1

סתיו מאוחר וראשית חורף השתולל השתוללו בחוצות היישוב. בגלל ההתחממות הכללית, מזג האוויר חרג מהמקובל והשתנה ללא הכר. חום שולט בכיפה ורוח מזרחית שורקת, שורפת פנים מתייבשים. לפתע היא משנה כיוון ומתחילה לזרום מצפון־מערב, משליטה במהירות קרה לא נעימה. ארובות השמיים נפתחות וגשם זלעפות פורץ, כמו נסדקה רצפת השמיים וכל המים שם למעלה נשפכים עלי אדמה בקילוחים עבים, החובטים בעוצמה באדמה הצמאה. משבי הרוח מחליפים כיוונם תכופות, מסיטים זרמים לכיוונים לא צפויים, מרטיבים בגדים מתפתלים ופנים חשופות.

הקור התעצם מעבר לצפוי בראשית חורף, וההולכים ברחוב נאלצו להדק בגדים, לעטוף צווארם בצעיפים. ענפי העצים התפתלו כזרועות תמנונים, וזרמי הגשם הפכו למסך של מים אשר הרטיב והספיג את כל מי שלא הצליח למצוא מקום מסתור. הרוח הפיקה שריקות חדות בעוצמה משתנה, כמו נשפה בחליל גדול בניסיון להשמיע מנגינה ערבה, אך בהצלחה מועטה.

שמאי יצא מביתו באור הבוקר הקלוש, דרך הפרוזדור הצר שהוביל ליציאה, ירד שלוש מדרגות ונעמד על משטח המדרכה. מכת קור גרמה לו לרכוס מהר את הקפוטה הדקה שעל גופו הצנום ולהתבונן לכיוון בית הכנסת, שהיה סמוך לביתו אבל במזג האוויר החריג נראה לפתע רחוק מתמיד. גגו המחודד חתך את רקמת הקצפת של העננים המתפתלים, שהתעקלו סביבו כנחשים אפורים־לבנים, ממהרים לברוח מפני הרוח העוצמתית אשר סובבה אותם בתנועות של סחיטה, מנסה לרוקן אותם עד הטיפה האחרונה.

שמאי הרגיש קור לא נעים, מכאיב, מצמרר עורו ומרעיד שריריו. דמותו הגבוהה והצנומה התנדנדה, נדחפת בעוצמה מפני כל משב רוח. הגשם נעצר מעת לעת, אבל הרוח הלמה בו גם במסתור. הביט בשעון, היה עליו למהר. המניין הראשון עמד להתחיל והוא היה חייב להגיע כדי להשלים את מספר המתפללים. התכרבל בקפוטה, מחפש בבד הדק הגנה אפילו מזערית מפני הקור הדוקר בכל משב, שדחף והאט את הליכתו.

שמאי החיש צעדיו, כמעט עד ריצה קלה, כדי להגיע בזמן לשחרית של היום. הבקע במפשעתו הימנית הפריע להליכתו ואף שמיהר, נזהר לא להחליק חלילה. ‘אני חייב לדבר עימו,’ חשב על השכן שגר בדיוק מול ביתו. כרופא מנתח הוא בוודאי יֵדע לסגור את הפרצה המכאיבה בגופו.

הספיק לעשות עשרים צעדים, כאשר נתקל בגוש כהה מונח בדרכו בצורה מרושלת. לא היה רגיל לראות חפצים כאלה, מכשלה בדרכו לבית הכנסת, מוקדם בבוקר. חשב לרגע שמאן דהו השליך שק תפוחי אדמה או חפץ אחר על שפת המדרכה, בלי להתחשב בסדר הציבורי ובניקיון היישוב. אולי היה זה שק שנזרק לאשפה וכעת נסחב ברוח למקום המשונה. הוא התקרב בזהירות ונגע בגוש בקצה רגלו.

הזעזוע שגרם בגוש שלל נוכחות תפוחי אדמה. הורגשה חבילה קשה, משהו שלם ומקושר ליחידה אחת. הוא התכופף לבדוק את תוכנה. לתדהמתו, לפניו שכבה גופה של אדם יחסית צעיר, חלקה התחתון על הכביש ופלג הגוף העליון סרוח על המדרכה, טובל בערוץ הרטוב. כתם כהה הקיף את הראש כמו מעגל זהב סביב ראשי הקדושים הנוצרים בכנסיות.

שמאי נעמד והתבונן בדמות, שהתמקמה לפניו בתנוחה של איש ישן מתוח לכל אורכו, מבלי להתחשב בתנאי המקום. הוא ניסה לגלות את סיבת שכיבתו של האיש במקום המוזר הזה ולעמוד על מצבו. הוא התכופף לבדוק אם הוא נושם ואם נדרשת עזרה כלשהי מצידו. ‘בטח שיכור,’ קבע. הוא לא ידע להחליט מה מצבו באמת. לשנייה קצרה קפץ רעיון — שמא האיש לא בחיים! פרכוס של פחד חלף בו, מוסיף קור לגופו הרועד. הושיט יד הפעם, טייל עם ידו לאורך הגוף. הרגיש צפידות מסוימת. ‘אולי הוא באמת מת?’ ידע שהמתים נצפדים, אבל מעולם לא חווה זאת מקרוב. לא היה בטוח אם זו אכן צפידות של מוות, או רק נוקשות של השרירים בגלל הבוקר הקר. במוחו זימזם היסוס מערער. הוא היה רחוק מלהיות בטוח באבחנה שהסתלסלה במחשבותיו. שוב הושיט יד מהססת ונגע בפניו. הן היו די מוקשות, כמעט קפואות. ‘הוא לא נושם. אולי לחפש דופק? איפה מרגישים דופק? אני לא רופא, אני לא יכול לקבוע בוודאות אם הוא חי מקורר או מת קר!!’ הירהר בינו לבינו. לרגע חלף בו רעיון לגשת לביתו של הרופא המנתח ולבקשו לבוא ולבדוק את האיש השוכב. אבל מייד דחה רעיון לא נעים כזה. ההתבוננות המרוכזת באדם השוכב לא הביאה אותו למסקנה חותכת. היה חייב לקבוע מה עליו לעשות כעת. לדעתו הגוש השחור חסר תנועות נשימה. ‘אבל אולי הנשימות קטנות ואני לא מבחין בהן,’ הירהר. הוא התקרב עוד יותר אל הגופה.

לא היה ספק, האיש נראה שקוע בשינה עמוקה, לא מוטרד מהקור, לא מהלחות הגבוהה ומטיפות הגשם ולא מקשיות המצע. בליבו חשב שהשוכב הוא בר מינן, אבל המשיך לחפש נשימה, בתקווה שהתרשמותו הראשונה תופרך. השוכב שכב בשלווה גדולה, משל היה שרוע על מיטה רחבת ידיים, שקוע בשינה עמוקה. הוא קירב אוזניו לשמוע קולות נשימה. מקרוב הבחין כי ‘מעגל הזהב’ סביב ראשו הוא דם. ‘הוא פצוע, אולי חסר הכרה,’ חשב. הוא הכיר את המצב הזה מאמא שלו, התקשה לעיתים להבחין בבטחה בתנועות נשימתה. ‘אומנם השוכב לא מבוגר אבל בהחלט שקוע בשינה עמוקה, ואולי לכן אני מתקשה לראות את התנועות הקטנות של הנשימה,’ הירהר.

ריכז מבטו בכתם הכהה. ‘זה בהחלט דם,’ קבע סופית, ‘האיש רק פצוע, שאיבד דם.’ הרעיון שמא השוכב לפניו הוא בר מינן הפחיד אותו, וחרף העובדות שקלט ממצב הגוף הוא סירב להאמין שהאיש חדל להתקיים במציאות.

‘כנראה יש תנועות קלות מאוד, אני לא מצליח להרגיש ולהתרשם. טוב, אני חסר ניסיון.’ הוא חפץ בכל מאודו להאמין שהאיש חי ונושם, ורק איבד הכרה בגלל המכה בראש. אבל הסיבה לנפילתו היתה קושיה שלא מצא לה תשובה. אף שלא היה ריח של כוהל, בכל זאת החליט שהאיש כנראה היה שיכור, איבד שיווי משקל ונפל לאחור כשראשו נוחת על הפינה החדה של המדרכה.

ההרהור החיובי, שבכל זאת האיש עדיין במציאות, שימח אותו, משחרר מאי הנוחות לקבוע פטירה ולשהות בחברת גופה מתקררת. עליו למהר, השעה לתפילת השחרית דוחקת. היא עמדה להתחיל בכל רגע, לא ניתן לדחות את השעה שבה חייבים להתפלל תפילת שחרית. הוא ידע שמנחם, הרב החדש, ודאי יירה בו מבטים כעוסים, יחשוב שהתעצל לקום מוקדם בבוקר לתפילה. מישש בתרמיל תשמישיו להיות בטוח שלא שכח לקחת תפילין לתפילת הבוקר.

הביט אל השרוע באי שביעות רצון, ואולי בלא מעט כעס. מחוגי השעון רצו קדימה. ‘אני מאחר לבית הכנסת,’ הזכיר לעצמו שוב, כאילו שכח את תפקידו בבוקר. עכירות האור מנעה ממנו לראות ברור את תווי פניו של השוכב. הם נבלעו באי הבהירות הדלוחה של הבוקר, שטרם הואר דיו באור השמש הזוחלת לאיטה. המזרח האדים, הופיעו גם צבעים צהובים של שמש מתקרבת לקפוץ ראש אל ים היום המתעורר.

‘איזה ביש מזל! דווקא עכשיו, כשאני ממהר, הוא מצא לנכון ליפול ולהשתרע פה!’ חלף הרהור מעצבן. מחוגי השעון זעקו עובדה לא נעימה. אי הגעתו תגרום לאי נעימות, היעדרו ימנע מחבריו להתפלל במניין, דבר שהם רגילים לעשות זה שנים. ודאי כל אחד יתפלל כאילו הוא לבדו בביתו. אימץ עיניו וליבו והתבונן בפניו של האיש. היה גבר צעיר, בעל שיער שחרחר מוארך עם קווים עדינים ויפים.

הוא נגע בבגדיו, ממשש אותם ממש בין האצבעות. הבגדים היו לחים, אבל רק המעיל העליון רטוב מטיפות הבוקר. ‘כנראה לא ירד גשם חזק הלילה. לו ירד, המעיל העבה היה ספוג במים. הוא התכוון להגיע בשעות הערב לביתו. המעיל הגן עליו מהקור השורר בשעות האלה.’ הוא הגיע למסקנות בהיסח דעת, כמו התוצאות הגיעו אליו בלי להתאמץ. הביט אל רגלי השוכב, שנעל נעליים מעט גבוהות. ‘הוא התכונן לבוץ,’ ביטא בקול את התרשמותו. עד כמה שניתן לראות, בגדיו היו נאים.

ברור שהוא לא התנדב להגיע למקום הזה ולשכב בצורת גווייה, להפוך לגוש מוקשה. לא היה לשמאי כל מושג על שקיעת החלבונים בגוף, הוא לא הכיר את התהליכים שמתרחשים בגוף האדם בהופכו לפגר מתקרר. עכשיו ניסה להשתכנע שהאיש איננו בחיים. ידע שכאשר ניצוץ החיים מסתלק מהגוף, הוא מתקשה ופניו מאבדים את תוויהם המוכרים והופכים קפואים ומקובעים לצמיתות. אבל הגבר הזה שמר על מראה פניו הנאים וזה בהחלט נגד את הרעיון שהוא גווייה. הוא שוב הביט בשעון בעווית עצבנית. איך יסביר לחבריו את איחורו המרגיז? לא התחשק לו לספר על המקריות העצובה שקלקלה את ראשית יומו.

בחמש הדקות שאיבד בהסתכלות הנוגה היה כבר עומד ומברך להתעטף בציצית. ברור שהוא חייב הסבר לרב מנחם, אשר כהרגלו השתתף במניין הראשון של היום. האם נוכחותו במקום באמת חשובה? הוא לא יכול לסייע לאיש השכוב על הארץ. הוא לא מסוגל לשנות את מצבו של השוכב, שרק גורם לו לאחר למניין. התבונן סביבו ולא ראה איש. המרחב היה מיותם לחלוטין. אנשים רגילים לא מסתובבים ברחובות בשעה הזאת.

בדרך כלל הפינה בין רחובות הרצל וסלנט שקטה. קצין משטרה גבוה התגורר במקום מאז ומתמיד, ונוכחותו כמו הביאה שלווה למקום. נוכחות הגוף השוכב בהחלט יצרה אירוע חריג בהוויית המקום. שמאי נראה לשנייה כמו איבד את יכולתו להחליט ולא ידע לאן לפנות. טוב, שחרית מזמן כבר התחילה. באחת החליט להשאיר את העניין הלא נעים של הטיפול בגווייה למישהו אחר.

‘השוטר יוצא די מוקדם בבוקר בדרכו למשטרה, יראה את החבילה המונחת לפתחו ויחליט מה לעשות,’ קבע לעצמו. ‘הוא ודאי יודע יותר ממני מה בודקים ואיך פועלים במצבים כאלה.’ החליט בו במקום שנוכחותו בבית הכנסת תועיל יותר מאשר ליד האיש השוכב. הוא זירז צעדיו, ממהר להתרחק מהאירוע האפל. בית הכנסת העתיק היה ממוקם ממש בפינת רחוב הלר, ובתוך שניות הוא נכנס לאולמו המואר בסערה. מיהר לברך על הטלית, לקשור את התפילין על ידו השמאלית ולתלות את הטוטפת השנייה על מצחו. חבריו, שהיו רגילים לראותו בין הראשונים להיכנס להיכל, הביטו הביטו בו מופתעים על איחורו הבלתי צפוי, משל שאלו בקול רם לסיבת העיכוב.

הוא ניגש לרב. ‘הרב מנחם, אני חייב לדבר איתך עכשיו. יש בעיה בדרך הנה ואני לא יודע מה לעשות,’ לחש בחיפזון באוזנו הכרויה. התפילה היתה בעיצומה. המילים זרמו במהירות, השתקשקו מבין השפתיים במלמול שקט וזריז. הכל ידעו אותן על פה, משחר נעוריהם שבו וביטאו אותן כל יום מספר פעמים, כמו מדפסת שלא יכולה לשנות את המונח בתבניתה. שחרית, מנחה וערבית, שלוש תפילות החובה שהפכו להם טבע שני מאז ילדותם. ‘יהודים חייבים להודות לה’ על קיומם,’ היה טוען אביו זיכרו לברכה. הוא היה מעירו השכם בבוקר, להתלוות אליו לבית הכנסת למניין הראשון. ‘אתה חייב ללמוד את חובות היהודים לבורא,’ הטיף לו, להצדיק הקימה המאוסה, בדיוק כאשר השינה הכי מתוקה והמיטה מושכת בחבלי פלדה.

קשה לטעון שהוא התלהב לקום, אבל מילא אחר בקשת אביו. יחסו של זה לתפילה היה רציני ומחייב מאוד וכובד ראשו גרם לשמאי להישמע לבקשתו. כבר בחודשים הראשונים של מצוות התפילה למד את מילותיה בעל פה. את תפילת השמונה־עשרה דקלם בעיניים סגורות. השחרית ביום חול לא היתה ארוכה, ובכל זאת דרשה את זמנה. הוא רצה כבר להיות אחריה. הוא למד עם השנים למדוד את הזמן לפי המקום שאליו הגיע בתפילה.

נראה כי דבריו של שמאי סקרנו את הרב, כי הוא סיים את המוסף ממש כמו ברק. ‘שמאי, מה העניין?’ שאל בהורדת הטלית.

שמאי התבונן סביבו ומשראה שבית הכנסת התרוקן, ניגש אליו. ‘בדרכי הנה ראיתי אדם שרוע על האדמה. הגופה נמצאת ממש מול הבית של קצין המשטרה.’

הרב נתן בו מבט ארוך, שוקל דבריו בזהירות. ‘אתה אומר שראית אדם מת ברחוב?’ לחש הרב במהירות, מרכז מבטו בפניו של שמאי.

‘כן,’ קיצר שמאי ולרגע קפא, כמו שקל את הדברים שעמד לומר. ‘זאת אומרת, אדם שוכב קר… לא בטוח במאת האחוזים שהוא מת.’ שמאי החליט לא להתחייב על מצב הגופה.

‘הוא נושם? יש דופק?’ הזדרז הרב לשאול.

‘כן ולא, הרב מנחם… אני לא יודע לקבוע מוות. עמדתי לידו, מיששתי, גם חיפשתי דופק… אומנם אני לא יודע איפה בדיוק, אבל מיששתי את הידיים והראש. הוא היה קר ולא נראה לי נושם. נדמה לי חצי צפוד. סביב הראש ראיתי כתם דם, שלולית יותר נכון.’ הרב נד בראשו. ‘הרחוב היה ריק,’ המשיך שמאי, ‘איש לא עבר במקום. לא ידעתי מה לעשות. ידעתי שאתם כבר מתפללים שחרית לכן החלטתי לגשת קודם לכאן ולשאול אותך מה לעשות.’

‘עשית טוב, שמאי. עדיף לא להכניס ראש בריא למיטה חולה. אני חושב שאולי לא כדאי לעשות דבר. יעברו אנשים אחרים, אולי הקצין בעצמו, ויסדרו את העניין. למה לנו לעסוק בעניין לא לנו. אלה דברים לשררה ולא לפשוטי העם,’ סיכם הרב והכניס את הטלית לתיק המיועד לכך.

שמאי התבונן בעיני מנחם כמו חיפש בהן תשובה ופתרון, איך לצאת מהמצב הסבוך. ‘חשבתי,’ פתח שמאי בהיסוס, ‘אולי להתקשר למשטרה ולמסור להם את המיקום של השוכב. לא נעים שאדם שוכב על הכביש ברשות הרבים. אם הוא מת, ובזה אני לא בטוח, אסור לבזות את המת.’

הרב התבונן בו מנענע ראש, כמו בהסכמה וגם כמו לא בדיוק מאשר את היוזמה. ‘אני מניח שכבר עוברים אנשים לידו, הם יזעיקו את המשטרה,’ פלט הרב משפט מרגיע.

‘כן, בהחלט, אבל אני הייתי הראשון…’ התעקש שמאי.

הרב נתן בו מבט מוזר. ‘תראה, שמאי, הם יתחילו לשאול ולחקור אותך בלי הרף. ימצצו לשד עצמותיך. הם לא מתעייפים לדבר ולדבר, כל הזמן. עוד יאשימו אותך שאתה עשית כל הבלגן. יכולים להאשים אותך חלילה שאתה רצחת!’ ירה הרב טיעון מנצח. שמאי הינהן בהסכמה, קולט את עומק הצידוק בטיעוניו של הרב, שנראו לו בהחלט אמיתיים ביותר. לא היה לו זמן לעסוק בדברים שהיו רחוקים מהתלמוד ומהלימודים החשובים. כבר שנים נהנה מהעיסוק הבלתי פוסק בלימוד הגמרא הלא מסתיים לעולם, כי בסיומה כעבור שבע שנים מתחילים ללומדה מחדש.

כבר בגיל שש התחיל ללמוד בישיבה, ומאז לא פסק. הלימודים חשפו דברים שלא העלה בדעתו שקיימים בעולם הזה. הוא שחה בהם, מתמכר כמו לסם לאמיתות שצמחו מתוך הספרים הרבים אשר נערמו על השולחנות. לו היה מודיע למשטרה ומזמין אותה, הם ודאי היו דורשים ממנו, אפילו פוקדים עליו להישאר במקום ולמסור עדות על אשר התרחש. אחרי זה, כמו שהרב אמר, חקירה בלתי נגמרת בלחצים ואיומים נסתרים וגלויים, שיפחידו אותו, והוא עוד עלול לפלוט דבר שלא התכוון, או בלחץ החקירות הצולבות להודות חלילה במעשים שבהחלט לא עשה ולא תכנן… שהוא עצמו רצח את הצעיר המת!! ‘הרב צודק,’ חתך, מרוצה שהתייעץ ושמע בקולו. לרגע ראה בעיני רוחו את האיש הצעיר ששכוב על הכביש בודד ואולי ישן.

‘עולם מוזר!’ אמר בינו לבינו. כאזרח היה עליו להזמין משטרה וכעת היה משוכנע שטוב עשה שלא הזמין, כדי לא להסתבך. טוב ששאל את פי הרב. טוב, הוא איש פיקח שיודע. ודאי חשב עמוקות לפני שיעץ לו לא להתקשר. המחשבות שבו להתנהגותו באירוע שהתרחש בפינת הרצל־סלנט, שוקל בעד ונגד ההתייעצות עם הרב. בירך את עצמו שוב ושוב על הגיונו הבריא לשאול נבונים ממנו. ‘אני אשוב הביתה, אוכל משהו ואלך לישיבה,’ הבטיח לעצמו, מנסה לשכוח את אירועי הבוקר, שעירער את השלווה הרגילה של חייו ושל הלימודים החשובים.

‘אלה דברים לחילונים. לא לנו לעסוק בענייני שררה. הם בנו מדינה, שינהלו אותה כרצונם. לנו אין מה לעשות עם עניינים אלה,’ סיכם הרב, ‘אנחנו נמתין למשיח בן דוד שיובילנו בדרך הישרה לקוממיות.’

שמאי הביט בו מופתע. המשפט שאמר זעק משהו לא נתפס ולא ברור. ‘מה פירוש ‘בנו אותה’? רק החילונים בנו אותה?! כל קבוצות העם השתתפו במעשה…’ הירהר שמאי. ‘הרי מדינת ישראל שייכת לכל היהודים, מדוע עליו לדבר כאילו הוא לא חלק ממנה!! בעצם נוכחותו בה בנה את יסודותיה והעצים אותם, להשתרש עמוק באדמה.’ למשיח עם ישראל מצפה מאז חורבן בית המקדש השני. שנים רבות ממתין העם לרגע הגדול, שהתאחר מאוד. אלפיים שנה חלפו ביעף ושישה מיליון יהודים נרצחו בשואה, ועדיין לחכות למשיח!! הוא לא הבין את דבריו של הרב מנחם. נראו לו ככפירה בָּאמת הגדולה שמדינת ישראל עמדה על תִלה יציבה וחזקה, נותנת מקלט לכל יהודי באשר הוא בכל רגע נתון. דברי הרב נראו לו לא רק כפירה אלא התנגדות למעשה הגדול של הציונים, אשר הביאו מזור למחלה חשוכת המרפא, הגולה.

בגנבה, התבונן ברב מנחם, שברגע זה עדיין המשיך לטפל בתשמישי התפילה, נאבק בחרדת קודש להכניסם לשקית התפילין, משל מזהב היו עשויים. האיש השתייך לחסידות סטמר ההונגרית, הדי קנאית. היה חשש להזמין אותו לנהל את העדה, שדרשה שלווה כמו בזמנו של הרב הקודם, אבל התברר שהאיש הוא איש אשכולות וידען מאין כמוהו, לכן התפתו והזמינוהו להיות רב הקהילה. שמאי לא חשב שהוא בעמדה להתמודד בוויכוח עם הרב. האיש ידען גמרא ותורה מופלג, והוא לא ראה עצמו שווה ערך להתעמת עימו בוויכוח שלא היה לו מושג איך יוצאים ממנו, לכן לא העז להתווכח עימו על המשפט המוזר והסתום שאמר. היה ידוע שסטמר התנגדו למדינת ישראל ועשו מעשים מטרידים נגדה, אבל הרב היה איש טוב.

הרב מנחם, בדרך כלל, לא חשף מחשבותיו ותמיד התפלל בפינתו במלמול שקט ביותר. הוא נתגלה במהרה כידען שופע. כל שאלה פתר או הסביר לעומק ולרוחב. היה תענוג לשמוע את הסבריו, הנתמכים על סימוכין בגמרא, ברמב’ן וברמב’ם ובעוד חכמים גדולים אחרים. הוא גם ציטט מדבריו של הרב טייטלבאום, האדמו’ר של סטמר בהונגריה, שניצל מהשואה הודות לרכבת של קסטנר. לכן הסכימו לקבל את הרב מנחם כרב הקהילה. האיש בהחלט היה איש אשכולות.

אך האמירה שפלט בשלווה חרגה בהרבה מהרושם הרגיל. רוב החרדים בירכו על קיומה של מדינת ישראל, ולפתע הוא כאילו מעלה ספקות על עצם קיומה ועל הצורך לחיות בה. שמאי היה מודע לדעות הרווחות בחסידות סטמר בקשר למדינת ישראל, אבל תמיד חשב שהן רק העמדת פנים לא רצינית וברגע האמת הם יתמכו במדינה.