כולם רצים אחרי הצבי

לאן אתה רץ? אני שואל.

לא יודע, ואתה?

אני רץ אחרי הצבי.

מה זאת אומרת הוא שואל, רץ אחרי הצבי?

לאן אנחנו רצים? ואחרי מה? סיפורים מהחיים נקבצו לאוסף זה של דותן קליין ומעלים שאלות משמעותיות ביותר ביחס לעולמנו.

מה הזמן שאנו מקדישים למחשבה? מה אני רוצה בסיבוב הזה של החיים מעצמי? איך צולחים את המכשולים הרבים שמקשים על התנועה? ואיך אפשר לעבור בהנאה את הדרך להגשמת החלומות והיעדים בחיים?

דותן קליין הוא מאמן מנטלי המלווה יחידים וזוגות לשיפור איכות החיים ומסייע להם לקדם את האינטרסים של כל אחד בדרכו שלו.

באופן קולח, מרתק ומרגש, שמשקף לעיתים את קצה גבול היכולת, בוחן דותן קליין כיצד מתקבלות החלטות באזור הדמדומים.

dotan48@gmail.com

מקט: 4-1272-1769

שחרור

סיימתי את הצבא "על ארבע", אחרי שלוש שנים של ציפייה ליום השחרור. אני זוכר שכבר ביום הגיוס מצאתי את עצמי בדרום הארץ, עם מדים ורובה מעץ מגולף, לבדי בתורנות שמירה בצריף קטן מחצות עד ארבע לפנות בוקר. מעליי השתלשלה מהתקרה נורה. היה אסור לשבת, ועל קירות הצריף היה כתוב בגדול, "עד מתי השמש תזרח ואני אהיה אזרח". זה נראה לי אז כמו נצח, העיניים קראו את הכתוב, אבל המוח לא הצליח לקשר בין המציאות העכשווית לבין השאיפה, הרצון והכמיהה להיות אזרח. הגוף ממש התכווץ, אבל לא יכולתי לעשות דבר, ידעתי שעליי פשוט להמשיך להתרכז במשהו מצומצם מאוד, לא לתת למחשבות לעוף לעבר שאיפה שאינה אפשרית להשגה באופן מיידי. אומנם התגייסתי מבחירה לשירות משמעותי ביחידה קרבית, אפילו מובחרת, אבל המסגרת הייתה לי קשה. הרגשתי כלוא, החופש נשלל ממני לחלוטין, ריחמתי על עצמי והרגשתי מסכן. כל מה שרציתי זה להשתחרר כבר, לפשוט את המדים הירוקים-חומים, המסריחים מזיעה רוב הזמן, ללבוש בגדים של בית בצבעים שאני בוחר, לקום בבוקר ולהרגיש חופש, להרגיש אזרח.

אחרי שהשתחררתי, הבנתי שאת החופש שלי כנראה לא אמצא פה בארץ, וזה כל מה שהיה לי בראש באותו הזמן. הייתי צריך להשתחרר מלחץ השירות הארוך והמייגע שסימל את המדינה שלי, ורציתי להתרחק מהבית המגונן והמדהים של הוריי, שמכוון לתוצאות מיידיות. יותר מהכול רציתי חופש. לא עברו שלושה חודשים, ויצאתי לטיול שלי לעבר המשהו החדש והנשגב, שהיה רק שלי ובשבילי. עליתי על המטוס ושמחה עצומה מילאה אותי. זהו, אני חותם פרק ויוצא לדרך חדשה, למצוא מקום אחר לחיות בו. חוץ לארץ סימל עבורי חופש, והרעיון לקום ולהחליט מדי בוקר מחדש מה אני עושה נעטף בהתרגשות גדולה. זאת הייתה תחושה לא מוכרת ולכן קצת מפחידה, אבל מרעננת. עפתי על זה חודשים רבים, ואף שלא מצאתי בית חדש, מצאתי חופש בטעם על-זמני ללא גבולות. מה שעורר בי את התהייה, האם המחשבה שלי בתחילת דרכי החדשה – שאת החופש אפשר לחוות רק במקום אחר – היא נכונה? האם זה אכן כך?

ב־20 ביוני 1991 עליתי על המטוס שלקח אותי לנקודת הפתיחה של המסע שלי בדרום אמריקה. העלייה למטוס הייתה הצעד הראשון בשחרור שלי מעצמי ומהמקום שבו הייתי. ידעתי שאני טס לדרום אמריקה עם חברי הטוב איל, ויחד היינו בדרכנו אל המרחבים העצומים בעקבות יוסי גינזבורג וסיפורו "בחזרה מטואיצ'י". שנתיים שלמות טיילתי ופגשתי אנשים שונים ומשונים. חוויתי חוויות של מוצ'ילר ואהבתי כל רגע ורגע.