"את באמת לא סובלת אותי, מה?" הוא העביר עליי את מבטו עד שהגיע לעיניי, ומשך את עצמו מהשיש. "איך עשית […]
פרולוג
אחד ממאפייני הגיבור הטרגי הוא שהוא מביא על עצמו את אסונו.
ג’ונתן בהחלט הביא על עצמו את אסונו.
על כולנו.
שנה קודם לכן…
“ג’ונתן, תנמיך את המוזיקה!”
למה הוא חייב לשמוע מוזיקה בווליום גבוה כל כך? ולמה דווקא את המוזיקה המזעזעת הזאת עם הצרחות הנוראיות האלו?
משכתי את הגומייה משערות ראשי ואספתי את שערי שוב לקוקו מרושל, נותנת לכמה תלתלים לחמוק, וניסיתי לפתור שוב את התרגיל במתמטיקה. ללא הצלחה.
“ג’ונתן!” צרחתי בתסכול, יודעת שאין שום סיכוי בעולם שישמע אותי. לא חשוב כמה פעמים הערתי לו על הווליום, הוא מעולם לא הקשיב.
“לעזאזל איתך!” פלטתי בזעם וקמתי מהמיטה, מעיפה מעליי את ספרי הלימוד, שועטת לעבר חדרו ופותחת את הדלת בתנופה.
“אתה מוכן כבר לכבות את הרעש הזה?! אני לא יכולה ללמוד ככה!” צעקתי לעבר גופו שהוטל על המיטה באלכסון, ראשו מוטה לאחור.
הוא לא הגיב, כמובן, אז ניגשתי אל הרמקול וכיביתי אותו, ממתינה להתמרמרותו כנגד מעשיי.
“אין מצב. אין שום סיכוי שהצלחת להירדם עם הרעש הזה ובתנוחה הממש לא נוחה הזאת,” גיחכתי והתקדמתי לעבר הצד השני של המיטה.
“והחולצה הזאת, אתה לא חושב שהגיע הזמן להחליף אותה? כמה זמן אתה לובש את זה כבר, שבוע?” נגעלתי לנוכח המחשבה. מילא היה לובש חולצה שחורה עם כיתוב אחר, אך כל השבוע הייתי צריכה לראות את הכיתוב”Life is fucked up” מול העיניים.
“ג’ונתן?” התקרבתי אליו. איך הוא לא התעורר עדיין? זה השלב שבו הוא אמור לשלוח אליי את מבט האימה שלו, לצעוק עליי ואולי אפילו לזרוק לעברי כרית.
“ג’ונתן!” קראתי ופרעתי את שערו החום הגלי, מנסה לעורר את כעסו, אם לא למילים שלי אולי למעשים שלי.
דממה.
“נו, ג’ונתן, זה לא מצחיק. קום!” סטרתי על לחיו השמאלית וכשלא קיבלתי תגובה משכתי בזרועותיו, גוררת אותו מהמיטה אל הרצפה היישר אל ברכיי.
אוי, לא.
לא, לא, לא.
בבקשה שזה לא מה שאני חושבת שזה.
צמרמורת חלפה בגופי ואיתה גם התקף פאניקה נוראי.
“ג’ונתן, מה עשית?” משכתי בעפעפיו, חושפת את עיניו שטופות הדם ואישוניו המוגדלים. עיניו השחורות נראו חסרות חיים. נאנקתי ומשכתי את ידי כנכווית מאש. גופי רעד ללא שליטה בעודי תרה אחר הגורם הארור בעיניי.
ואז הבחנתי בו, במזרק תחת מיטתו.
הרמתי אותו. הוא היה ריק. מחצתי אותו בידי. לא, ג’ונתן. למה?
“אבא! אבא, בוא מהר!” צרחתי בכל כוחי כששבילי דמעות זורמים על לחיי ללא הרף. “ג’ונתן, בבקשה, תתעורר! בבקשה, ג’ונתן, אני מתחננת בפניך, בבקשה…” ייבבתי ברעד, מטלטלת את גופו. הדמעות שכיסו את פניי ערפלו את ראייתי.
“קים, מה קרה?” אבי נכנס כרוח סערה, מתנשף.
“אבא,” לחשתי והשפלתי את מבטי לעבר ג’ונתן, חושפת את המזרק שבידי.
אבי הביט בו לרגע, המום, ומייד נכנס לפעולה. הוא משך את ג’ונתן והשכיב אותו על הרצפה, בודק את מצבו וממשש את צווארו.
“אבא, הוא לא נשם – ”
“רוצי לחדר שלי והביאי את התיק שלי,” עיניו השחורות והמבועתות נשלחו אליי.
הנהנתי בזמן שאבי החל ללחוץ עם ידיו על חזהו של ג’ונתן. אחת, שתיים, שלוש, ארבע.
הוא מנסה להחיות אותו, הבנתי. הוא מנסה להחיות אותו כי הוא לא חי ברגעים אלו.
“קים, עכשיו!” עיניו של אבי חזרו אליי.
משכתי את עצמי מעלה מייד והתחלתי לרוץ. לא הפסקתי גם כשהגעתי אל המדרגות, מדלגת כל פעם על מדרגה אחת. פרצתי לחדר העבודה של אבי, תרה אחר התיק המבוקש. עיניי נדדו בחדר במהירות, בקושי קולטות את מה שהן רואות. ברגע שהן קלטו את החפץ האדום בקצה החדר, גופי נכנס לפעולה, ובן רגע התיק היה בידיי ורגליי כבר רצו בחזרה לחדרו של ג’ונתן.
“אבא… התיק… הבאתי…” התנשפתי וקרסתי אל הרצפה, צופה באבי היושב על ברכיו ובוהה בבנו.
“אבא, מה אתה צריך?” פתחתי את התיק בפראות. “תרופה? מזרק? אתה בטח צריך את המזרק ההוא, זה שאמרת לי עליו, שמשתמשים בו כשהמצב מסוכן. איזה מהם זה המזרק הנכון?” שלפתי את ארבעת המזרקים שהיו בתיק.
“זה מאוחר מדי,” שמעתי אותו לוחש.
מה? לא, לא, לא.
“איזה מהם? אבא! איזה מהם?!” הרמתי את המזרקים קרוב יותר אל פניו, מכריחה אותו להביט בהם.
“זה מאוחר מדי.”
“זה זה, נכון? אני זוכרת,” קבעתי וזרקתי את שלושת המזרקים האחרים הצידה.
“קים, זה מאוחר מדי!” הוא אמר בחדות. מבטו התרומם אליי, מבט קר רוח, אך מלא בכאב.
“אנחנו חייבים לקרוא לאמבולנס!” שלפתי את הנייד מכיס מכנסיי והתחלתי לחייג.
זה לא הסוף, זה לא יכול להיות הסוף.
“קים, בבקשה, תפסיקי.” אבי תפס בידי האוחזת בנייד והוריד אותה מטה.
כשהרמתי אליו את מבטי ראיתי את הדמעות העומדות בעיניו.
“לא, אבא, זה לא יכול להיות,” נדתי בראשי באיטיות. “לא יכול להיות שהוא… אנחנו חייבים להזמין אמבולנס. אנחנו – ” ליבי פעם בחוזקה, נשימתי נעתקה.
“זה הבן שלי,” הוא שלח מבט אל ג’ונתן. “וגם אני הייתי רוצה לחשוב שיש עוד סיכוי, אבל אין. תאמיני לי,” הוא אמר בקול חנוק, מנסה לעצור את הדמעות.
לא הייתה לי ברירה מלבד להאמין. אבא שלי מנתח בבית חולים. הוא יודע מה הוא אומר.
“לא… זה לא יכול להיות, אבא…” ייבבתי. דמעות זלגו בזו אחר זו על פניי כשנפלתי על אחוריי, משכתי את רגליי וחיבקתי בכוח את ברכיי.
אבי התקרב אליי והניח את ידו הגדולה סביבי, מצמיד אותי אליו.
“לא, אבא! הוא לא מת! הוא לא מת!” צרחתי והכיתי בחזהו, מנסה להדוף אותו מעליי. אך הוא לא נע ממקומו והמשיך לאחוז בי בחוזקה, מושך אותי קרוב אל בין זרועותיו.
“הכול יהיה בסדר, ילדה שלי. אני מבטיח לך שהכול יהיה בסדר,” הוא ליטף את ראשי ברוך וגופי הפסיק לנוע, הפסיק להילחם בו.
“הכול יהיה בסדר,” קולו השבור ודמעותיו המלוחות שנפלו על פניי ריסקו אותי עוד יותר.
לא, שום דבר לא יהיה בסדר. איך אוכל להמשיך לחיות עכשיו? איך?
אני לא יודעת כמה זמן ישבנו שם, אבי ואני, חבוקים זה בזרועות זה פורקים את כאבנו. לא ידעתי איך אוכל להמשיך מכאן. האם אי פעם אקבל את המצב הזה? האם אי פעם אעכל שג’ונתן, אחי, לא יהיה חלק מחיי?
את התשובה לא ידעתי ,אך בדבר אחד הייתי בטוחה – היום הנורא הזה ייחרט בליבי לעד.
אין עדיין תגובות