נאוה

הצווחה החדה פרצה את חומת הרעש שהקיפה אותה. מבטה של נאוה צנח אל המדרכה. מייד שמטה את ידו הקטנה של בנה והניפה אותו למעלה, דוחפת את פניו לתוך שקע צווארה. רגליו של יהלי נכרכו סביב מותניה באינסטינקט של קופיף שנצמד לאמו. היא נתנה למחשבותיה להתרוצץ, וכך כשלה במבחן העירנות. הפעוט בן השלוש, שהלך לו לאיטו ועיניו מרוחקות פחות ממטר מהמדרכה, נחשף למראה המוות הראשון שלו.

‘אמא,’ יהלי צרח, נשימתו מקוטעת. הצרחות הפכו ליפחות מיוסרות.

מכוניות המשיכו לזחול לאורך הרחוב. אנשים חלפו על פניהם, מתעלמים מהילד ומאמו. איש לא עצר לשאול את נאוה מה קרה, והיא הייתה אסירת תודה על כך.

חזהו הקטן של יהלי עלה וירד והוא התפתל בזרועותיה. נאוה הידקה את אחיזתה, נלחמת בו שלא יחזיר את המבט אל המראה שהחריד אותו כל כך.

‘די, די חמוד,’ אמרה באוזנו, שולחת מבט זריז לאחור. ‘די, אמא תשמור עליך. הדבר הרע נעלם. נכון שכיף שאנחנו הולכים היום למסיבה במקום לגן? אבא קנה המון גלידה.’

‘פיטוק,’ פלט בין היבבות.

‘כן חמוד, יש מצב לפיסטוק.’

למרות השעה המוקדמת נאוה הזיעה. האספלט וזרם המכוניות הבלתי פוסק הגבירו את החום ואת הלחות. בעשר בבוקר השמש כבר הגיחה, חושפת את זקנתם של הבניינים שרבצו משני צידי הרחוב. בניינים בני ארבע קומות, כפופים, עצובים, זהים בכול לעשרות אלפי בניינים אחרים שנבנו בשנות הששים והשבעים של המאה הקודמת. התל אביבים נמנעו בדרך כלל מלהביט בהם, ושמרו את עיניהם בגובה הרחוב. הם העדיפו להביט אחד בשני, גברים ונשים, עסוקים בחיפוש תמידי אחר הקשר הבא, עסקי, חברי, מיני.

נאוה המשיכה ללכת והעורב השחור נשאר מאחור, כנפיו פסוקות, האחת מעוקמת, שבורה. הצוואר היה מפותל בזווית שלא הותירה מקום לספק, גם לא במוחו של ילד קטן.

מאחורי הפינה, מעברו השני של יהודה הלוי, נתגלתה המסעדה.

הסוכך שמעל אזור הישיבה קושט בסרטים צהובים ורחבים. צמחי האוג הגבוהים שהקיפו את האזור עוטרו כאילו נחגג שם חג המולד. דלתות הזכוכית הגדולות בכניסה למסעדה הבהיקו מניקיון. הכיתוב הלבן, ‘המכבסה’, ותחתיו ציור הכובסת, שיערה אסוף במטפחת לכדור מצודד, שיוו לכניסה מראה עליז ומעט נוסטלגי. הצוות כבר סיים לקבץ את השולחנות לשורות ארוכות לישיבה משותפת. כמה שולחנות נדחפו בצמוד לוויטרינה לשמש מזנון, ונעטו מפות לבנות.

מלצרית שנאוה לא זיהתה הניחה על השולחנות עציצים קטנים בהם נשתלו חרציות. המפות הלבנות והמפיות הצהובות בישרו על קיץ עליז ושמח, מקשטות את העיר המטונפת. שולחן המזנון כבר איכלס צבא שלם של צלחות הגשה גדולות, עמוסות סלטים בשלל צבעים. נאוה קנתה את כלי הקרמיקה הכפריים האלה, עליהם ציירה יד עלומה פירות אדומים ופרחים בצבע קנריות על רקע כחול ים אגאי. היא הביטה עוד רגע במלצרית, מקווה שהיא לא תפיל צלחת.

אפילו שיום שישי, רחוב יהודה הלוי היה פקוק במכוניות שניסו להגיע לנתיבי האיילון והיציאה מן העיר. ביניהן זיגזגו קטנועים, אופניים חשמליים, קורקינטים, ושאר מתאבדים שקפצו מהמדרכה לכביש ומהכביש לאי התנועה, בזים לחוקי התנועה.

נאוה הביטה לשני הצדדים. חציית הכביש לצידו השני דרשה תזמון מתמטי וקור רוח. יהלי החליק מעט מן המותן שלה, והיא משכה אותו למעלה, מחזירה את ישבנו אל מעל הירך. מכיוון שבקושי היו לה מותניים, התנוחה של בנה לא הייתה נוחה, לא לה ולא לו. עם שעות של סחיבה על הידיים שעדיין חיכו לה, התחרטה על ההחלטה להשאיר את הטיולון בבית. היא נישקה את ראשו המתולתל של בנה ושאפה את ניחוח השמפו שלו, אוספת את עצמה. לחייו היו עדיין אדומות ועיניו נצצו. נאוה הידקה את חיבוקה סביבו וירדה מהמדרכה.

נהג צפר לה, והיא קפצה אחורנית בבהלה. מאחורי גבו של בנה, הרימה לנהג אצבע אמצעית. הניסיון השני צלח, ונאוה נכנסה פנימה.

מלצרים התרוצצו בין המטבח, עמדת ההגשה שבחוץ, והשולחנות. למרות לבושם השחור הם לא נראו רשמיים. רבים, גברים ונשים כאחד, חשפו בטנים, עגילי טבור, שרירי קוביות, ודונמים של עור חשוף וקעקועים צבעוניים. נאוה העריצה את החושניות המוחצנת, כזו שהיא מעולם לא הצליחה לאמץ, גם לא כשהייתה צעירה ומתוחה יותר. הם נשאו סלסילות של לחם ומגשים גדולים ועליהם כוסות מים וצלוחיות עם זיתים בשני צבעים. שתי קערות ענק של עלים ירוקים מנוקדים בגרגרי רימון אדומים והרבה פיסטוקים בירוק־טווס הגיחו מהמטבח ועשו את דרכן למזנון, מונפות מעל הראשים. במאתיים שקל לקילו, נטע פיזר פיסטוקים ביד רחבה.

כבכל בוקר, הוא יצא מהבית בשש אחרי שישן את הארבע שעות שלו, רץ עשרה קילומטר, התקלח, זרק על עצמו איזה ג’ינס, ונתן לה ניקור קטן על הלחי. את מרבית שעות היום בילה במסעדה, גומע תוך כדי העבודה מרחק של חמישה־עשר קילומטר, וחוזר הביתה מאוחר בלילה, תשוש ומסריח משמן מטוגן. המסעדה החלה סוף סוף לשגשג, הרבה בזכות העובדה שנטע פתח משבע בבוקר ועד אחרון הסועדים, שבעה ימים בשבוע.

נאוה ידעה שאחרי שהמסיבה תסתיים הוא יורה על ניקיון מהיר ויפתח מחדש לסרוויס של ארוחת הערב. הוא לא יפסיד את השעות המכניסות של שישי אחר הצהריים, לא משנה כמה הרוויח בבוקר. אחר כך יארח את הקהל הצעיר שיגיע לשבת על הבר עד השעות הקטנות של הלילה. בעלה תמיד נעלם בשישי בבוקר, ולמעט גיחות קצרות למקלחת ולמיטה, לא הראה את קצה אפו לפני יום ראשון בבוקר. נאוה ויהלי בילו את סופי השבוע לבדם. ומכיוון שנאוה לא ידעה לבשל כלום חוץ מפסטה אדומה, הייתה אורחת של קבע על שולחן השבת של הוריה ברמת גן.

עם קרקפת מגרדת מחום וגב מציק, נאוה הורידה את יהלי לרצפה והתמתחה. היא סרקה בעיניה את השולחנות. גם בפנים, כל המשטחים האופקיים כבר הועמסו בתצוגה של שפע. קנקני המים ובקבוקי היין הלבן לבשו טיפות צינה. נאוה הביטה בערמות של צלחות, המון צלחות צבעוניות, למנות קטנות ולמנות עיקריות וצלחות הגשה וצלוחיות. היא הרימה שוב את יהלי ונכנסה למטבח.

‘היי, בייב,’ היא קראה לעבר גבו של נטע שעמד ליד התנורים.

‘היי. שנייה,’ אמר, ומייד שיחרר פרץ פקודות קצר לעבר עובד מטבח שנראה כאילו רכש מנוי שבועי בסלון לעיצוב הגבות שבקצה הרחוב.

‘יהלי, היי, מה שלומך, חמוד?’ שאלה אחת המלצריות בדרכה החוצה ועצרה ללטף את ראשו. ‘גדלת כל כך. שנעשה לך כאן מסיבת יומולדת?’

‘עם גלידה,’ יהלי פסק.

‘להביא לך?’ המלצרית שאלה. ‘אמא מרשה?’

‘לא לפני האוכל, תודה,’ נאוה אמרה.

‘היי, חבריקו, מה העניינים?’ נטע ליטף את ראשו של הפעוט.

לחייו התכסו כתמים אדומים והוא פרץ שוב בבכי.

‘למה הוא בוכה?’ נטע שאל.

‘הוא נפל,’ יהלי התייפח. ‘הוא נפל מהשמיים. הוא מת.’

נטע הביט בנאווה והרים גבה.

‘היה איזה עניין עם עורב שפג תוקפו על המדרכה,’ הסבירה.

‘כל בעלי החיים מתים בסוף, יהלי. זה באמת עצוב, אבל זה קורה.’ נטע ליטף את גבו הקטן, אבל הילד המשיך לבכות, מסרב להתנחם.

‘נכון שיש גלידה?’ נאוה שאלה בקול וירתה לעבר בעלה מבט מוכיח. יהלי היה צעיר מכדי להיחשף לרעיון המחריד של זמניותם של כל היצורים החיים.

יהלי הושיט את ידו ונאחז בצווארון הז’קט של אביו, גופו הקטן מכווץ מהצער המחודש.

‘די, יהלי. די לבכות. רוצה גלידה?’

‘פיטוק.’

‘אני צריך לעבוד, חמוד. תלך עם אמא והיא תיתן לך גלידה.’

נאוה התבוננה בבעלה מנתק את היד הקטנה מהצווארון ומחזיר לכתפה. מורגל בדבר, הילד קיבל את הדחייה בלי טרוניה. נטע כבר החל סורק בעיניו את המסעדה. פניו קדרו ושפתיו נתהדקו זו לזו, כמו מפקד בקרב שלא התקדם כמתוכנן.

‘מה קורה עם השרדונה?’ קרא.

‘תחזור הביתה לקצת אחרי המסיבה?’ נאוה שאלה.

‘מצטער. חסר לי מלצר. ויום שישי היום.’ קרן אור פגעה בזיפים שלו, בני יומיים לפחות, והם נצנצו בשחור ולבן על לסתו החדה. תלתליו, עדיין שחורים, נפלו על המצח הגבוה בריקוד שמח, מדגישים את הניגוד בין מראהו להלך רוחו. ז’קט השף השחור היה דהוי ולא מגוהץ. נאוה לקחה נשימה. בעלה לא טרח להתנקות לכבוד מסיבה של עורכי דין מהמכובדים בעיר, עתירי ממון וחובבי הפקות מרשימות.

‘אני צריכה שתבקש מאחד המלצרים לשמור קצת על יהלי. אני רוצה לקפוץ הביתה להחליף בגדים.’

‘קחי אותו איתך. כשהוא יתעייף, שימי אותו בעגלה.’

‘לא הבאתי.’

‘למה?’ עיניו הפסיקו לסרוק ונחתו עליה.

‘לא תכננתי להישאר הרבה זמן.’ היא בלעה את הכעס שלה, שכוון ברובו כלפי עצמה. עשר בבוקר והיא כבר עשתה שלוש טעויות. ההיתקלות עם העורב, הטיולון הנעדר, והסמרטוטים שעטתה על עצמה ברגע של התרסה.

‘שירה,’ נטע קרא. הוא הרים את זרועו ונופף בידו נמרצות. הצעירה שקיבלה את פני יהלי מוקדם יותר מיהרה אליו. ‘ביקשתי או לא ביקשתי להוציא את כל כוסות היין החוצה? האורחים שלנו עוד לא למדו לשתות מתוך כף היד.’

המלצרית מיהרה למטבח ונטע רכן לעבר אוזנה של נאוה. ‘למה הילדים האלה מסרבים להבין שכל דקה שאורח עומד בלי כוס יין ביד אני מפסיד כסף.’

‘אכלת משהו?’ נאוה שאלה ובלעה את אכזבתה.

‘לא הספקתי.’

‘לך עכשיו. אחר כך בטוח לא תספיק.’

‘קודם אני צריך לראות שכל הסלטים בחוץ על השולחנות.’ נטע הסתובב לכיוון המטבח. ‘ושמישהו יביא לי את הוויניגרט.’

עובד המטבח בעל הגבות המושלמות השיט אליו כלי דמוי סירה מנירוסטה.

‘מה זה? מישהו התעורר פה חמוץ?’ נטע שאל לאחר שטעם מהרוטב. ‘למה יש כל כך הרבה לימון בוויניגרט שלי? תוסיף עשרה, חמישה־עשר אחוז שמן. וכל הזמן לטעום. ואל תשכח לתקן מליחות.’

איתן, מנהל המטבח, מיהר לעבר נטע כשמצחו מבריק מזיעה. הוא משך את סירת הרוטב מידו של נטע, וסימן לעובד שיבוא אחריו בחזרה למטבח.

נאוה הביטה בבעלה ותפסה את האנחה שכמעט ונמלטה מפיה. נטע שלה התחמם מהר, ושיחרר הערות מעליבות ופקודות קצרות רוח, אבל גם עבד הכי קשה מכולם, שילם יפה, נתן תנאים סוציאליים מלאים, והעובדים שלו ידעו שהם יכולים לבוא אליו עם הצרות שלהם. לכן הוא תמיד הופתע כשאחד מהם התפטר, והאשים אותם בכך שהם תינוקות מפונקים. נאוה הסכימה, וחשבה שתל אביב הצמיחה דור של ילדים רכים ומרוכזים בעצמם. אז הוא איש קצת קשה, שיתמודדו.

‘אני חייבת לקפוץ הביתה,’ התעקשה.

‘תישארי. אני צריך שתעזרי לי להגיש יין לאורחים.’

הסיכוי שנאוה תשרת את עורכי הדין שאף לאפס, אבל היא ויתרה על החלפת הבגדים. המחשבה על סיבוב נוסף הביתה, בחום, ברגל, ועם יהלי על הידיים, נראתה לה בלתי נסבלת. והאפשרות שהעורב עדיין מוטל על המדרכה שימשה גורם הרתעה נוסף.

‘אני הולכת להביא גלידה ליהלי וכוס יין לעצמי, ואחר כך נסתובב, נכון יהלי?’ שאלה, והעבירה אותו למותן השני. ‘אתה נהיה כבד, חמוד. מה דעתך לסחוב את אמא לשם שינוי?’

הצחוק של הילד התגלגל כמו גולות קטנות שהתפזרו על הרצפה. היא הסיטה את תלתליו ונישקה את המצח הלח. המלצרית שננזפה חלפה על פניה, מגש ריק משתלשל מידה, והבעת פניה אומרת ‘הבעל שלך בנזונה’. נאוה חייכה במתיקות.

‘בוא, אמא תמזוג לך כוס יין, יהלי. רוצה לבן או אדום?’

כשהרימה את עיניה, קלטה את ענבל עומדת בגבה אליה. נאוה הייתה מזהה את עמידת הבלרינה הזקופה מקילומטר ובחושך.

כאילו חשה את המבט מאחוריה, ענבל הסתובבה, מציגה לראוה בטן של אמצע היריון על רקע גזרה דקה להכעיס. החזה שלה עמד גאה וגבוה מעל הבטן, והחיוך חשף שיניים מושלמות. גלי שיער רכים בצבע חיטה קיפצו בעליזות על כתפיה כשהינהנה בראשה. בשמלת משי שחיבקה את קימוריה ובסנדלי עקב דקים וורודים, נראתה כמו דוגמנית שנבחרה על ידי בית אופנה צרפתי להוביל קמפיין של ‘מאמא גלאם’.

‘נאוה,’ קראה בעוד החיוך מתרחב על פיה הוורוד. היא מיהרה אליה וכרכה סביבה את זרועותיה הדקות. ‘איזה יופי שאת פה. כמה זמן עבר? גזיליון שנים לפחות. את נראית בדיוק אותו דבר כמו בשנה שלישית. כולי קנאה.’

‘מזל טוב. פעמיים.’ נאוה הישירה מבט אל היפהפייה עם השם שהתערסל על הלשון.

‘תודה, תודה. האמת, הם הפתיעו אותי לחלוטין. לא חשבתי שאקבל שותפות לפחות עוד שנתיים, אבל היה לי מזל. אחד הזקנים נפטר, והיה לחץ מהלשכה להגדיל את מספר השותפות.’

‘את נראית נפלא,’ נאוה הכריחה את עצמה לחייך. ‘חודש חמישי?’

‘סוף שישי.’

‘יהלי, תגיד שלום לענבל. ענבל, זה הבן שלי, יהלי.’

‘היי, יהלי,’ ענבל התכופפה מעל בטנה המזדקרת בלי מאמץ בכלל. ‘נעים מאוד. אני ענבל. רוצה לפגוש חברה? קוראים לה ליה והיא בת ארבע. בן כמה אתה?’

יהלי הסתיר את פניו מאחורי ירכה של אמו ותחב את אגודלו לפיו. נאוה הניחה את ידה על ראשו, מרוצה מהכישלון הצורב של ענבל לתקשר עם בנה.

‘נטע אמר לתת ליהלי גלידה,’ שירה המלצרית פנתה לנאוה.

‘יהלי, תחזור אחר כך?’ ענבל קראה אחריו, אבל יהלי כבר נתן יד לשירה, שהובילה אותו למטבח.

‘הבנתי שיש לכם גם בן, נכון?’ נאוה שאלה.

‘כן, עילאי כבר ענק, תכף בן שש. הוא העדיף לצאת עם חבר לטיול, וחשבתי שישעמם לו פה, בין המבוגרים.’

‘ואוטוטו ילד שלישי.’

‘ילדה,’ ענבל אמרה וחייכה שוב.

באותו רגע נטע בחר לצאת מהמטבח. נאוה הביטה בחיוך שלו נדלק כמו פרוז’קטור באצטדיון כדורגל.

‘ענבל,’ קרא לעברה. השרמנטיות הטבעית נשפכה ממנו. ‘הכול טוב? את צריכה משהו? הערות? בקשות?’

‘הכול מושלם. אבל אולי אני יכולה לעזור לכם במשהו? האורחים יאחרו, כמקובל. אני מתנצלת בשמם.’

‘שטויות, אין צורך להתנצל. פשוט תיהני לך, בטח יש לכן הרבה על מה לדבר. תני לי לשלוח אלייך מישהו עם כוס מהשרדונה הנחמד שלנו.’ פתאום עצר ונעץ מבט בבטן שלה. ‘אוי, איזה אידיוט אני. יש מיץ רימונים סחוט טרי. הרבה נוגדי חימצון. מישהו תכף יביא לך.’

‘תודה, בייב,’ נאוה אמרה וליטפה את פניו. ‘הוא כזה מארח מושלם, הא?’ אמרה לענבל. נטע היה הגבר היפה ביותר שפגשה מעודה.

כמה שבועות קודם לכן, כשנטע סיפר לה על מסיבה מפוארת שנתבקש לערוך, שאלה אותו מי הלקוח. הוא סיפר שאיזו אישה יפה ומרשימה הגיעה למסעדה והדגישה שהיא חברה טובה של נאוה מהאוניברסיטה. כשהבינה במי המדובר, נאוה כמובן הסתייגה, בנימוק הלא משכנע שקהל של עורכי דין הוא קהל תובעני וקפריזי.

נאוה השתדלה לשנוא את ענבל עוד מתחילת השנה הראשונה בפקולטה. היא אפילו הצליחה קצת. ענבל סובבה את ראשיהם של גברברי הפקולטה, אבל הייתה חרוצה ומצחיקה, וגרוע מכך, אדיבה ומתחשבת. באוניברסיטת תל אביב שמפוצצת בילדי ‘מגיע לי’, ענבל סירבה להיות כלבה מתנשאת.

והנה, שנים רבות אחרי כן, ענבל נשארה נדיבה ומתחשבת, התמסרה לעשיית הדבר הנכון, וביקשה ממשרד עורכי הדין לערוך את קבלת הפנים במסעדה של נטע. נאוה סיפרה לעצמה שענבל עשתה זאת כדי לנופף בהצלחה שלה מול פרצופה, אבל עמוק בתוכה ידעה שזה לא נכון.

‘את צוחקת עלי,’ נטע אמר. ״יש לך מושג כמה כסף העורכי דין האלה רוצים לשפוך על המסיבה של החברה שלך? תחשבי גם על כל הפרסום החינמי שנקבל במשרד שלהם ובמשרדים של החברים שלהם. אלה אנשים עם הרבה מאוד כסף, נאוה. ואם הם יהיו מרוצים, ותאמיני לי, הם יהיו מרוצים, זה יכול להיתרגם לעוד מסיבות ועוד קבלות פנים, וארוחות צהריים עם קופונים, ועוד כל מיני רעיונות שאני אציע להם. אני חושב שזה דווקא יהיה נחמד עבורכן להיפגש, עכשיו ששתיכן עורכות דין מצליחות.’

כן, ממש מצליחה, חשבה לעצמה.

‘לא התכוונת להגיע היום?’ ענבל שאלה.

‘למה?’

ענבל נראתה נבוכה. ואז נאוה קלטה. הסמרטוטים.

‘אה, אני בדיוק בדרך הביתה להחליף בגדים. חברים הקפיצו אותי בבוקר מהעמותה שמצילה חיות שנזרקו לרחוב. ואז מצאנו ציפור פצועה, בקיצור, היה מין בוקר כזה.’

כמה ימים קודם לכן נטע אמר לה, ‘תתלבשי יפה ותהיי השגרירה הכי טובה שלי, כמו שאת יודעת.’ מה שכמובן גרם לה לבחור את הסמרטוטים הכי דהויים שמצאה בארון. אבל כבר בדרך למסעדה התחרטה, ושקעה במחשבות על הסיבות האמיתיות להתרסה שלה. בכל מאודה רצתה להכריז שהיא לא משתתפת בתחרות האנשים היפים והמצליחים, אבל זה היה שקר.

סתמי, נאוה נזפה בעצמה, ומייד החלה להודות בליבה על כל הטוב שבחייה. דבר ראשון, היא התאהבה, והגבר שלה אהב אותה בחזרה. שנית, היא זכתה בילד המתוק ביותר ביקום. המשרה שלה הייתה מושלמת לגידול ילדים. היא אפילו מצאה סיפוק בשירות הציבור, ונהנתה לתפוס את הגנבים המתוחכמים איפה שהכי כואב להם, בחשבון הבנק. ובעתיד, כשיהלי ואחיו יגדלו, היא תנגב את האבק מהחלומות שלה ותמצא את האתגר הבא. בינתיים, שיננה לעצמה, תשמחי על כל מה שיש לך.

ענבל נפנתה ללחוץ את ידו של גבר מבוגר בחמימות מוגזמת, ואחר כך הלכה לקבל את פני האורחים שהחלו להגיע. נאוה לקחה לעצמה כוס שרדונה נוספת ונעמדה לצפות. רוב המוזמנים נראו כמו עורכי דין, אבל משום מה היא לא זיהתה אף אחד. לענבל לא נשארו חברים מהפקולטה? אבל גם נאוה לא שמרה על קשרים. ענבל לא הייתה חברתה הטובה מעולם, אבל נאוה תהתה כיצד אירע שהקשרים עם מרבית הבנות שכן היו חברותיה התמוססו להם. ולא רק מהאוניברסיטה.

האורחים דבקו בקוד הלבוש והטיפוח הקפדני של מעמד הביניים המשכיל של תל אביב. דור המבוגרים דבק באופנת השיממון, אבל הצעירים היו תאווה לעיניים. למסיבת צהרי שישי חצי־חגיגית, לבוש החובה לגברים כלל מכנסי ג’ינס מעוצבים וחולצות מכופתרות שבוודאי נתפרו על גופם, פתוחות מספיק כדי להראות משולש חזה מוחלק בלייזר. פניהם צימחו זקנים מטופחים שהסתיימו בקו חד מתחת ללסת. מרביתם האריכו את שיערם והחליקו אותו אחורנית לקוקו מגולגל כמו לחמנייה שצופתה בגלייז מבריק. הם היו יפים אבל מודעים מאוד ליופיים, מה שגרם לנאוה לדחייה קלה, בצד ההערצה.

הנשים לבשו שמלות מבדים פרחוניים שסבתה של נאוה הייתה שמחה לרפד בהם את הספות. כפות רגליהן היו עטויות בדוק מרטינס או בסנדלים שטוחים, והן האריכו את שיערן ונתנו לו לזרום בחופשיות סביב פניהן. הקבוצה כולה נראתה כמו אגודה סודית שקיבלה את הוראות הלבוש שלה בהודעה מוצפנת יום קודם לכן, עם רשימה של חנויות בגדי יד שנייה יקרות מדי.

‘השף המפורסם נטע מילר גם כזה חתיך,’ ענבל העירה אותה ממחשבותיה והשחילה את זרועה בזו של נאוה.

נאוה ניסתה לא להקשות את שרירי הזרוע.

‘הוא גם שף מדהים. האורחים שלכם ימותו על האוכל. בואי, נמצא את יהלי.’

‘הכול נראה כל כך יפה ומגרה,’ ענבל אמרה, בזמן שנאוה ניקתה את פניו של בנה מהגלידה ואספה אותו בחזרה אל המותן. ‘אני שמחה שבחרתי במסעדה שלכם. ואיזה כיף לך, להיות נשואה לשף. עומרי שלי לא מסוגל להרתיח מים בלי לקצר את הקומקום. בואי, הוא מת לפגוש אותך. הוא שומע עלייך סיפורים כבר שנים.’

ליד אחד השולחנות נאוה ראתה מהדורה מוקטנת של ענבל. הילדה הקטנה, יפה ודקה, הולבשה בשמלת משי העשויה מבד שמלתה של ענבל. שערה הארוך והבלונדיני היה קלוע לשתי צמות בוהקות שהשתלשלו עד לאמצע החזה. היא ציחקקה בקול צלול של ילדות קטנטנות וחמודות והאכילה גבר שישב לידה במין עיסה קפואה שהייתה יכולה להיות גלידה אלמלא צבעה הכחול. נאוה התבוננה בגוש הגלידה מחליק מהכפית, ובגבר, שפישק את ברכיו בדיוק בזמן כדי להציל את המכנסיים. אז זה עומרי מרום, מי שתואר בעיתונות הכלכלית כאחד הכוכבים העולים של עולם ההשקעות הישראלי. הפעוטה הפיקה מגרונה עוד צחקוקי פעמונים, והאיש אמר, ‘יאם יאם יאם’ ונידנד את ראשו ימינה ושמאלה כאילו נולד בהודו.

‘היי, עומרי, אני נאוה,’ אמרה והושיטה את ידה.

‘שלום לנאוה המפורסמת.’ הוא קם ללחוץ את ידה וחיוך סימפטי הרחיב את פיו הקטן. הוא היה כבד משקל, וראשו עגול וגדול מדי. משהו במראהו נראה רופס, ומרבית שיערו כבר נשרה. סביב ארבעים, גופו כבר האיץ על מסלול ההזדקנות המוקדמת.

נאוה הופתעה, אבל הזכירה לעצמה שענבל נולדה עם גנים של קבלת החלטות טובות, מגובים בדליים של מזל. אז כנראה שבחרה גבר על פי התכונות החשובות באמת.

‘אני מאוד רחוקה מלהיות מפורסמת, אבל נחמד מצדך לומר,’ השיבה, רווה קצת נחת בפעם הראשונה באותו בוקר. ‘האם זו הנסיכה ליה?’

‘כולם קוראים לה ככה, אבל אנחנו לא נותנים לזה לעלות לה לראש,’ הוא צחק.

נבוכה, נאוה הצטערה על הכינוי שכינתה את הילדה הקטנה, שבאמת נראתה חמודה להפליא. היא חייכה בחזרה אל עומרי, שלא נראה היה שנעלב.

‘שלום לך, בחור צעיר,’ הוא פנה ליהלי. ‘אתה רוצה קצת מהגלידה הצבעונית המוזרה הזאת? היא איומה ונוראה. יש לה טעם של צבעי פסטל של הגן. אם תאכל את זה, בטוח תקיא.’

יהלי חייך בהיסוס והינהן בראשו. הוא גלש במורד הירך של נאוה ונעמד מול הגבר שזה עתה פגש.

‘ליה, תציעי בבקשה ליהלי קצת מצבעי הפסטל שלנו.’

יהלי ציחקק.

‘תודה לשניכם,’ נאוה אמרה, ‘אבל האמת היא שאנחנו קצת מוגבלים בזמן. והבטחתי לנטע שאסתובב להגיד שלום לאנשים.’

‘אז תשאירי את יהלי,’ עומרי הציע. ‘יהלי, אתה רוצה ללכת עם אמא להגיד שלום לאנשים משעממים או להישאר איתנו ולאכול צבעי פסטל?’

‘להישאר איתנו,’ הילד הכריז וכבר שלח את ידו אל הכפית. ‘גם אני רוצה להקיא.’

‘אתה בחור מצחיק.’

שמחה על שקיבלה רגע לעצמה, נאוה נישקה את ראשו של בנה, נפרדה מענבל, והסתובבה בין באי המסעדה, חשה הקלה מכך שאינה מזהה אף אחד. היא לקחה עוד כוס שרדונה ממלצר חולף והחליטה ליהנות. יום יבוא והיא תפסיק להתרגש ממה שאנשים חושבים עליה ותסתובב בטי־שירט בין קהל עורכי דין מלוקקים ותרגיש נינוחה לגמרי. כשהראש שלה החל להסתובב, היא שקלה אם לקבוע עם ענבל דייט לקפה. אחר כך שינתה את דעתה והזכירה לעצמה שזה רק השרדונה הטוב שמציע לה רעיונות רעים. כשחלפו עוד דקות ארוכות בהן אף אדם לא פנה אליה, אף לא במילת נימוסין אחת, שלפה את הטלפון מכיס הג’ינס. ‘פנוי? מסיבה במכבסה. עורכות דין לוהטות מקיר לקיר.’ הקלידה, ושלחה את ההודעה.

’20 דק’,’ נענתה.

מרחוק ראתה את יהלי רץ לכיוונה, נחבט בין רגלי המבוגרים, מיילל את היללה שבישרה על כך שהוא מיטלטל על סחרחרת הסוכר. בחזרה על הידיים של אמו, הפסיק לבכות, למרות שמדי פעם עדיין נמלטה יבבה מפיו.

‘נאוה, יהלי,’ נאוה שמעה את קול הבס החם. המבטא הסמיך הפך את העיצורים לקצרים ושבירים, ואת אותיות האהו’י לארוכות ורכות. היא הסתובבה לכיוונו של דמיטרי, החיוך כבר מטפס אל שפתיה.

כל העיניים הופנו אל הגבר שהיתמר לגובה של מטר תשעים ושלושה שצעד לעברה, זרועותיו כבר פרושות, מוכנות לאסוף אותה ואת יהלי לחיבוק דובי. במכנסיים בצבע חאקי ובחולצת פשתן בהירה סגורה עד הצוואר, חזותו שידרה כוח, עושר וטעם אנין. כתפיו הרחבות העידו על ילדות בנבחרת שחייה סובייטית ושיערו הארוך נקלע לצמה מהודקת שהשתפלה עד אמצע גבו. משקפי ראייה עטורי מסגרת דקה לא הסתירו את עיניו הירוקות שהיו רחוקות זו מזו באופן מסתורי וכמעט מטריד.

נאוה מלאה נחת מתגובת הקהל הפריבילגי לנוכחותו המרשימה. התגובות למראהו תמיד רוממו את רוחה ושיעשעו אותה. בתחילה אנשים בהו, לפעמים אפילו הבחינה בלסת נשמטת. אחר כך נחלקו לשתי קבוצות. נשים זקפו את גבן והושיטו יד כדי לסדר את שיערן מעט. אם הן עמדו, עצם ירך הובלטה קדימה. זה היה רק שינוי עדין ביציבה, אבל מספיק כדי שנאוה, וכמובן דוּבָּה עצמו, ישימו לב. הגברים נסגרו מאחורי מבטים אטומים. הנה הגיע זכר האלפא שמנצח את כל זכרי האלפא, ולא היה שום דבר שיכולים היו לעשות מלבד להיכנע לאלתר.

‘יהלי, תראה מי כאן.’ נאוה הפנתה את פניו של בנה.

‘דּוֹדּוּבָּה,’ הילד צווח, מתעורר מייד לחיים, מתפתל בזרועותיה. רגליו בעטו בבטנה כשמתח את זרועותיו לכיוונו של דמיטרי.

‘הילד האהוב עלי בכל העולם,’ הכריז דמיטרי, ואז רכן מעליה, נשק ללחייה, ואסף את שניהם לחיבוקו המפורסם, מדיף את ריח הבושם הקבוע שלו מבית מוגלייר.

‘דודובה, אכלתי גלידה כחולה, אבל לא הקאתי,’ יהלי הזדרז לספר לו. נאוה שיחררה את בנה לזרועותיו.

‘ילד כפוי טובה. אמא שלו עובדת בפרך כדי לגדל אותו, והדוד דובה מקבל את כל ההערצה.’

‘לכי תמצאי לך מעריץ משל עצמך,’ דמיטרי צחק. ‘הילד זה תפוס.’

יהלי כרך את זרועותיו סביב צווארו של דמיטרי.

‘יהלי, אני לא יכול להישאר הרבה זמן, בסדר? אני צריך להיות במקום אחר.’

‘גם אני רוצה להיות במקום אחר,’ הכריז הילד, עיניו תלויות בגיבורו.

‘חשבתי שתרצה לפגוש עורכות דין שוות,’ נאוה אמרה. ‘או שקבעת עם מיס יוניברס?’

‘לא, אני רוצה לבלות עם יהלי.’ דמיטרי הביט ביהלי במבט קונספירטיבי. ‘גבר, אני צריך עזרה. התכוונתי ללכת לחנות ולקנות לעצמי צעצוע חדש ואני צריך שתעזור לי לבחור. אתה רוצה?’

‘אני רוצה לבחור צעצוע,’ צעק יהלי. הוא הניח את שתי ידיו על לחייו של דמיטרי והטה את פניו היישר לכיוונו. ‘צעצוע ליהלי.’

‘זאת גם אפשרות.’ דמיטרי הינהן בפנים רציניות, וידיו הקטנות של הילד עלו וירדו יחד עמו.

‘גידלתי אופורטוניסט,’ נאוה אמרה.

‘מה אתה אומר על אוטו מכבי אש אדום עם סולם?’

‘היי, דובה, מה אתה עושה כאן?’ נאוה שמעה את קולו של בעלה.

‘נטע, היי גבר, טוב לראות אותך.’ דמיטרי הסתובב לנטע ונתן לו חיבוק צידי של כתף אל כתף, כשיהלי עדיין בזרועותיו. ‘באתי לאסוף את יהלי. נכון, חבר?’

‘דודובה קונה לי אוטו מכבי אש,’ יהלי הכריז.

‘נאוה שוב הקפיצה אותך?’ נטע היישיר מבט ארוך לאשתו.

‘אני שמח לעזור בסופי שבוע.’

נאוה עמדה להגיד משהו כשאחת האורחות במסיבה התקרבה לעברה. עיניה, שנראו גדולות מדי דרך עדשות משקפי הפלסטיק העצומים שהרכיבה, קיפצו מדובה ליהלי ובחזרה. היא נראתה כמו דוב פנדה עצבני.

‘שלום לך, בחור צעיר,’ אמרה וניענעה את כף רגלו של יהלי בידה. ‘אתה נראה בדיוק כמו אביך. אני מקווה שתגדל להיות גבוה ונאה כמוהו.’

‘תודה לך,’ נטע ענה. ‘אבל אני לא כזה גבוה.’

נאוה גילגלה בעיניה.

‘יהלי, תן לאבא חיבוק, ואחרי זה תיסע עם דוד דובה, בסדר, חמודי?’ היא הניחה את ידה על כתפו של נטע. האישה בעלת המשקפיים חייכה חיוך חמוץ של מבוכה ונמלטה לה.

‘אז מה, איך אתה?’ דמיטרי שאל את נטע.

‘כמעט נגמר השרדונה. עורכי הדין האלה צמאים. שמע, אני חייב לחזור למטבח. תאכלו מהסביצ’ה לפני שייגמר. יצא מעולה.’ נטע נעלם, מנופף לאחד המלצרים שיבוא אחריו.

‘היי, אני ענבל, חברה של נאוה מהאוניברסיטה,’ ענבל אמרה. היא הופיעה משום מקום, נעמדה מול דמיטרי, והושיטה את ידה.

‘תכירו, ענבל ליכטנשטיין־מרום, דמיטרי מורוזוב, החבר הכי טוב שלי,’ נאוה אמרה, כובשת את החיוך שאיים לפרוץ.

‘אוי, אני יודעת מי אתה,’ ענבל התפעלה. ‘בעלי סיפר לי עליך. אתה זה שהמציא את המכשיר הרפואי הזה שמנטר מים בריאות עם טכנולוגיה של מכ’ם ומציל אנשים עם מחלות לב בכל העולם. נכון?’

דמיטרי הינהן בחביבות, אך לא הוסיף הסברים.

‘טוב, אני חייבת להכיר לך את בעלי. הוא מנהל חטיבת ההשקעות בבנק הבינלאומי. ויש פה עוד כמה אנשים מהמשרד שלנו שבטוח תשמח לפגוש.’

‘חמש דקות ואחרי זה אני חייב לצאת,’ דמיטרי אמר. ‘יהלי ואני עסוקים.’ הוא חייך לנאוה והלך אחרי ענבל, יהלי בזרועותיו.

נאוה, שקודם לכן התכוונה לעזוב בהקדם האפשרי, החליטה להמתין מעט. היא נעמדה ליד צמחי האוג הגבוהים, והביטה באנשים היפים של תל אביב. המסיבה נראתה לה הצלחה גדולה.

נאוה לא נולדה יפה. היא גם לא הייתה זוהרת או חושנית. היא הייתה נמוכה ורזה, ומותניים מעולם לא היו לה. גם לא חזה מפואר או שפתיים יפות. היא שנאה את השוקיים שלה, שהיו שריריות מדי ונראו כמו שוקיים של מתאבק. אפילו את הידיים היפות של אמא שלה לא קיבלה, ואצבעותיה היו קצרות ועבות, אצבעות של פועל נמל. תמיד האמינה שהמלחמה הזו אבודה ולכן לא ניסתה לייפות את עצמה. עם אפס סבלנות לבגדים ואיפור, היא גזרה את תלתליה הכהים ברגע שהגיעו לכתף. החלק היפה היחידי בה היה עיניה הגדולות והשחורות, שהוקפו בריסים עבותים וארוכים כמו שדרות של עצי דקל סביב אגם לילי. בגיל צעיר למדה להישיר מבט, ללכוד את בני שיחה בעיניה, ולהקשיב.

והיה גם העניין של שמה. אמא של נאוה קראה לה בשם של זקנה. נאוה התאוותה להיות אחת הבנות הללו שנקראו יעל או מיכל או סיגל, שם נשי שהסתיים בצליל עגול וחינני, או לפחות שם שלא הפנה את תשומת הלב לנתוניה הפיזיים המאכזבים.

נאוה האמינה שלולא לשונה החדה וחוש ההומור העוקצני, הייתה נשארת שקופה. למזלה הרב, פגשה את נטע, שאמר לה, ‘תחת של דוגמנית זה טוב לשנה, בייב, אבל ראש טוב זה לכל החיים.’

מוחמאת ונעלבת ביחד, היא ניהלה מערכת יחסים מורכבת עם היקום. מה היה כואב לו להיות קצת יותר נדיב כלפיה בתחום האסתטיקה הנשית המקובלת?

את נטע פגשה במסעדה שניהל, והיא נמשכה אליו מהרגע הראשון, עוד לפני שראתה את פניו. הייתה זו העמידה שלו שצדה את עינה, גברית ונינוחה, כתפיים רחבות שנשענות לאחור ויד לא מודעת שמסיטה את התלתלים מהעיניים. ואז, הטיית הגב קדימה והיד נשלחת כדי להישען על גב הכיסא של הסועד. היא הביטה על הג’ינס המרופט שנפל ממותניו הדקים ועל ז’קט השף הפתוח בחזה, לא מתוך יוהרה, אלא פשוט, כי היה לו חם.

כשהסתובב לכיוונה נעצה עיניים בשיער הפרוע, בארשת הפנים הקשובה, ובחיוך שהתפשט על פניו והרים את זווית הפה השמאלית. ניכר היה שאכפת לו מהסועדים שלו, ממש כאילו הגיעו לביתו, והם הגיבו אליו באותה לבביות. הגברים חיפשו את קרבתו ורצו להחליף כמה מילים, ואילו הנשים, צעירות ומבוגרות, העמיקו את חיוכיהן, פקחו את עיניהן לרווחה, והטו את צוואריהן כלפיו בתנועה פתיינית.

נאוה התאהבה בו, ונשארה מאוהבת גם לאחר שהבינה שאהבתו הראשונה היא למסעדה שלו.

שנים לפני שקנה את המסעדה שנקראה אז בשם ‘קפה מנדל’ על שם הבעלים, נטע כבר עבד שעות ארוכות. כשהחליטו להתחתן, היא הודיעה לו שיהיה חייב להפחית את השעות. נטע הבטיח, ולא קיים. די מהר, הפרת הבטחות הפכה לשגרת חייה.

בזמן ההיריון, בחרה להאמין שאחרי שבנם ייוולד נטע יעשה את הדבר הנכון, אבל אז כבר קנה את המסעדה, החליף את שמה ונעלם. בקשותיה שיחזור הביתה נתקלו בענן של התחמקויות, שהפך לקיר של ממש אחרי שיהלי נולד. הנאמנות של נטע ללוח הזמנים הקשוח של המכבסה, כמו חייל בסיירת, הובילה לתחנונים ולמריבות.

דובה נכנס לחייה בקושי שבועיים אחרי שהכירה את נטע. ערב אחד, כשהגיעה לדירתו של נטע ומשכה בחולצתו לנשיקה עוד בעומדה בפתח הדלת, עצר אותה, והודיע שחבר טוב שלו קופץ לביקור קצר. נאוה שקלה לדרוש שיבטל מייד, כל היום חשבה על הרגע שבו יתפוס אותה בעורף ויגרור אותה למיטתו, אבל לא רצתה להיחשב כבחורה שעושה בעיות.

הגבר שעמד בדלת זמן קצר לאחר מכן היה שונה מכל מה שהספיקה לדמיין. הוא לא היה קיבוצניק, ואפילו לא יליד הארץ. קרוב לשני מטר גובה, הוא התכופף אליה, ובאופן הכי אלגנטי, נישק אותה על שתי הלחיים, כאילו היו בלנינגרד, במסיבה של הצאר. אחר כך ראיין אותה במבטאו הכבד במשך שעתיים, שותה בעצמו את כל היין היקר שהביא. ממעט המידע שנידב, נאוה הבינה שהוא ונטע חברים מהיום הראשון בסיירת, מה שהסביר את החיבור הלא צפוי ביניהם.

בתחילה, עוד ניסתה לענות בקיצור, בנימוס אך באופן לקוני, כדי שהאורח יבין שנוכחותו אינה רצויה וילך לדרכו. אבל דובה לא קלט, או שהבין והתעלם. מזווית העין ראתה שנטע נשען לאחור ומתבונן בנעשה בתשומת לב רבה, לכן החליטה להניח לכעסה ולשתף פעולה באופן מלא כדי לזכות בחוות דעת חיובית.

בסוף אותו הערב, החליטה שהעובדה שנטע שלח עליה את הקג’ב דווקא הייתה מעודדת. היא תהתה אם עברה בהצלחה את המבחן לתפקיד הנחשק של החברה של נטע. חשוב לא פחות, דובה התחבב עליה.

מאותו יום, בילתה הרבה עם נטע והחבר הכי טוב שלו, ושמחה על התוספת. מדי פעם הצטרפה אליהם אחת מנבחרת הנשים היפהפיות של דובה, אבל נדיר שמישהי הגיעה ליותר מכמה מפגשים לפני שהוחלפה.

שלושה ימים אחרי שיהלי נולד, נטע צלל היישר לתחתית המכבסה, והיחסים בין נאוה ודמיטרי התהדקו. הוא התאהב בתינוק, והיא התרגלה לסמוך על עזרתו. מעולם לא גרם לה להרגיש כאילו הוא עושה לה טובה כשבא לשמור על יהלי, ועד מהרה הפכה אהבתו לילד למקור עונג עבור כולם.

כשדובה ויהלי חזרו אליה, נאוה ליוותה אותם עד שפת המדרכה ונפרדה מהם לשלום. אחר כך עמדה והתבוננה בגבר הגבוה ובילד הקטן שבזרועותיו חוצים את הכביש. אף נהג לא צפר.