"בבתים השונים ברחבי העולם ישבו אנשים שונים: אלה שאהבו לצייר והיו ציירים, אלה שאהבו צלילים והיו מוזיקאים, אלה שאהבו את […]
1
בשעה 06:58, דקתיים לפני שהשעון המעורר החל לנגן נעימת סולו פסנתר מלטפת, הוא פקח את עיניו. אך האם הוא באמת ישן? הוא התגעגע לדפנה וכבר לא זכר מתי היה הלילה האחרון שבו לא חלם עליה. הוא לא כעס עליה, רק קיווה שבחירתה תעשה אותה למאושרת. הוא ניסה להמשיך ולהעמיק באותה מחשבה, אך המחשבות על עיני הדבש, השפתיים התמימות ותלתלי שערה בגון הפחם העיבו והכבידו עליו.
משל חשה במצוקת בעליה, הגיחה לחדרו “רוגע”, כלבתו מגזע רועה גרמני, שהרימה את השמיכה באפה ונכנסה מתחתיה, ספק להתכרבל ספק לנחם. לאחר אי־אלה חיבוקים וליקוקים הוא התגלגל
לצידו הימני ועל צג הטלפון הנייד שלו הופיע מספר מבהיל של שיחות שלא נענו מחברו הטוב תום, יחד עם הודעות טקסט מרובות סימני קריאה שמאחוריהן הופיע המסר:
“זה קורה! מופע האיחוד קורה!!! תתקשר אליי!!!”
הטלפון הנייד נפל מידיו ונחבט קלות בראשה של רוגע “סליחה רוגע, מותק”. הוא התנצל, והמשיך לחשוב בקול: “אני לא מאמין. איזה מדהים. מופע איחוד של הביטלס…”
בדמיונו, הופיע אצטדיון אפוף ברעשי המולת המון, מעריצים השרים את להיטי המבצעים הנערצים. למרות שהוא ידע שהוא לעולם לא ישיג כרטיס, עקב הביקוש העצום, הוא השתעשע ברעיון, וכבר היה יכול בעיני רוחו לשמוע את הלהיטים האהובים של החבר’ה הבריטים, ואפילו לדמיין את קטעי המעבר בין השירים. הוא חייך לעצמו, קם להתלבש ולתרגל מדיטציה.
14
“שלום לכל קהל מחפשי ואוהבי היופי. תודה שאתם פה. אבל, בעצם, למה אתם פה? יכולתם לשחק גולף. יכולתם לחלוב פרות. יכולתם לתפור צעיפים חומים או אדומים. יכולתם לשוטט עם הראש בעננים. יכולתם לשחק כדורת או סנוקר. יכולתם לרוץ מסביב לשכונה או לבלוק. יכולתם לשתות, יכולתם לירוק. יכולתם לשיר שירי אהבה, יכולתם להתפקד למפלגה ירוקה. יכולתם לצאת למסע ולטפס על הרים. יכולתם להתנשק, להתחבק, לעשות ילדים. יכולתם לראות תוכניות בערוצים אחרים. אז למה לכם, חברים יקרים, להשקיע את הזמן שלכם כאן? כדי שתקבלו כלים לחיים? מוטיבציה? מופעי אומנים? מחפשים הומור? אסקפיזם טהור? אולי סיבה לשיחה ליד הברזייה בעבודה? אני יכול לומר לכם כבר עכשיו ש… בעצם, אולי עדיף שאשיר לכם.”
מאחורי שלט הניאון של “תחרות היופי” עלתה מעלית ונחשף גרם מדרגות, שהקיפו את הבמה, זוהרים בצבע פנינה. מהמעלית יצא מנחה התחרות, לרגליו נעלי סטפס, והוא התחיל לזמזם את
מנגינת השיר “Singing in the Rain “. בעומדו במרכז הבמה הוא היישיר מבט לעבר המצלמה, הרחיב את חיוכו והתחיל לשיר:
“אין כל משמעות,
לא סיבה ולא מהות
שתהיו פה איתנו
ב-ת-ח-רות.
החיים כה ריקים
עם כל מה שעושים
כמו שמש בלי אור
לחיים אין מזור
גם עם שיר או ריקוד
אין מקור לעידוד
הכול נעשה
כבר רוקן וכוסה
שלא תהיה כל טעות
או אשליה של מהות
בחיים אין כל
מש-מ-עות.”
התזמורת ליוותה את השיר ומהמעלית יצאו חמישים רקדנים ורקדניות לבושים בטוקסידו ובשמלות ערב, אשר עשו את דרכם מטה במדרגות תוך הנפות רגליים, הרמות וירטואוזיות ומחוות ג’אז.
המוזיקה חזרה על עצמה, כשהמנחה פצח בסולו סטפס ששחזר את ריקודו האגדי של ג’ין קלי בסרט הנושא את שם השיר המקורי. לפני סיום הקטע, הרקדנים והרקדניות הקיפו בחצי עיגול את המנחה ששר:
“זכרו
לתחרות
אין מש-מ-עות.”
אין עדיין תגובות