תום בן החמש-עשרה עבר עם הוריו וכלבו, דינגו, מהכפר אל העיר רמת גן. יוֹלָה היא שורדת שואה, שכנתו הקשישה של […]
| 1 |
היא שכבה על הארץ ונאנקה מכאבים. תום הסתכל עליה. הוא קפא על מקומו. היא יכולה להיות סבתא שלו. מה לעשות עכשיו? שאל את עצמו, איך דינגו הפיל אותה ככה? הוא מעולם לא השתולל והשתחרר מהרצועה שלו בזמן הטיול שלהם בשכונה. תום הסתכל סביבו בחיפוש אחר עזרה. האישה המשיכה להיאנח וחשקה את שיניה במאמץ לבלום את אנקות הכאב. תום חשב לעזור לה לקום, אך היא עצרה בעדו בידה, והזהירה אותו לבל ייגע בה. אהרון, השכן מהדירה למטה, שתמיד התעניין בשלומו של דינגו ובשלומו של תום, נחרד מהזעקות ויצא מדירתו. תוך שניות כבר רכן מעליה ושאל אותה היכן כואב לה, אך מייד הבין שהמצב לא מזהיר וטלפן מהטלפון הנייד שלו למגן דוד אדום.
“אסור להזיז אותה, תום,” הסביר אהרון, “רק נישאר להשגיח עד שיבוא האמבולנס.”
הקשישה המשיכה להתפתל מכאבים. תום, שהיה מבולבל מאוד ולא ידע מה לעשות קודם – במיוחד משום שהרגיש אשם בכל המצב – רצה להגיש עזרה כדי לכפר על מה שדינגו עשה.
היא הצביעה על התיק שלה ופנתה אל תום. “ואתה, בחורצ’יק, אל תעמוד כמו גולם! קח עכשיו את הטלפון מהתיק שלי ותחפש ‘עמוס’. צלצל אליו דחוף,” כך אמרה כשהיא בקושי מצליחה להוציא את המילים מפיה מבעד לערפילי הכאב. תום התכופף לעברה לקחת את התיק ולחפש את הטלפון. “את רוצה שאביא לך מים? ארוץ להביא לך עכשיו. בסדר?”
“לא. לא מים,” לחשה, “רק לטלפן לעמוס. מהר.”
תום מצא את עמוס ברשימת אנשי הקשר שלה, וצלצל. לא הייתה תשובה והוא ניסה שוב ושוב.
“נו, מה קורה עם האמבולנס?” שאל אהרון בקוצר רוח.
“אולי בכל זאת אביא לה מים בינתיים ואכניס את דינגו הביתה?” שאל תום.
“טוב, אבל בזריזות,” השיב אהרון. “אתה יודע מי היא, נכון?”
“לא. לא מכיר אותה,” אמר תום, “זאת פעם ראשונה שנפגשנו.”
“זאת יוּלָה, היא ניצולת שואה. אישה מאוד מיוחדת.”
הידיעה הזאת לא ממש עזרה למצב הרוח ולמבוכה של תום.
צפירות האמבולנס הקרֵב נשמעו כשתום חזר עם כוס המים. יולה שכבה כמעט מעולפת ולא הייתה מסוגלת לשתות. האמבולנס נעצר על הכביש סמוך למקום נפילתה, ומייד נפתחו הדלתות האחוריות ושני פרמדיקים עם חולצות מד”א הורידו אלונקה למדרכה. בזריזות ובמיומנות רבה הם העבירו אליה את יולה ושאלו את אהרון מה בדיוק קרה. אהרון הצביע על תום. “אני לא ראיתי. תשאלו אותו, הוא היה כאן כשהיא נפלה,” אמר.
תום סיפר להם איך דינגו רץ במהירות ורק נגע בה מעט, בקושי נגע, והיא נפלה. תום היה נסער ואמר שהוא כל כך מצטער ומוכן לנסוע איתם לבית החולים ולעזור.
“לא, לא, אין צורך,” אמר האח שמדד לה דופק ולחץ דם. “אנחנו כבר זזים, מישהו הודיע למשפחה?” הוא שאל לפני שהעלו את האלונקה לרכב. “חייבים להודיע עכשיו. תגידו להם שיגיעו למיון בתל השומר.” באותו רגע נזכר תום שהוא מחזיק את המכשיר הסלולרי של יולה בידו, ולפני שהחזיר אותו לתיק שלה, העתיק את המספר של עמוס לטלפון שלו ואת התיק הניח על המיטה. האלונקה הועלתה לתוך האמבולנס ואחד הפרמדיקים התיישב לידה כשהשני סוגר בטריקה את הדלת. לא עברה דקה והאמבולנס דהר ביללות מבשרות רע לתל השומר.
* * *
כשתום הגיע לראשונה לדירה ברמת גן, שאליה העתיקו הוריו את מקום מגוריהם מהמושב בגליל, הוא נבהל. הוא לא תיאר לעצמו שכאן, במקום הסואן והאפור הזה, הם הולכים לגור. לא יכול להיות, חשב לעצמו כשראה את דירת שלושת החדרים הקטנה בקומה הרביעית. הוא היה רגיל למרחבים. לשדות הצהובים בקיץ, הסגולים באביב והירוקים בחורף. הוא לא היה נער שאפשר לכלוא בדירה קטנה בעיר. הוא גדל בין פרות ותרנגולי ההודו שגידל אביו ותמיד היה מוקף בכלבים, בדרך כלל כאלה שמצא בכל מיני מקומות ואימץ, למורת רוחה של אמו אלינור, שלא אהבה את חיי הכפר. אלינור הייתה זאת שלחצה לצאת מהבוץ של המשק החקלאי, שאליו משועבדים כל החיים ובסופו של דבר חיים בדוחק ולא רואים תמורה. אבל תום חשב שאמא שלו עושה חישובים של נוחות בלבד, ושהיא אוהבת חיים קלים ולהרוויח הרבה כסף. הוא הרגיש שמי שמשלם בסוף וצריך להקריב את הערכים שלו הוא אביו, רק כדי שאמא שלו תוכל להגיד, “איזה יופי. אני מרגישה שממש קיבלנו שדרוג של רמת החיים”, ואת זה היא אומרת עם הרי”ש המתגלגלת שלה, כי אמא של תום, אלינור, היא בכלל אמריקאית והגיעה לכאן מהעיר פילדלפיה, או פִילִי, כמו שהיא קוראת לה.
תום, לעומתה, לא הרגיש שום שדרוג. להפך, הוא חש שלקחו לו את כל הכיף שבחיים. מרגע שהגיע לדירה החדשה, לא אהב את המקום. הוא שנא להרגיש סגור בבניין עם הרבה קומות והיה בטוח שכל המעבר מהכפר אל העיר היה רק בשביל שלום־בית בין אבא ואמא. אולי עכשיו יפסיקו לריב. אבא של תום התחיל לעבוד כמנהל חשבונות בבית החולים תל השומר והיה צריך לשבת שמונה שעות, ולפעמים גם תשע, במשרד שנמצא באחד הבניינים החדישים שבמתחם בית החולים. הוא כמעט אינו מתלונן על כך שהוא מבלה את רוב יומו במשרד הקטן שלו בבניין החדיש, כשהוא כלוא מתחת לאורות הניאון וכמעט לא רואה אור שמש. אלינור לא מתלוננת. לה לא אכפת להיות מזכירה רפואית של איזה מנתח לב מאמריקה ולקבוע תורים ולהביא תוצאות של בדיקות. הכי חשוב לה זה שהיא יכולה עכשיו לקחת אוטובוס או את הסוזוקי הקטנה שלה, ולהגיע לקונצרט או להצגה בעיר, אם היא רוצה, והיא כבר לא כועסת על אבא שלו שהוא מבזבז את זמנו בחקלאות, כשבעיר הוא יכול לקבל משכורת של שכיר מבלי לדאוג אם הייתה מחלה לעופות או כינמת לאשכוליות.
מה שהרגיז את תום היה שלא התייעצו איתו ולא חשבו עליו בכלל. גם חברים עדיין לא היו לו במקום החדש. הוא הרגיש בודד בעולם שלא הכיר. הכול כאן מחושב ומצריך תכנון מראש. במקום ללכת סתם למגרש לשחק כדורסל ולפגוש חברים, אמא שלו הייתה צריכה לרשום אותו לחוג כדורסל, כאילו היה ילד קטן. בכפר היה רגיל לצאת מהבית ומייד כל החצר והשדות השתרעו לפניו. ואם רק רצה היה לוקח את האופניים שלו ונוסע מעבר לפסי הרכבת, הולך לבקר את סבתא של כולם, זאת הסבתא שגרה בבית הקטן בצל האיקליפטוסים הגבוהים.
אבל היום? סבתא נמצאת כבר בבית הקברות והוא גר רחוק מהכפר ומרגיש כלוא בדירה קטנה בקומה ארבע. אם לפחות היו לו אופניים כמו לשאר הילדים בכיתה, היה אולי יכול לפגוש חברים ולצאת איתם למקומות רחוקים.
“כאן אין מקום לאופניים,” אמר לו אביו, “יכולים לגנוב אותם אם תקשור אותם בחוץ.”
אז מה יש כאן? הוא היה שואל את עצמו כל הזמן, חוץ מארבעה קירות ושלושה כיווני אוויר, כמו שאמא שלו הייתה אומרת.
“אתה אף פעם לא השתעממת עד היום,” אמרה אמא, “תמיד מצאת מה לעשות,” ניסתה לעודד את תום.
“זה בגלל שתמיד היה מה לעשות,” השיב תום. “כאן אין לי מה לעשות.”
“אז תמצא. תקרא ספרים כמו שתמיד אהבת,” אמרה אמא. “אתה יכול גם לכתוב יומן על המעבר שלנו לעיר. תמיד היית טוב בחיבור.”
אבל לתום לא היה מצב רוח לשום דבר. המזל הכי גדול שלו, היה שיש לו את דינגו, כלב הפרא שלו. בהתחלה, כשאמר לאמו שגם דינגו מגיע איתם, היא לא הסכימה בשום אופן. “מה פתאום כלב, ועוד אחד כזה פראי כמו דינגו? בעיר אין הרבה כלבים, ואם יש, אז רק קטנים כאלה ומחונכים,” ככה היא אמרה אבל היא לא צדקה. ברחוב שלהם ברמת גן היו המון כלבים, גם גדולים שגרים עם הבעלים שלהם בדירות הקטנות שבקומות למעלה והם תמיד יצאו איתם החוצה, שירוצו קצת ויוציאו אנרגיה. בסוף אלינור השתכנעה. תום הזכיר לה איך דינגו הציל אותו והוכיח שהוא לא סתם כלב נאמן, אלא כלב שיעשה הכול כדי להציל את בעליו מצרה.
תום עוד זכר שדינגו הציל אותו מהכשה של נחש צפע. דינגו הבחין ברגע האחרון בנחש שזחל לעבר כף רגלו החשופה. הוא נעץ את שיניו בצווארו של הנחש, קרוב לראשו, כדי שזה לא יוכל להכיש, ובכך הרג אותו והציל את תום. תום לא ישכח איך אלינור המודאגת עמדה שם כשהוא ודינגו חזרו הביתה וגוויית הנחש תלויה מפיו של הכלב, מיטלטלת מצד לצד בין לסתותיו החזקות. מרוב התרגשות היא אמרה לתום שמעכשיו הוא חייב לדינגו את חייו.
את דינגו קיבל תום מאביו לבר־המצווה שלו, ולא היה ילד שמח ממנו באותו היום. דינגו היה כלב מעורב, גולדן רטריוור עם פוינטר, ובמֶרֶץ הרב שלו הזכיר את כלב הפרא האוסטרלי, גם הוא בצבע לבן־צהבהב עם כתמים בצבע אפור. בגלל עודף המרץ שלו הוא חייב לרוץ הרבה בחוץ. עכשיו, ברמת גן, כשתום רץ איתו בפארק או באיזה שביל מרוחק מהבית ורואה אותו משתולל ושמח, גם הוא שוכח לרגע את הדירה הקטנה בקומה ארבע והוא מאושר עד הגג.
תום נהג לומר שאנשים נחלקים לשני סוגים. אלה שאוהבים כלבים ואלה שלא, או שסתם אדישים כלפיהם. זה עובד גם הפוך בין כלבים לבני אדם. כלבים שיעשו הכול למען בעליהם, וכלבים שיחבבו את בעליהם אבל לא ילכו אחריהם באש ובמים.
