צעירה שעברה לגור ברחוב, מושבניק המשתוקק למקום של כבוד בבית הכנסת, ילד מחונן המסתיר סוד גדול וילדה שהלכה לאיבוד בבית […]
רוחות בירושלים
מוקדש לאלו שלא הצליחו. שרצו לבחור ולא עמדו במחיר. שנעלמו
כמה דקות לאחר מכן ירדה עצבות על ירושלים.
פנסי הרחוב הבהבו ועצבנו את עוברי האורח, הרמזורים כבו בפתאומיות ונדלקו שוב באור סגול. הנהגים עצרו מבולבלים ורגע אחרי החלו לצפור כמו להקה של עורבים מוטרפים.
בשכונה שבה גדלת, וממנה נודית, חלבן של עשרות אימהות פסק. לשווא מצצו התינוקות פטמות יבשות. חלונות בית הכנסת הגדול נסדקו ומבעד לדלת פרצה רוח שסחפה את כל ספרי הקודש לריקוד נוגה. הללו חגו במעגלים כמה מטרים מעל הרצפה ונחתו מרוטים בערמה גדולה.
בסמטאות העמוסות אנשים, נשים, עגלות ופשקווילים, רוחות עזות העיפו מראשי הגברים את כובעיהם השונים ומראשי הנשים — מטפחות ופאות בשלל סגנונות. הכול אחזו בראשיהם המגולים ואצו, נחפזים ומבוהלים, להשיב לעצמם את יראת השמים שהוסרה.
הגדילה לעשות אותה רוח ופשטה לחלוטין מגופו של האדמו”ר את הקפטן, אותו מעיל ארוך שעבר אליו בירושה, והעיפה את הירמולקה הענקית מראשו, חושפת קרחת מבריקה.
בבית התמחוי המפורסם הופסק באחת ביקורו של הנדיב הידוע, הוא חש ברע וביקש להתפנות לבית החולים. אנשים ייללו מרעב. בבית החולים לא הפסיקו להתפלל.
ובבית הורייך, הבית שאהבת, ששימשת בו מה שאבא קרא “אימא’לה קטנה” קרסו כל המסמרים הנושאים ברוב פאר תמונות רבנים חשובים. הקירות נסדקו, ובמטבח, שהיה הממלכה שלך, נקוו שלוליות דם קטנות. אמך רצה עם מטליות, מנסה לשווא להסיר את הכתמים. אחייך הקטנים התחבאו באוהל משמיכות.
הרחק משם, בצד האפל של העיר, כמה ציפורים התרסקו לתוך עמודי חשמל, ולניידת המתנדבים שעשתה דרכה למדרכת הנערים העוזבים והעזובים אירע פנצ’ר. ארבעת הגלגלים התפוצצו בקול יפחה. ברדיו המקומי הופסק ריאיון עם הזמיר התורן, לטובת יבבת כינורות.
המדריכה כינסה אותנו לחדר התאספויות — חדר שהחל מהשעה חמישה לשמונה בבוקר ועד ארבע אחר הצהריים שימש כיתת לימוד לבנות כיתה ט’. לפני ואחרי השעות הללו זהו חדר שבו נאספות בנות הקבוצה לברכות הבוקר, קריאת שמע שעל המיטה ואיגרת הרמב”ן.
מפעם לפעם, כשנחה הרוח על המדריכה — עושים פעילות.
פעילות, כלומר הקראה מרגשת של טקסט (בעל מוסר השכל, תמיד עם מוסר השכל) מתוך בריסטול דמוי קלף השרוף בקצותיו.
“אולי אתן צעירות מדי,” אמרה המדריכה בפנים רציניות מאוד, “אבל אני מקווה שתוכלנה להבין, להפנים ובעיקר להפיק את הלקח הנכון מהמכתב המזעזע שאקריא לכן.״
והיא הקריאה.
היה זה מכתב התאבדות מפורסם שכתבה ילדה שעזבה את הקהילה. והיא, אותה ילדה, לא הצליחה לסרוג בעצמה משהו מחמם ואמתי להתכסות בו אחרי שאביה ואמה נטשוה ואדוניי לא אספה, לא הוא ולא אף אחד אחר.
אז היא עזבה.
אחרי ההקראה המרגשת נפתח דיון. רוב הבנות היו נסערות וקיבלו על עצמן להתחזק בתורה ובאמונה. מה גם שאותה בחורה הביעה במכתבה התנצלות על הפגיעה בהוריה, היה ברור מתוך הכתוב שהיא מתחרטת על הפניית העורף.
ההורים שלה הרגו אותה, חשבתי ולא העזתי להגיד.
קטעתי את עצמי מהסיטואציה, דמיינתי את רגעיה האחרונים של הילדה.
הבנה אכזרית שאת לעצמך, שהחברה שמאסת בה — מאסה בך. שהציפיות שלך מהחברה האחרת, שנצצה באלפי אורות של פתיחות ושל חופש, התרסקו אל מול קיר קרח אטום.
אני לא מצפה.
תחושת מחנק חוסמת לי את קנה הנשימה. אני ברחוב, אין לי אוויר.
אני מתיישבת בישיבה מזרחית, מנסה לנשום אבל הגוש חוסם לי את הקנה. אני מעווה את הפרצוף מתוך תקווה למסמס אותו, נשענת לאחור על התיק שלי.
עזבתי את דירת השותפים הקטנה והמסריחה לפני שבועיים. בעל הבית הודיע שהוא לא מוכן לספוג שוב את העמלות של הצ’קים שלי שחוזרים, הוא יודע שבסוף אחזיר לו הכול, אבל עם כל הכבוד — זה לא מתאים ואולי כדאי לי ללכת להוסטל או משהו.
אתמול שוב ניסיתי להתקשר. האצבעות רעדו על משטח המתכת של הטלפון הציבורי. אני מכירה את מספר הטלפון, יכולה לדקלם אותו מתוך שינה, אבל לא הפעם. טעיתי חמש פעמים עד ששמעתי את אחותי הקטנה, זו שהייתי הראשונה לחבק אחרי שיצאה מהבטן של אימא. אבא לא היה בלידה, כולם העדיפו שיישאר בבית הכנסת ויגיד תהילים. אני ישבתי בחדר ההמתנה, וברגע שהאחות שרבבה ראשה ואמרה, “מזל טוב” — זינקתי לחדר וחיבקתי את הבובה הוורודה. כשגדלה, לימדתי אותה לצייר ראש של אפרוח מגיח מביצה, להכין פיתה-פיצה ולקפוץ הפוך בחבל.
היא שמעה את הקול שלי ומיד ניתקה. הספקתי רק לומר: “מרימי שלי, מה-“. ה-טווווווו נשאר לי באוזן דקות ארוכות. דפקתי את השפופרת על משטח המתכת, דפקתי אותה על הראש שלי.
יש לי חבילת ופלים ובקבוק מים. ארוחת הערב שלי. המוצרים שהצלחתי להבריח מהסופר לפני שפתחו עליי עיניים.
אני מכניסה ופל אחד לפה ושותה מיד מים, שהעזובים סביבי לא ישמעו את קולות הכרסום ויבקשו גם.
אני מתקשה לנשום ולמצוא עבודה מסודרת.
בערב תעבור הניידת של המתנדבים, הם יביאו לנו מיץ בטעם פטל וידברו על לימודים ועל חוות סוסים ועל קומונה, ואחד עם אומץ יזכיר גם את צה”ל.
לעזאזל, כל האופציות כרוכות בהיתקלות עם בני אדם.
אני לא יכולה, אני לא הם. אני לא רוצה.
אני קמה והולכת לכיוון כביש בגין.
המחשבות מדהירות אותי למכתב של הילדה ההיא, המכתב שהקריאה המדריכה בכיתה ט’.
לא רוצה יותר, אני חושבת לעצמי — רגע לפני שאני מתפוצצת לקרעים מתחת לגלגלי משאית.
(פורסם לראשונה באסופה “תן” בעריכת נועה לקס ותמי לבנת-מלכה, 2016)
אין עדיין תגובות