יוליה היא רופאה צעירה, מתמחה במחלקה פנימית, שעולה לישראל בעקבות אהבתה. יום אחד בסופה של משמרת מייגעת בבית החולים שבה […]
פרק 1
הרופאה התורנית יוליה נטלביץ' חשה מותשת לאחר שש־עשרה שעות עבודה רצופות, כאשר לפתע הועלתה מחדר המיון חולה צעירה, בת עשרים, עם חשד לאבנים בכליות. "הבחורה כנראה היסטרית", חשבה לעצמה ד"ר נטלביץ', והחליפה מבטים עם האחות לורה.
נדירים המקרים שבהם חולים צעירים מתקבלים למחלקתה, המחלקה הפנימית, ובדרך כלל הגיל הממוצע בה לא יורד משבעים. כשזה קורה בדרך כלל מדובר בניסיון אובדני שכשל, שתכליתו לרוב לעורר אותות מצוקה לבת או לבן זוג בוגדניים. ההליך הטיפולי במקרים האלו כולל שטיפת קיבה, שתיית פחם פעיל והזלפת עירוי. למחרת החולים משתחררים לביתם לידי האימהות המודאגות. אך הניסיונות האובדניים נשנים לא פעם ולא פעמיים ואין לדעת מתי יסתיימו באובדן של ממש.
נדיר שצעירים סובלים ממחלות שדורשות אשפוז. אהבה נכזבת טרם הוכרזה כמחלה, אף שזו יכולה להיות גם סופנית.
"אז למה שלחו אליי לאשפוז את הילדה הזו עם עווית כלייתית?" שאלה את עצמה ד"ר נטלביץ'."כל מה שהיא צריכה זה משכך כאבים – וולטרן או מורפיום, שגם הרופאים במיון יכלו לתת לה ולשלוח אותה הביתה".
יוליה נטלביץ' כבר צברה ניסיון לא מבוטל, שרכשה בדם ויזע, במחלקה הפנימית. אמנם היא הייתה מעדיפה להתמחות במחלקת העיניים, אבל לשם קיבלו מתמחים עם פרוטקציה בלבד. ההתמחות בפנימית הייתה קשוחה מאוד: עבודת פרך יום־יומית שמתחלפת בתורנויות לילה מעייפות עוד יותר. לכן רק מעטים היו מעוניינים להתמחות בפנימית, והתקנים הפנויים בה היו רבים. אולם לאחר שהעמיקה ברזי המקצוע, יוליה התרגלה לעבודתה ואף התאהבה בה. "האהבה רעה – תאהבי גם עז", כך הייתה אומרת סבתהּ ברוסית.
אבל תורנויות הלילה… אלה היו העונש שלה. בציפייה ללילה ללא שינה, עיניה התעמעמו כבר מהבוקר, החיוך נמחק משפתיה, תנועותיה נהיו איטיות ומחשבותיה חדות ומרוכזות – הכול כדי לשמור כוחות לאחר כך, לשעות הערב והלילה. בשעות האלה היא תישאר לבד עם החולים, עם מחלותיהם, עם קרובי משפחתם, עם האחיות העייפות ועם כוח העזר, עם עובדות המעבדה המותשות ועם טכנאֵי הרנטגן, ועם המוות – שעובד מסביב לשעון, כמו יוליה עצמה.
החולה הצעירה, שילה ברגמן, נראתה כמו נוירוטית טיפוסית. מהמסדרון שבו שכבה במיטת החולים נשמעו אנחות ובכי, ומי שהציץ לעברה זכה למחזה מבהיל. לפי האבחנה של ברגמן, נראה כי האבן הקטנה שנוצרה לאיטה בכליה ושכבה שם בשקט עד לא מזמן, התעוררה פתאום והחליטה להיוולד לעולם. כמו עובר אנושי שיוצא דרך תעלות הלידה הצרות וגורם לכאבי לידה קשים, כך גם האבן הקטנה, שעוברת בצינור השתן הצר, גורמת לכאבים בלתי נסבלים שעוקרים אדם ממקומו, מעוותים אותו, גורמים לזיעה ולצמרמורת, ובבת אחד נחלשים רק כדי לחזור כעבור כמה דקות בכוחות מחודשים.
אבל שילה ברגמן לא צעקה ולא התפתלה, אלא יללה כמו כלבלב. תלונתה העיקרית הייתה כאב מעל המותן, כך שאבחנה של עווית כלייתית הייתה סבירה והגיונית. ד"ר נטלביץ' בדקה אותה במהירות ובמקצועיות ונתנה הוראה לזריקה נוספת של וולטרן, אך התחשבה גם בהתנהגותה המוזרה, שכללה גלגול עיניים ונשימה מהירה, ולכן הוסיפה גם וליום להרגעה.
בינתיים מחדר המיון העלו עוד חולה: קשיש בן שמונים ושבע, דמנטי, משתולל ומיובש, עם חום גבוה וסימנים של אֶלַח דם. "לעולם לא אזיק לחולים", נזכרה ד"ר נטלביץ' באחד מסעיפי שבועת היפוקרטס. במקרה הזה הנזק כבר נעשה. סיכויו של הקשיש לשרוד לא היו גבוהים בגלל גילו המתקדם. היא רשמה לו אנטיביוטיקה ועירוי נוזלים והתפנתה לעיסוקים אחרים.
יוליה חלפה במסדרון ליד שילה ברגמן, שנרדמה בינתיים, וחשבה בסיפוק: "כנראה הכאב שכך". האור במסדרון היה מעומעם. הסדין שכיסה את החולה שלח צל על הקיר מאחורי המיטה, והצל נע בהתאם לנשימותיה. יוליה ספרה בלי משים את קצב הנשימות. עשרים ושמונה לדקה. קצת גבוה בשביל חולה שישנה, אלא אם הייתה לה בעיה נוספת, בריאוֹת למשל. ד"ר נטלביץ' מצאה את צילום הרנטגן והסתכלה עליו. צל הלב תפס את החלק האמצעי של הצילום, מוקף על ידי חלונות הריאות השחורים. שדות הריאות היו נקיים ושקופים, ללא סימני פתולוגיה. הכיתוב בתחתית הצילום הצהיר: שילה ברגמן. לא תיתכן כאן טעות.
בגלל המתח בעיניה של יוליה, היא חשה סחרחורת וראייתה היטשטשה. לפתע תקף אותה כאב בגב, מעט מעל המותן. הוא הגיע כמו דקירה עמוקה וחדה עד שלרגע נעתקה נשימתה. הכאב נחלש, ואחר כך חזר שקט ועמום. יוליה הזיזה את כתפיה, הסתובבה במקום ונגעה בידה באזור הכאב, שנמוג מעט, אבל נשאר תקוע מתחת לעצם השכם. איתו נחתה על כפתיה עייפות כבדה, וגם בדידות ופחד מפני הלילה הלבן שציפה לה. צלצול הטלפון הצורם הפתיע אותה והכאיב לאוזניה. חולה חדש הגיע, בישרה האחות. בחדר החולים מול תחנת האחיות ילל המוניטור. שם שכב החולה שנטה למות. לצערה של יוליה כבר אי־אפשר היה להצילו והוא הלך לעולמו בדרכו השקטה. היא כיבתה את התרעת המכשיר.
ד"ר נטלביץ' הכינה לעצמה קפה חזק ושתתה אותו בלגימות קטנות כשהיא מחזיקה את הכוס בשתי ידיה. נשארו שבע שעות עד סוף התורנות.
שילה התעוררה מספר פעמים ונרדמה שוב, אבל שנתה הייתה קלה, לא רגועה וקצב הנשימות עלה. יוליה המודאגת שמה לב לחיוורון שהלך והתפשט על פניה של שילה ולשפתיה שהכחילו. גם יוליה עצמה חשה שאינה במיטבה. כאב הגב לא חלף, הוא רק חדר עמוק יותר וקדח מבפנים. העיגולים מתחת לעיניים ונוקשות הכתפיים הסגירו את העייפות. היא הבינה שטעתה באבחנה. משהו אחר, מסוכן הרבה יותר מסתם אבן בכליה, מסתתר בגופה של החולה. ד"ר נטלביץ' סרקה בזיכרונה סימפטומים אחדים של המחלה. כאב… כאב גב, זה מה שהפריע למטופלת. אבל מה הסיבה לכאב? גם יוליה סבלה עכשיו מכאב גב ועוד באותו המקום. היא ריחמה על עצמה והסתכלה על השעון. עד הבוקר נשארו רק עוד חמש שעות. מבעד לחלון היה חושך, אבל הלילה לא היה שקט. פילחו אותו קולות מדאיגים: אזעקת אמבולנסים שמגיעים לחדר המיון, טריקת דלת הכניסה, שיחת אחיות ליד מיטת חולה. יוליה הרגישה שהיא באי. שם, ביבשת הרחוקה, אנשים ישנו בבתיהם ונהנו משינה וממנוחה. אבל כאן בבית החולים, בית הצער, שררו עצב ודאגה, כאב ומוות.
הגיעה השעה שבה הכול נרגע. השעה הזו לפני הזריחה, כשרעשי הלילה משתתקים, חיי הלילה נפסקים והחושך לא מפחיד כמו קודם. וכאילו נבהלים מזעקת התרנגול, שדי הלילה נמלטים. החולים, שסבלם בדרך כלל מחמיר בלילה, נרדמים בשעה הזו ומקבלים סוף סוף הקלה ומנוחה. אחרים, שמחלתם מחמירה ביקיצה, עדיין ישנים, צעירים ובריאים בחלום. הבוקר, השמח לאחדים והקשה לאחרים, עדיין לא עלה, אבל הלילה התקרב כבר לסופו. גם קץ התורנות היה קרוב ואיתו הסוף לבדידות ותקווה למנוחה.
יוליה נשכבה על ספת טיפולים צרה בחדר הרופא. במשך כמה דקות היא נחה על גבה כשעיניה עצומות וגפיה רפויים. תחושה מוזרה ביקרה אותה, כאילו רגליה התארכו עד אין סוף. תחושה כזו נוצרת כשקצות העצבים במפרקים, שהתרגלו לכובד הגוף לאורך שעות עמידה ממושכות, מאבדים פתאום את תחושת המשקל. הלחץ עליהם נעלם ופרופורציות הגוף, כפי שרגילה לקבל מערכת העצבים המרכזית, משתנות פתאום.
אילו עכשיו היה מצלצל הטלפון וקורא לד"ר נטלביץ' לגשת לחולה, הוא היה יכול להיות כמו הלם, כמו חבטה או עלבון עבורה. למזלה הטלפון שתק. היא נזכרה בשילה הצעירה, בנשימותיה המהירות ובכאב הגב שלה, מנסה להבין את מחלתה, אבל בלי משים נרדמה.
בחלום היא הייתה רקדנית בלט שהתכוננה לצאת לבמה, עומדת מאחורי הקלעים, שומעת את קולות הפתיחה, את לחשושי הקהל. הנה נשמע האקורד האחרון, המסך מתרומם מעלה והיא מרחפת על הבמה כמו ציפור לבנה על רקע שמיים קודרים. היא רוקדת במעגל האור אבל הריקוד עצבני, כמו מבשר על משהו רע שעומד להתרחש. פתאום יוליה חשה כאב בגבה, מתחת לשכמה הימנית, ונשימתה איבדה את קצבה הסדיר. והנה היא שוכבת במיטה ושומעת שמדברים עליה: "לילדה יש דלקת ריאות, היא זקוקה למנוחה".
יוליה פקחה את עיניה בבת אחת והסתכלה על השעון – חלפו רק עשרים דקות. מהמסדרון נשמעו רעשים וקולות – אלו אחיות משמרת הבוקר שהגיעו להחליף את אחיות משמרת הלילה. "לילדה יש דלקת ריאות" – היא נזכרה במילים מהחלום. זה מסביר את כאבי הגב ואת קשיי הנשימה, החיוורון וכיחלון שפתיים. לילדה יש דלקת ריאות, לשילה יש דלקת ריאות, הבינה באחת יוליה ופתאום כל הסימפטומים קיבלו הסבר. ומה עם צילום החזה התקין? ייתכן שהוא הוחלף ברנטגן, אולי בטעות רשמו שם אחר. יוליה, שכמו קיבלה זריקת מרץ, קפצה ממיטת הטיפולים. היא מיהרה עכשיו, בהבנה ששעות רבות הלכו לטמיון. כמה דקות לאחר מכן היא כבר ביקשה צילום חזה חוזר ורשמה לשילה אנטיביוטיקה. בלון חמצן מגושם הובא והועמד אחר כבוד ליד ראש המיטה של החולה, ובמסכת החמצן נשמעה שריקה רטובה. לא עבר זמן רב ונשימתה של שילה השתפרה, שפתיה ולחייה הוורידו. צילום החזה החוזר אישר את האבחנה: דלקת ריאות דו־צדדית.
ד"ר נטלביץ' ידעה שעוד מוקדם לשמוח, שחייה של שילה בסכנה ויעברו עוד עשרים וארבע שעות לפני שהאנטיביוטיקה תעבוד במלוא העוצמה ותדכא את פעילות החיידקים. בינתיים הכול תלוי במערכת החיסונית של שילה, ביכולתה לגייס כוחות למאבק בזיהום. ובכל זאת, יוליה הייתה מרוצה וגאה בעצמה, אף שברור היה לה שההארה הגיעה מאוחר יחסית.
בינתיים הגיע הבוקר. המחלקה התמלאה באנשים וברעשי היום. קריאות שלום ובוקר טוב רבות הופנו ליוליה, אבל היא התבודדה לפני הראי ומיהרה לשים על פניה איפור לא מתוחכם: מייקאפ בלחיים, מסקרה בריסים, מעט צללית בעפעפיים וקצת אודם – מעט מכל דבר, כך שייווצר מראה יפה ועדין אבל גם קצת עייף וזקוק לרחמים. יותר מכל היא רצתה ללכת הביתה אחרי תורנות הלילה הארוכה. היא הייתה גבוהה ורזה, שיערה בהיר ושופע. חייכנית, לא פלרטטנית. היא השתדלה לשלוט ברגשות שלה, לא התמסרה להם בשלמות, אבל תמיד השאירה פתח לסגת למערות הנסתרות של תת־המודע, היכן שנמצא האני שלה. זה היה מנגנון הגנה שהנפש העדינה שלה פיתחה, אחרי שלמדה מטעויות והחליטה לתת מעצמה חלקים ואף פעם לא בשלמות, כדי שבמקרה של אכזבה תהיה לה האפשרות לשקם את עצמה.
בישיבת הבוקר היא עדכנה את הקולגות על החולים החדשים ובמיוחד על המקרה של שילה, אבל לא הזכירה את ההארה ואת חלומה. רופא מנוסה יותר היה מגיע לאבחנה הנכונה גם ללא עזרת החלומות. היא לא ציפתה לשבחים. את הרופאים התורנים לא שיבחו אף פעם, ואף אחד מהם לא הצליח לסיים את הדיווח שלו מבלי שיופרע בהערות ארסיות ממנהל המחלקה.
הפעם הדיווח שלה הופסק עקב קריאת האחיות. מצבה של שילה החמיר שוב. היא נשמה בכבדות. פניה החיוורות התכסו בטיפות זיעה. היא רעדה. חום גופה עלה לארבעים מעלות, לחץ הדם ירד, הדופק נחלש ובקושי ניתן היה להרגיש בו – כמו חוט דק. יוליה לחצה בכוח על שקית עירוי עם תמיסה פיזיולוגית. בלחץ ידיה התמיסה טפטפה מהר יותר, והזרם הדק שלה דילל את דמה החם של שילה. כאשר התמיסה נגמרה, יוליה לקחה שקית נוספת והמשיכה ללחוץ למרות העייפות. לידה התרוצצו אחיות. הם הרטיבו פדי גזה במי קרח וחבשו אותם על החזה, על הבטן ועל הכתפיים של החולה, כדי להוריד את חום גופה כמה שיותר מהר. במקביל, יוליה המשיכה לעקוב אחרי הדופק של שילה, בתקווה שהפעולות האלה ימנעו הידרדרות נוספת.
כעבור עשרים דקות שילה חשה יותר טוב. חום גופה ירד ולחץ הדם עלה. על לחייה הופיע סומק. ד"ר נטלביץ' הבינה עכשיו כמה חשובה הייתה לה החולה הצעירה, שלידה היא בילתה את עשר השעות האחרונות. היא נזכרה איך תחילה קראה לה נוירוטית, וחשבה שהאנחות שלה קשורות בחינוך רע, איך ניסתה לאבחן את מחלתה ולא הבינה מה מקשר בין הסימפטומים. היא השתעשעה מהמחשבה שהאבחנה הנכונה צצה בשינה, כאילו מלאך הכתיב לה אותה בשקט. מוזר היה שמחלתה של שילה התחילה דווקא מכאבי גב! לא משיעול ולא מעליית חום – סימפטומים אופייניים של דלקת ריאות – אלא מכאבי גב הדומים לעווית כלייתית. יוליה שלחה ידה לאחור ונגעה בגבה, במקום שבלילה דקר אותה הכאב החזק, שעכשיו נשאר ממנו רק זיכרון עמום. הכאב הופיע באותו המקום, כמו אצל שילה ברגמן, אבל ד"ר נטלביץ' לא הייתה חולה. חוץ מזה שהייתה עייפה מאוד מלילה ללא שינה, היא הרגישה בריאה לחלוטין והייתה בטוחה שלה אין דלקת ריאות.
פתאום יוליה הבינה את המקור לכאב הגב שלה ולמה הוא היה דומה לכאב של שילה ברגמן. שם היה טמון הפתרון, בדמיון. ככל הנראה, כאשר יוליה ניסתה ללא הצלחה לפצח את האבחנה בשעות הראשונות אחרי קבלתה של החולה, היא, כלומר חלק מתת־המודע שלה, שם את עצמה במקומה של החולה, כמו שעושה חוקר פלילי שעוקב אחרי פושע לא שגרתי. הכאב, החלום והאבחנה היו עבודה של תת־המודע שלה. כך שחקנים מתחילים להיכנס לדמות. הם הופכים לדמות, בכל נפשם, חודרים אליה, לפרסונה שהם מגלמים. הם מזדהים עם הדמות עד הסוף. חיים את חייה, אוהבים, שונאים, חוגגים וסובלים. הביצוע שלהם מפסיק להיות משחק והופך לחיים. אבל מהפך כזה לא חולף בלי להשאיר עקבות, ובנפשם נשארות צלקות מרגשות זרים, כמו מרגשותיהם עצמם, וחלק מנפשם מת עם הגיבור. בשל כך, שחקנים מנוסים נאלצים לשחק אחרת. כדי לשמור על שארית נפשם, הם רק משחקים את הרגשות ולא חווים אותם באמת. הם מותחים את שפתותיהם כדי להביע חיוך, צוחקים כדי לבטא שמחה, דמעות מלאכותיות מדגימות אֵבֶל. השחקנים הטובים ביותר משיגים רמת אמינות גבוהה ומעוררים את שבח המבקרים בשל "מחשק מעולה". אבל אפילו השחקנים הכי מנוסים שוכחים לפעמים להיזהר ועוברים מהפך אמיתי – כך נוצרת יצירת מופת.
המומה מהתובנה על מה שעבר עליה, ד"ר נטלביץ' התרחקה ממיטת החולה. התורנות שלה הסתיימה, היא יכלה לעזוב כבר עכשיו, אף אחד לא עיכב אותה, ובכל זאת היא התעכבה. היא שתתה לאט את הקפה שלה, ציחקקה מבדיחות הקולגות, ענתה לשאלותיהם, עייפה ונמרצת בו זמנית. בצאתה לביתה היא הסתכלה בפעם האחרונה על שילה, חיוורת ושקטה, וסביבה חוטי חשמל המובילים למוניטור, וצינורות של עירוי תרופות וחמצן. מעכשיו יטפלו בה רופאים אחרים. בשבילם היא רק חולה עם דלקת ריאות, אחת מרבים השוכבים במחלקה. ד"ר נטלביץ' דאגה ובדקה אם תמיסת העירוי מטפטפת כראוי, אם מגיע אליה חמצן. קבוצות רופאים פסעו במחלקה, וביצעו ביקור חולים, אך אף אחד לא שם לב ליוליה. היא הרגישה שאינה נחוצה עוד.
יוליה העייפה נסעה לביתה, אוחזת בהגה מכוניתה בחוזקה. טיפות הגשם נפלו על השמשה, המגבים חלפו מול עיניה ותנועתם הרדימה אותה. ברדיו שידרו דיווחי תנועה ומוזיקה שקטה. התנועה זרמה לאט מהרגיל, כנראה בגלל הגשם. יוליה עמדה ברמזור כשהשדרן ברדיו עדכן על פקק בכביש 4. ברגע האחרון היא החליטה לסטות מהכביש הראשי ולנסוע דרך בני ברק כדי לעקוף את הפקק. בבת אחת היא סובבה את ההגה וסטתה לנתיב אחר, האיצה וכמעט התנגשה ברכב שעמד לפניה. המכונית שנסעה אחריה בלמה בפתאומיות. נשמעו חריקות בלמים וצפירות. גופה של יוליה התכווץ מרוב פחד, אבל המכוניות לא התנגשו הודות לבלמים או לנהג, שהספיק לשנות כיוון ברגע האחרון. בינתיים היא עברה את הצומת, הסכנה חלפה. בדקות שלאחר מכן יוליה נסעה לאט מהרגיל, רועדת ממה שקרה לפני רגע ונוזפת בעצמה על חוסר הזהירות. הכול באשמת העייפות, היא חשבה. מה שקרה לפני דקות אחדות חידד את חושיה, והיא החליטה לנסוע בזהירות יתרה, בלי שום תנועות פתאומיות. יוליה נסעה ברחובות בני ברק. על המדרכה חלפו גברים במעילים שחורים ארוכים ובמגבעות עטופות ביריעות פלסטיק. נשים בכיסויי ראש מסוגים שונים, בשמלות ארוכות ובנעליים מגושמות מלוות בשלושה־ארבעה ילדים חלפו גם הן. בצידי הרחוב עמדו בניינים נמוכים, מוזנחים ומתקלפים. כאן היו חיים אחרים ופחות מוכרים לה, ספוגים במצוות היהדות ובאיסורים רציניים, שנראו לה לא הגיוניים. היא הבינה טוב יותר את שתי הדתות האחרות: את הנצרות האורתודוקסית ואת הקומוניזם, אבל הייתה רחוקה באותה מידה משתיהן.
יוליה נסעה ברחובות העיר, מנווטת באופן אינסטינקטיבי. הגשם טישטש את שדה הראייה, אבל תנועת המכוניות והולכי הרגל הייתה דלה. כבר מרחוק יוליה שמה לב לאישה שעמדה בקצה המדרכה, ליד מעבר החצייה. אך האישה לא ניסתה לעבור את הצומת, אף שוודאי היה לה אור ירוק, משום שליוליה היה אור אדום. והנה, הרמזור התחלף ויוליה האיצה כדי להספיק לעבור את הצומת. סמוך לרמזור יוליה הבחינה בפניה החיוורים של האישה, בשפתיים הקפוצות, בעיני הזכוכית ובגבר שרץ מעומק הרחוב, מושיט לעברה את הידיים כמו מנסה לעצור אותה. מכוניתה הייתה כבר מטרים ספורים לפני מרכז הצומת, האור הירוק עדיין דלק ויוליה העבירה את מבטה קדימה כדי לוודא שהדרך פנויה. ברגע זה משהו כהה חלף מולה, פגע במכסה המנוע, ועף כמה מטרים קדימה. יוליה בלמה נואשות, אבל המכונית נסחפה והתנגשה בעמוד הרמזור. נשמע רעש חזק והכול נדם.
אין עדיין תגובות