשובים בעיניו כקליפת השום. הוא השתאה נוכח מאבקי בני האדם על אינטרסים ותמה על תשוקתם להנאות בנות חלוף. לשם מה גילויי השנאה והתחרות, ומה התועלת בכל אותם צרות עין, שקרים ותככים? האין כולנו עוברי אורח וסופנו למות? האם לא ניטמן באחד הימים לעד באדמה הלחה, ונשמותינו יעלו אל בוראן כדי שייפרע מאיתנו על מעשינו? לא יועילו לנו אז לא כבוד ולא כסף, ודבר לא יצילנו זולת מעשים טובים.

חמישים ושמונה שנים חי כבוד הגנרל עלוואני כדתי אדוק. הוא הקפיד לקיים את כל מצוות הדת, נזהר בקלה כבחמורה, ולא עשה כל צעד בלי להיות סמוך ובטוח שהוא מותר על פי ההלכה. כל חייו לא טעם טיפה של יין ולא שאף שאיפה אחת של חשיש. מעולם לא עישן ולא ידע אישה מלבד אשתו (להוציא כמה הרפתקאות מיניות מזדמנות בגיל ההתבגרות, שעליהן ביקש סליחה ומחילה מהאל). פעמיים מילא את מצוות החַג' ושלוש פעמים נוספות את העוּמְרַה, העלייה לרגל הקטנה. ובאשר למתן צדקה לעניים, על כך קיימים אינסוף סיפורים. עשר משפחות שלמות חיו על מענק חודשי שהוציא מכיסו הפרטי, וכאשר הודה לו אחד מבניהן, חייך הגנרל עלוואני ולחש באוזנו:

'חס וחלילה, בני, לא נתתי לך דבר מכיסי. הכסף שייך לאל, ואני רק שומר עליו. זהו פיקדון בידיך, חבר. הזכר אותי בתפילותיך, אולי ימחל לי האל.'

הגנרל עלוואני, בניגוד לרבים מבעלי המשרות הבכירות במצרים, העדיף שיפנו אליו בתוארו הדתי 'חאג" מאשר ב'כבוד הגנרל' או 'בּאשא'. לאחר התפילה נהג לחזור לביתו, להתיישב על הכורסה הרכה בסלון רחב הידיים ולקרוא פסוקים מהקוראן. תחילה היה קורא את שתי הסוּרות האחרונות1 וסוּרות קצרות נוספות, ולאחר מכן פסוקים נבחרים מסוּרת 'הפּרה', שעליהם נאמר בחדית': 'הקורא פסוקים אלה במשך היום בביתו, לא ייכנס אליו השטן שלושה ימים'. לאחר אמירת 'סובּחאן אללה' ובקשת מחילה מהאל היה הגנרל עלוואני עולה במעלית אל האגף שלו בקומה השנייה, שם היה עושה מקלחת חמה, עוטה חלוק על גופו העירום ונכנס למטבח הקטן להכין לעצמו ארוחת בוקר: שתי כפות דבש הררי איכותי שהביא לו דרך קבע שגריר תימן בקהיר, כמה צנימים מרוחים בשכבה עבה של גבינה שוויצרית שאהב, ולקינוח חביתיות עם תות שדה וסירופ שוקולד, שתי כוסות גדולות של תה בחלב ואחריהן ספל קפה מַזְבּוּט, קפה שחור ממותק במידה.

מה עשה כבודו לאחר מכן?

אין כל פסול בדיבורים על המותר על פי ההלכה: כבוד הגנרל אחמד עלוואני נמנה עם הפעילים מינית בבוקר, נוהַג שמקורו קרוב לוודאי בעבודתו הממושכת במשמרות הלילה. הוא היה מתיישב על קצה המיטה בעוד אשתו, חאג'ה תַהַאנִי, שקועה בשינה עמוקה, מושיט את ידו לשלט הטלוויזיה, מדליק אותה על אחד מערוצי הסקס, מכוון את עוצמת הקול כך שיישמע בתוך החדר בלבד ושוקע בצפייה במשגל לוהט. כאשר גברה עליו תשוקתו, היה ממהר לפשוט את חלוקו, משליך אותו על הרצפה, עט על אשתו ומתחיל לנשק אותה בתאווה ולגפף את גופה העצום, מופתע מהתמסרותה המיידית בלהט (עובדה המעלה את הסברה שגם היא צפתה בסרט מתחת לשמיכה).

יושרו של הגנרל עלוואני, התרחקותו ממעשי תועבה, חינוכו הצבאי, הקפדתו על פעילות ספורטיבית ועל משטר תזונה בריא — כל אלה שמרו על כושרו המיני בלי שייאלץ להשתמש בתרופות לטיפול באין־אונות. הוא אצר במוחו תמונות מסרט הזימה והיה פעיל ונמרץ במיטה כמו בן ארבעים.

נשאלת השאלה: כיצד ייתכן שמוסלמי ירא שמים כמו הגנרל עלוואני צפה בסרטי פורנו?

זוהי שאלה אווילית שעשוי לשאול רק אדם נבער או אכול שנאה. אמנם צפייה בפורנוגרפיה נמנית עם המעשים הבלתי רצויים על פי הדת, אך היא איננה אחד החטאים הכבדים כמו רצח, זנות ושתיית אלכוהול. יתרה מזו, דת האסלאם מתירה לעתים מעשים בלתי רצויים אם יש בהם כדי למנוע מהמאמין לחטוא חטאים כבדים, על פי העיקרון ההלכתי הקובע כי 'צרכים חיוניים מתירים מעשים אסורים'. בתוקף תפקידו הבכיר כראש מנגנון הביטחון בא הגנרל עלוואני במגע יומיומי עם היפות שבנשות מצרים, ורבות מהן ייחלו לקשור איתו קשרים כדי לנצל את כוחו. לא זו בלבד אלא שגופי המודיעין הזרים עודדו לא פעם נשים מצודדות להתקרב אליו כדי להשפיע עליו, לסחוט אותו או לנסות לחלץ ממנו סודות מדינה. התמודדות זו עם פיתויי הנשים הדוחקים והבלתי מרוסנים סיכנה אותו מאוד, שכן האישה היחידה שאיתה קיים יחסים היתה אשתו הצדיקה חאג'ה תהאני תַלִימַה, שחצתה זה מכבר את גיל חמישים. פניה היו חרושות קמטים, והיא סירבה לעבור ניתוח פלסטי משום שהוא אסור על פי ההלכה. גופה רטט שומן, ומשקלה הגיע ליותר ממאה ועשרים קילוגרמים. היתה לה כרס ענקית שהחלה מתחת לשדיה העייפים והנפולים, הגיעה לשיאה בטבור והשתפלה מטה בחצי עיגול. כרס מיוחדת במינה זו, שדמתה לכרס גברית, היתה בוודאי מחסלת כליל את תשוקתו המינית אלמלא נעזר בסרטים פורנוגרפיים כדי להצית את דמיונו. באחד הימים אמר לחבריו:

'אילו נאלצתם לאכול מאכל מסוים במשך שלושים שנה, אין סיכוי שהייתם מסוגלים לשאת אותו בלי להוסיף לו מעט תבלינים.'

משהסתיימה סדרת הפעולות של הבוקר — התפילה, הקריאה בקוראן, הארוחה ויחסי המין המותרים, הגיעה העת לעבוד. עם צאתו של הגנרל עלוואני משער הווילה הצדיעו לו חיילי המשמר, ואחד מהם מיהר לפתוח בפניו את דלת המרצדס השחורה המשוריינת. כבודו התרווח במושב האחורי, והמכונית החלה לנסוע לאט, מוקפת בשני רכבי אבטחה ובארבעה אופנועים רכובים בידי קצינים חמושים. הדרך בין הווילה לבניין מנגנון הביטחון לא ארכה יותר מחצי שעה, אולם המכונית גמאה אותה בזמן ארוך כפליים, שכן מפקד המשמר נהג לשנות את מסלול הנסיעה מדי יום מחשש למעקב או למתקפת טרור. במהלך הנסיעה היה הגנרל שוקע בקריאת הדוחות שהגיעו במשך הלילה ומחלק הוראות דחופות בטלפון.

עם כניסת המכונית בשערי בניין מנגנון הביטחון נשמעה קריאת 'הקשב!' ובעקבותיה קול חבטות הרובים באדמה בזו אחר זו בעוד נושאיהם מצדיעים למפקדם. הגנרל עלוואני קפץ באלגנטיות מחוץ למכונית והצדיע בחזרה לעוזריו שהמתינו לו בפתח המבנה. בעבודתם המשותפת ארוכת השנים למדו העוזרים לפענח את הבעת פניו, ובאותו בוקר הבחינו מהרגע הראשון כי מצב רוחו קודר. הוא הביט בהם בזעף ושאל:

'הילד דיבר?'

'סגן אלוף טארק חוקר אותו, אדוני,' ענה אחד מהם.

הבעת תיעוב התפשטה על פניו של הגנרל עלוואני. הוא שיחרר את עוזריו, ובמקום לעלות במעלית למשרדו בקומה השלישית, הורה למפעיל המעלית להוריד אותו לחדרי החקירות. בצאתו מהמעלית הכה בפניו האוויר הלח שבמרתף המעופש. שער הברזל נפתח בחריקה צורמנית. הגנרל צעד קדימה, הצדיע בדרכו לחיילים בזה אחר זה, ולבסוף נכנס לאולם רחב ידיים שחלונותיו צרים וארוכים ומכוסים בסורגי ברזל. בחלל היו מפוזרים מכשירים מתכתיים בעלי זרועות וגלגלים, שממבט ראשון נראו כמכשירי ספורט. באולם היה אדם מכוסה עיניים, בתחתונים בלבד, תלוי בידיו בחבל עבה מטבעת ברזל שהשתלשלה מהתקרה. חבורות ופצעים כיסו את גופו, פניו היו נפוחות, ודם קרוש עיטר את שפתיו ועיניו. מולו עמדו ארבעה חוקרים, וליד השולחן ישב קצין בדרגת סגן אלוף שמיהר לקום ולהצדיע לגנרל עלוואני עם כניסתו. הגנרל פרש עם הקצין הצידה, והשניים התלחשו. אחר ניגשו לתלוי, שיבבותיו גברו לפתע במעין תחינה לגבר שזה עתה הגיע. הגנרל עלוואני הרעים בקולו:

'איך קוראים לך, ילד?'

'ערבּי אל־סַייד שוּשַה.'

'תרים את הקול שלך, אני לא שומע.'

'ערבּי אל־סייד שושה.'

'תצעק יותר חזק.'

בכל פעם שהגנרל ביקש מהאיש להרים את קולו, התנפלו עליו החוקרים והכו אותו במקלות. האיש המשיך להרים את קולו יותר ויותר, ולפתע פרץ בבכי. באותו רגע סימן הגנרל לחוקרים לחדול מן המכות ואמר בטון שקט של בעל ניסיון, כמו זה המשמש את הרופא בהשיאו עצות למטופליו:

'תשמע, יא ערבּי, אם אתה רוצה לחזור הביתה לילדים שלך, אתה חייב לדבר. אנחנו לא נניח לך. נכה אותך עד שתמות, אחר כך נקבור אותך כאן, ולאיש לא יהיה מושג איפה אתה.'

'יא באשא, שככה יהיה לי טוב, אני לא יודע כלום,' צעק האיש בקול בוכים.

'נשבע לך באלוהים, עצוב לי לראות אותך ככה,' אמר הגנרל בשמץ חמלה, 'תנהג בחוכמה, בני, במקום להרוג את עצמך.'

'תרחם עלי, יא באשא.'

'תרחם אתה על עצמך ותדבר.'

'כבודך, אני באמת לא יודע כלום.'

כאן התפרץ סגן אלוף טארק לשיחה וצעק בעצבנות:

'אתה נשבע בחיים של אמא שלך, יא בן זונה?'

זה היה האות לחוקרים. אחד מהם התכופף אל מכשיר שחור גדול דמוי מזגן, משך חוט ברזל עבה שקצותיו עגולים, הצמיד אותם לאשכיו של האיש ולחץ על כפתור. האיש נרעד כולו ופָרץ בזעקות אימה שהידהדו ברחבי האולם. החוקר חזר על מכות החשמל כמה פעמים עד שהגנרל עלוואני סימן לו בידו לעצור והרעים בקולו:

'הבאנו לכאן את אשתך מַרְווה. אני נשבע לך באלוהים, יא בן זונה, אם לא תדבר, אתן לקצין להתנפל עליה מול העיניים שלך.'

'תתביישו לכם,' צעק האיש.

הגנרל עלוואני הפנה את מבטו אל החוקרים, והם מיהרו לצאת. כעבור זמן קצר שבו, אוחזים בידיהם אישה פרועת שיער, לבושה בחלוק בית קרוע, ועל פניה חבורות. החוקרים הכו אותה, והיא החלה לצעוק. האיש זיהה את קולה וצעק:

'רק אל תפגעו בכבוד של אשתי, אנשים.'

'תפשיטו אותה,' צעק הגנרל.

החוקרים התנפלו עליה, היא ניסתה להתנגד בחירוף נפש, אך הם היו חזקים ממנה. חלוקה נקרע לגזרים, והיא נשארה בבגדיה התחתונים. הגנרל עלוואני צחק:

'מה זה היופי הזה?! איזה מזל יש לך, ערבּי. לאשתך יש חזיית כותנה מרופדת. הסוג הזה כבר מזמן לא באופנה.'

לשמע דברי ההלצה של כבוד הגנרל עלוואני פרצו כל הנוכחים בצחוק וירו חצי לעג.

'תורידו לה את החזייה. מעניין איך נראות הפטמות של אשתך, ערבּי. בכנות, אני אוהב פטמות גדולות וכהות.'

החוקרים קרעו את החזייה, ושדי האישה נגלו. היא השמיעה צעקה אחת ארוכה, ובאותו הרגע היטלטל גופו של האיש, והוא צרח:

'בסדר, יא באשא, אני אדבר… אני אדבר…'

סגן אלוף טארק ניגש אליו וצעק:

'ועוד איך תדבר, יא בן זונה, כי אם לא תדבר, אתן לכל החיילים לזיין אותה.'

'אני אדבר, נשבע לכם.'

'אתה חבר בַּארגון?'

'כן.'

'מהו האזור שלך?'

'שוֹבְּרַא אל־חֵ'ימַה.'

'מי ממונה עליך?'

'עַבְּד אל־רַחְמַאן מוּתַוַולִי.'

השתררה שתיקה קצרה. הגנרל עלוואני התקדם לכיוון הדלת, ובטרם יצא פנה לסגן אלוף טארק:

'אילו היית מביא את אשתו מההתחלה, היית חוסך מעצמך את כל הטרחה.'

הסגן אלוף חייך בהכרת טובה:

'יעזור לך האל, אדוני. בכל יום אנחנו לומדים מכבודך שיעור חדש.'

הגנרל עלוואני העיף בו מבט אבהי:

'תקליט את ההודאה שלו ותצלם אותה, אחר כך תכתוב את הדוח שלך. אני מחכה לך במשרד.'

***

האיש התחפש לאישה ועטה ניקאבּ. הוא נתפס בתחנת המטרו של דאר אל־סַלאם, הובל לתחנת המשטרה וכמעט הובא בפני התביעה הכללית שמן הסתם היתה משחררת אותו אלמלא נבדקו טביעות אצבעותיו והתברר שהוא רשום בשם אחר. לפיכך העבירו אותו למנגנון הביטחון, ושם מסר הודאה מלאה. על פי סיפורו, הוא חבר בארגון בעל סניפים בכמה מחוזות ועוטה ניקאבּ כדי שיוכל לבקר את משפחות העצורים בלי לעורר חשד. הגנרל עלוואני הורה לקצינים לעקוב אחר חברי הארגון ולכתוב דוחות יומיים על כל מידע חדש. התיק הזה היה בבחינת הישג חשוב למנגנון הביטחון ולעומד בראשו, ואף על פי כן הבחינו קציניו כי הוא נראה מודאג במשך כל היום, עד כדי כך שלאחר תפילת מנחה רצה להישאר לבדו וביקש ממנהל לשכתו לא להכניס אליו איש. הוא נשכב על הספה והחל לגלגל באצבעותיו את חרוזי המַסְבַּחַה ולומר: 'אבקש מחסה אצל האל מפני השטן הארור.' מדוע חש דכדוך? הלוא האל עשה עמו חסד גדול: הוא העניק לו את מֶתֶק האמונה נוסף על גדוּלה וסמכות המחייבת ציות ומשמעת, וכן הצלחה בעבודתו. אפילו נשיא הרפובליקה בכבודו ובעצמו שיבח כמה פעמים בישיבת הממשלה את ביצועיו של מנגנון הביטחון. שנה קודם לכן, לאחר שהמנגנון סיכל ניסיון התנקשות בחייו באלכסנדריה ועצר את כל הקושרים, הורה הנשיא לשלם מענקים נדיבים לכל קציני המנגנון, הזמין את הגנרל עלוואני לארמון הנשיאות ושם בירך אותו:

'כל הכבוד, עלוואני. דרך אגב, עלה על דעתי למנות אותך לראש ממשלה, אבל הבעיה היא שאין סיכוי שאמצא אדם בעל כישורים כמוך שיחליף אותך במנגנון.'

'כבודך הוא המפקד, ואני בסך הכול חייל שתפקידו לבצע פקודות,' הגיב הגנרל עלוואני בהתרגשות, 'למדתי מכבודך לשרת את ארצי בכל מצב.'

האל העניק לגנרל עלוואני בריאות טובה ושפע פרנסה. הוא התגורר עם משפחתו בווילה, שהיתה למעשה ארמון ענקי באזור אל־תַגַ׳מוּע אל־חַ'אמִס. היא השתרעה על שטח של כארבעים ושניים דונם שכלל בריכת שחייה, מגרש טניס ובוסתן. בבעלותו היו גם כמה וילות מפוארות נוספות בחוף הצפוני, בשרם אל־שייח', באתר הנופש עַין סוֹחְ'נַה ובערים אלכסנדריה, מַרְסַא מַטְרוּח, עַ'רְדַקַה ולוּקְסוֹר. כמו כן החזיק בדירה ששטחה מאתיים וחמישים מטרים רבועים ברובע סן ז'רמן בפריז, בבית דו־קומתי מרשים מוקף גינה יפה ברחוב קווינס גייט בלונדון ליד הייד פארק, ובדירת פאר רחבת ידיים במנהטן שבניו יורק. בנוסף, היו לו חשבונות בנק רבים, רובם מחוץ למצרים (למצבי חירום).

האל בירך את משפחתו של הגנרל עלוואני. בנו הבכור, עבּד אל־רחמן, כיהן כשופט, בנו האמצעי, בּילאל, שירת כקצין במשמר הרפובליקה, ובתו הצעירה, דאנְיה, למדה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת קהיר. אשתו, חאג'ה תהאני, היתה אישה נמרצת שראתה ברכה בעמלה, שכן למרות גילה המתקדם וגופה עב הבשר היא ניחנה באנרגיה שצעירות ורזות ממנה לא זכו בה. היא היתה אשת איש שנענתה לצרכיו האינטימיים של בעלה לפחות פעמיים בשבוע, אם שגידלה את ילדיה עד שהגיעו לחוף מבטחים, ומוסלמית אדוקה שקיימה שיעורי דת בביתה, ובזכותה שבו רבים לדרך הישר. היא עמדה בראשות מועצת המנהלים של עמותת אִבְּדַא, הַתְחֵל, שדאגה למצוא בית לילדי רחוב ולשקמם כדי שיהיו אזרחים טובים בעתיד, והחזיקה בבעלותה את זַמְזַם, אחת החברות הקבלניות הגדולות במצרים. היא אמנם רשמה אותה על שם אחיה, חאג' נאסֶר תלימה, אך חתמה איתו על חוזה סודי, מעין מסמך ויתור על החברה שרשמה בלשכת רישום המקרקעין ושמרה בארון בחדר השינה. היא גילתה לבעלה את מקום הימצאו, שכן החיים בידי האל ואיש אינו יודע מתי והיכן ימות. למען ההגינות יש לציין שהגנרל עלוואני מעולם לא ניצל את מעמדו ומשֹרתו כדי להשיג טובת הנאה לו ולמשפחתו. למשל, כאשר חאג'ה תהאני סיפרה לו שחֶברתה מעוניינת לרכוש חלקת אדמה באחד המחוזות, מיהר הגנרל עלוואני להתקשר למושל המחוז ואמר לו:

'כבוד המושל, אפשר לבקש ממך טובה?'

'לפקודתך, אדוני,' מיהר מושל המחוז לענות.

'חברת זמזם הגישה לך בקשה להקצות לה חלקת אדמה,' אמר הגנרל בנחישות, 'החברה הזאת שייכת לגיסי, חאג' נאסר תלימה. מה שאני מבקש ממך, כבוד המושל, הוא שתתייחס לחאג' נאסר כמו לכל קבלן אחר ושתפעל על פי החוק באובייקטיביות וללא משוא פנים.'

מושל המחוז שתק רגע, ואז אמר:

'כבודך נותן לנו שיעור בהגינות ובטוהר המידות…'

'חס וחלילה,' קטע הגנרל עלוואני את דבריו, 'אני מצרי שאוהב את אדמת ארצו ומוסלמי שמקפיד על התנהגות ילדיו לבל יחטאו.'

לאחר שיחה זו הוקצתה חלקת אדמה לחברת זמזם, ולגנרל עלוואני לא היו רגשות אשמה כלל. שהרי התקשר למושל המחוז וביקש ממנו לנהוג עמו ללא משוא פנים, מה עוד יכול היה לעשות?

כאשר בנו הבכור, עבּד אל־רחמן, הגיש את מועמדותו לתביעה הכללית התקשר הגנרל עלוואני לשר המשפטים וביקש ממנו להתייחס לבנו כאל שאר המועמדים ולא להפלותו לטובה. עבּד אל־רחמן התקבל לתביעה הכללית והתמנה לשופט בבית המשפט של דרום קהיר. כאשר בנו בּילאל ביקש להצטרף למשמר הרפובליקה, התקשר הגנרל עלוואני לשר ההגנה וביקש ממנו לנהוג על פי הנהלים וללא משוא פנים. בּילאל התקבל למשמר הרפובליקה והגיע לדרגת רב־סרן. כך מירק הגנרל עלוואני את מצפונו בפני ריבונו ישתבח ויתעלה, ולא היה לו מה להסתיר ובמה להתבייש. מדוע אפוא חש מדוכדך מאז הבוקר?

בעמקי לבו ידע מהי הסיבה, אך השתדל לא לחשוב עליה. היתה זו בתו היחידה דאנְיה, 'הוד רוממותה הנסיכה', כפי שנהג לפנות אליה. לאחר לידת שני בניו ביקש מהאל שיעניק לו בת. אשתו הרתה, ובחודש החמישי סבלה מדימום פתאומי והפילה את עוברה. הדבר השפיע עליה נפשית לזמן־מה. לאחר מכן הרתה שוב וילדה את דאניה. לא היה גבול לשמחתו של הגנרל. הוא בחר לה שם המשמש בקוראן לתיאור עצי גן עדן. היא עוררה בו רגשות שלא הכיר קודם לכן, כאילו חווה לראשונה את האבהות. מי היה מאמין שהגנרל עלוואני יעזוב את עבודתו במנגנון הביטחון ליום שלם כדי ללוות את בתו דאניה ביומה הראשון בגן הילדים שמפעיל בית הספר לַה מֵר דֵה דיוּ. באותו יום מסר אותה לידי הנזירה האחראית, ולבו לא נתנו להשאירה לבדה בגן. הוא ישב במכוניתו מול בית הספר ועקב אחר העבודה במנגנון באמצעות הטלפון. מפעם לפעם התקשר לנזירה לשאול לשלומה של דאניה. בסוף היום עמד בחצר בית הספר ונעץ מבטו בשער היציאה עד שהופיעה. בתלבושת הגן הוורודה עם המשבצות הקטנות והצווארון הלבן נראתה בעיניו כמלאך. היא קראה לו, הושיטה אליו את ידיה, רצה לקראתו והשליכה את עצמה לחיקו. דמעות עמדו בעיניו של הגנרל עלוואני. מי היה מאמין שאיש הפלדה, שקבע את גורל כל בני משפחתו במילה אחת ואף בתנועת יד, יהיה לאב אוהב ורגשן שבכוחו לחולל את הבלתי אפשרי כדי להעלות חיוך על פניה של בתו. בילדותה נהג לגשת היישר לחדרה מדי לילה עם שובו מהמנגנון, ובעודה ישנה התבונן ממושכות באצבעות ידיה הזעירות, באפה, בפיה ובפניה התמימות, ואפילו בתיק בית הספר, בגרביה ובבגדיה. כל דבר שנגע אליה עורר בו רגש עמוק של רוך וחמלה. הוא אהב, כמובן, את בניו בּילאל ועבּד אל־רחמן ככל אב, אבל בתו דאניה היתה בעבורו מקור לשמחה אמיתית בחייו. לעתים קרובות היה מדבר איתה על עניין שולי, ולפתע היו גוברים עליו רגשותיו, והוא היה מפסיק לדבר ומחבק ומנשק אותה.

דאניה מעולם לא איכזבה אותו. היא הצטיינה בלימודיה ובמידותיה. לאחר שסיימה את בית הספר התיכון לַה מֵר דֵה דיוּ רצתה ללמוד רפואה. הגנרל עלוואני עשה את הסידורים הדרושים כדי לשלוח אותה לאוניברסיטת קיימברידג', אולם כאשר חאג'ה תהאני שמעה זאת, החלה לבכות ולהתחנן בפניו שלא ימנע ממנה את קרבתה של בתה היחידה. היא לא הרפתה ממנו עד שלבסוף נעתר ורשם אותה לפקולטה לרפואה באוניברסיטת קהיר. הוא קנה לה מכונית מרצדס, אך אסר עליה לנהוג כי חרד לשלומה ושכר לה נהג פרטי. כהרגלו, דאג הגנרל עלוואני שלא לנצל את השפעתו, ולפני הבחינות היה מתקשר לדיקן הפקולטה לרפואה כדי לדרוש ממנו מפורשות שלא יעניק לדאניה יחס מיוחד. במהלך לימודיה שמרה דאניה על הישגים מעולים, ונותרה לה שנה אחת כדי להשלימם. אביה דמיין לעצמו את שמחתו ביום שבו תסיים את לימודיה והתלבט באשר לצעד הבא — האם יפתח בעבורה מרפאה בקהיר או ישלח אותה להתמחות בחו'ל?

אהבתו לדאניה הרחיקה לכת עד כדי כך שהמחשבה על נישואיה הטרידה אותו. הייתכן שיגיע היום שבו תעזוב את הבית כדי לגור עם גבר זר ותחלוק איתו מיטה אחת? הייתכן שתתאהב בגבר זולתו, והוא יהיה למוקד חייה? היטב ידע כי זוהי דרכו של עולם, וכי אושרה של אישה אינו שלם בלי נישואים ואימהוּת. ועם זאת שאל את עצמו לא פעם: היש במצרים בחור ראוי מספיק להיות בעל לדאניה? היש גבר זולתו שיכול להעריך אותה במידה הראויה? דת האסלאם מצווה על האישה לציית לבעלה וקובעת כי הגברים מופקדים על הנשים. היכן יימָצא אותו בעל שיהיה ראוי להיות מופקד על דאניה? הלוא היא מפותחת הרבה יותר מכל הבחורים שהכיר. היא בחורה ישרה, איננה יודעת רשעות וייסורי אהבה מהם כשאר הבנות, היא מוסלמית מאמינה, ואפילו החלה לעטות ביוזמתה חיג'אבּ בשנתה השנייה בחטיבת הביניים. היא טובת לב ונקיית כפיים, מוצאת את הטוב בכל אדם ומשתדלת להגיש עזרה לכל מי שנזקק לה. מה שמדאיג אותו הוא שניקיון כפיה עלול להגיע עד כדי נאיביות ולהפוך אותה לטרף קל בידי כל בן בלייעל שינסה לפתות אותה בחיוך ובכמה מילים, ולאחר מכן לעשות בה כרצונו.

הגנרל עלוואני התחרט על שנכנע לדמעות אשתו ולא שלח את דאניה ללמוד בקיימברידג'. עכשיו היא מתרועעת עם בחורים פוחחים באוניברסיטת קהיר, שהיו לעמיתיה רק בשל ממוצע ציוניהם הגבוה בתיכון. עכשיו הוא משלם את מחיר טעותו, והוא איננו יכול עוד להתעלם מהמציאות. דאניה השתנתה. אמנם היא עדיין עדינה ואדיבה כפי שהיתה, אך כבר איננה אותה בת צייתנית השבויה בקסמו, מסכימה עם כל מילה היוצאת מפיו, מאמצת את דעותיו, משננת אותן ופועלת לפיהן. הוא הטיל על אחד מקציניו המהימנים לכתוב דוחות קבועים על תנועותיה של דאניה, והדברים שקרא באותו בוקר העכירו את רוחו. הוא החליט לדחות את השיחה איתה כדי להעניק לעצמו שהות לחשוב, אך מכיוון שלא יכול היה לשאת עוד את מחשבותיו הטורדניות, קם ממקומו והורה למנהל לשכתו להכין את המכונית. כעבור דקות ספורות היה בדרכו לביתו, נחוש בדעתו להתעמת איתה, תהא התוצאה אשר תהא.