1

טלי טובלת את קצות הבהונות במים. זה הרגל של שנים. רגע אחד של היסוס לפני הטבילה. יש את אלו שקופצות ראש, מפזרות סביבן נתזים בוהקים. יש את אלו שיורדות אט־אט בסולם כדי להרגיל את הגוף לטמפרטורת המים, צעד אחר צעד. ואילו היא טובלת רגל זהירה ואז מתיישבת על שפת הבריכה ומתבוננת סביבה. מאז ומעולם אהבה את זה ככה. הרגליים כבר חשות את קרירות המים, השיער נאסף אל תוך כובע הים, האצבעות מהדקות את המשקפת, ואז היא שואפת אוויר וצוללת, קודם הראש ואז שאר הגוף, ומתחילה לשחות.

השעה שמונה וארבע דקות. יש לה עשרים ושש דקות של שקט. אין אף אחד במסלול, והיא מקווה שזה יישאר ככה, למרות שזו בדרך כלל שעה עמוסה. חתירה בהלוך, שחיית גב בחזור. בריכה אחת. חתירה בהלוך, שחיית גב בחזור. בריכה שנייה. חתירה בהלוך, שחיית גב בחזור. בריכה שלישית. הנה מגיע הקירח שנדמה שכל השיער שלו עבר מהראש לחזה. הוא תמיד שוחה במסלול שלוש, אבל היום מסלול שלוש מלא. רק שלא יחליט לשחות איתי, עם כל שְׂער הגוף הזה. היא נוגעת בקיר ומסתובבת חזרה. זרוע נשלחת קדימה, הראש עולה מן הצד. שאיפה. הראש במים, הגוף נמתח, נשיפה במים. זרוע שנייה. צד שני. השקט הזה מהמחשבות, מהתהיות, כשכל מה שמעניין אותה זה אם הגברת המבוגרת שהולכת לאט וסוקרת את השטח תצטרף למסלול שלה. יותר נוח לה לשחות עם אישה במסלול, והיא מקווה שהן ינועו בקצב דומה. הגברת הזאת, עם בגד הים הסגול, מוכרת לה, אבל נדמה לה שהן לא שחו יחד עד היום. ‘שחו יחד’. זה מצחיק, כי אין ממש אינטראקציה אם הכול הולך חלק. הן פשוט יַחלקו מסלול, ישתדלו שלא להתנגש, כל אחת בצד המסלול שלה. טלי בימני, ומי שיצטרף או תצטרף, בשמאלי. כל העניין הופך יותר מורכב אם יש שלושה שחיינים במסלול. אז צריך לשחות בטור ולתאם קצב. במצב כזה היא סוקרת את האזור בכל פעם שהיא מגיעה לקצה הבריכה, כדי לראות מה המצב במסלולים האחרים, ואם יש אפשרות לעבור למסלול עם אדם אחד או למסלול שהתרוקן לפתע.

כל השיקולים האלה מוציאים אותה מריכוז ומזכירים לה את השנים שלה בסופר נטוורק.

על פני השטח הכול נינוח. צוחקים במטבחון עם הקפה בבוקר, מחייכים בכניסה לחדר הישיבות, כשמתמקמים עם הלפטופ, אבל מאחורי הקלעים יש תכנונים מוקפדים של טקטיקות להתקדמות על חשבון האחרים. היא היתה טובה בזה, היא מחייכת לעצמה חיוך פנימי. לא רעה בכלל. תוך עשר שנים מסיום הלימודים הגיעה לעמדה של סמנכ’לית לקוחות אסטרטגיים, התקדמות שנחשבה למטאורית אז בחברה שלה. כן, היא היתה טובה בפוליטיקה הפנים־ארגונית. הופ. נגיעה בקיר ומעבר לשחיית גב. כלומר, היא מנתחת מערכות מצוינת, זה כן, אבל זה לא הספיק כדי להתקדם. רועי בן צור היה מנתח מערכות טוב ממנה, וגם הילה, זו שהתגרשה מהכדורסלן, היתה מעולה ברמה המקצועית, אבל לא הבינה איך עובדת הפוליטיקה הזאת של חיוך ליריב, תוך כדי שיפור עמדות על חשבונו.

הגברת עם בגד הים הסגול בוחרת במסלול אחר, וכנראה גם הקירח, כי היא לא רואה אותו. הקלה. יש לה עוד כמה דקות של שקט. ההייטק מתרחק.

היא נזקקה לשקט הזה אחרי הבוקר הסוער עם נעה, שהתחיל בצעקות, אמא! אמא! מהקומה השנייה. השעה היתה שבע ועשרה והיא ישבה למטה מול המחשב, התכוננה לפגישה במועצה. היא נאנחה וקמה. כן, נעה, אני באה. הקול של נעה התגבר. אמא, את לא שומעת שאני קוראת לך? זה נשמע יותר כמו נזיפה מאשר כמו קריאת מצוקה, וטלי לקחה נשימה עמוקה, ממש עמוקה, כמו לפני צלילה ארוכה, ועלתה במדרגות. היא נעמדה בפתח חדרה של נעה ואמרה בקול הכי רגוע שהצליחה לגייס, כן, נעה. הייתי שקועה במשהו. מה קרה? נעה עמדה במרכז החדר בחולצת בית ספר ובתחתונים. היא אמרה, יש לי התעמלות בשעה השנייה והמורה כבר העירה לי בשבוע שעבר שלא באתי עם תלבושת, ואני לא מוצאת אף טייץ. אף טייץ! ואם אני לא מוצאת, שתדעי שאני לא הולכת לבצפר. לא אכפת לי.

החדר היה חשוך. התריס סגור. רק מנורת הלילה דלקה. טלי נאבקה בדחף לפסוע פנימה ולפתוח את התריס, להניח לאוויר הקר של ינואר ולאור הבוקר החיוור להיכנס לחדר. נעה אמרה, אי אפשר למצוא פה כלום. כלום! טלי לקחה עוד נשימה ואמרה בשקט, אולי יש פה טייץ, בערמה על הרצפה ליד החלון? נעה ענתה, לא. נו, אמא. זה ערמה של בגדים מלוכלכים. שאיפה. נשיפה. טלי אמרה, אה… אולי תפתחי את התריס שייכנס אור? אולי בכל זאת יש שם איזה טייץ נקי בערמה? נעה ענתה, ממש! זה בגלל שאין לי בגדים. כבר אמרתי לך. הכול קטן עליי, ואמרת שניסע לקניון, ולא יצא, ועכשיו אין לי מה ללבוש ועוד שנייה אני צריכה לצאת ואני כבר מאחרת!

כשטלי מצאה את הטייץ מתחת למיטה של נעה, היא הציצה בשעון שעל הקיר וחישבה שאם תצא עם נעה מיד,היא תוכל לקחת אותה עד לבית הספר, להספיק לבריכה, ואם תיקח איתה את הלפטופ, היא לא תצטרך לחזור הביתה, ותוכל להגיע בזמן לפגישה במועצה. הבנים יסתדרו. הם תמיד מסתדרים, היא חשבה, כששמעה את השעון המעורר של גל מטרטר. היא אמרה, טוב. ניפגש באוטו בעוד שבע דקות, נעה. אני אקח אותך לבית הספר. קדימה. נעה קראה, יואו, אמא! עד לבצפר? אין עלייך. אין!

בשמונה וחצי היא יוצאת מהמים, לוקחת את המגבת והתיק וצועדת למלתחות, בכפכפים. הריח המוכר, השמפו והסבון בלוקר שלה, המים החמים במקלחת. מייבש השיער המהיר תפוס. היא תשתמש באיטי. קרם לחות בטפיחות קלות על הפנים, קרם עיניים, קצת מייקאפ שלא נתפס כמו שצריך בלחות של המלתחה, מסקרה על הריסים.

תם הטקס, היא חושבת כשהיא פוסעת החוצה. עכשיו אפשר להתחיל לחשוב על היום שלפניה.

הפגישה בתשע היא פגישת אפיוּן מערכת, עם צוות השירות הפסיכולוגי של המועצה המקומית של תל מונד. הפרויקט הזה יצא לה ממש טוב. עשר דקות נסיעה מהבית, רבע שעה מדלת לדלת. וזה לקוח שיעסיק אותה הרבה זמן, כך שהפקקים לתל אביב יכולים לחכות.

כשהיא ויאיר חיפשו בית, נעה היתה בת שלוש והבנים עדיין לא נולדו. היא זוכרת את החלום שלה, כמעט חלום ילדות, שרץ איתה הרבה שנים, על בית במושב, עם גינה רחבת ידיים, עצי פרי ושיחים, ערסל ושולחן גדול תחת פרגולה מוצלת. עם השנים הצטרף לתמונה גם גולדן רטריבר בצבע דבש שרוע בפתח הדלת ונעה שלה מתנדנדת בנדנדה שתלויה על ענף של אחד העצים, הרגליים שלה מתרוממות למעלה והראש מוטה לאחור בצחוק מתגלגל. בדמיונה היו שם המון אורחים, ומסחטת תפוזים גדולה שמונחת בחוץ ולידה סלסילה ענקית עם תפוזים שנקטפו מהעץ, וכל מי שבא מוזמן לסחוט לו מיץ טרי. התנור הגדול מפיץ ניחוחות של עוגות שמרים (עוגות, כן? לא עוגה בחושה יחידה, אלא עוגות שמרים רבות שתפחו להן תחת מגבת מטבח, וכעת נאפות בנחת). ויש גם טאבון שבו אפשר לאפות לחם ופיצה. מאחורי הבית יש גינת ירק, והיא מהלכת בה וקוטפת נענע, פטרוזיליה וכרוב ניצנים או כל הדברים האלה שמגדלים בגינת ירק. הרצפה תהיה כמובן רצפת אבן, החלונות בהירים וגדולים, הגג ברעפים אדומים והדשא בירוק.

עד כאן הגיע החלום. היא לא ממש דמיינה איך ייראה הבית מבפנים, החדרים, הריהוט, העיצוב. החלום נעצר איפשהו בין הגינה למטבח. יאיר זרם איתה ועם החלום, אבל התברר שכדי לעבור למושב, הם צריכים להתרחק מאוד מתל אביב. מאוד. שניהם עבדו אז בהרצליה וחשבו על בית פרטי במושב בשרון, אבל אחרי כמה חודשים שבהם בילו את ימי שישי בסימון מודעות בעיתון, בטלפונים למוכרים או למתווכים ובשיטוטים במושבים, חלקם יפהפיים ממש, הם הבינו שזה מחוץ להישג ידם. גם אם מביאים בחשבון שלושים שנות משכנתה.

יאיר הבין ראשון. אנחנו מבזבזים את הזמן, הוא אמר אחרי עוד יום שישי מייאש כזה, שבו הגיעו למושב יפה צפונית לנתניה והסתובבו בין אחוזות ענק, רק כדי לגלות שהבית למכירה שאותו הגיעו לראות הוא בית בן שבעים שנה ושישים מטרים מרובעים, שמצריך שיפוץ רציני ויקר כדי להפוך אותו לראוי למגורים. המושבים האלה יקרים לנו מדי, טלי, הוא נאנח, ואין… פשוט אין מציאוֹת. היא התעקשה שיש, ועוד רגע הם ימצאו את בית חלומותיהם, והם בילו עוד שלושה ימי שישי בסימון מודעות בעיתון, כאלה שהציעו בתים במושבים במחיר שנראה להם מתאים ובמרחק שנראה להם איכשהו סביר. האצבע מחייגת את המספר בהתרגשות, משהו בלב אומר שזה אולי זה, נכון שהמושב כבר יותר קרוב לחדרה מאשר לנתניה, והוא קצת יותר רחוק מהים ונמצא הרבה יותר מזרחה ממה שקיוו, אבל החלום על הבית עם הגינה נראה קרוב, עוד רגע ויֵצא הגולדן רטריבר ויכשכש בזנב לקראתם. נוסעים בסוזוקי סוויפט שלהם לעוד מושב קטן, כדי להיפגש עם מתווך נלהב, שחושב שיש לו בדיוק מה שזוג תל אביבי כמוהם מחפש. הוא הרי מכיר אותם. מגיעים הרבה הייטקיסטים מתל אביב שרוצים לגור פה אצלנו, במושב, כי יש לנו פה איכות חיים שאין, אין לכם בתל אביב. תראו איזה ירוק פה, ולא צפוף. לכל אחד יש דשא, אפילו בהרחבה. והמועצה אמרה שתדאג למדרכות בשנה־שנתיים הקרובות. הנה, תראו את הילדה הזאתי, איך היא נוסעת באופניים על הכביש, אין שום בעיה. זה מושב פה, לא עיר.

אבל גם המושב הזה היה יקר מדי, וטלי חשבה שהילדה שלהם, נעה, תיאלץ לרכוב על אופניים על מדרכות אפורות, לפלס דרכה בין קקי של כלבים, שורשים ענקיים של עצי פיקוס שמגיחים בין מרצפות הבטון ומכוניות שחונות על המדרכה ‘רק לרגע’ בלי לדומם את המנוע, ופולטות פיח בדיוק בגובה של הרוכבת הצעירה. לא. חייב להיות פתרון ביניים. משהו שהוא לא מושב שורשי שהפך למפונפן וליקר, אבל גם לא דירה בקומה שלישית בלי מעלית וחניה בשמעון התרסי. ככה הם הגיעו לתל מונד. המרחק מתל אביב נראה סביר, המשכנתה היתה כזו שניתן לחיות איתה, והבית היה חדש, בשכונה שנבנתה לא מזמן למשפחות צעירות כמוהם, שמחפשות ‘איכות חיים’. נכון, בלי גינה גדולה, עצי פרי ופרגולת ענק, אבל היתה פרגולה, ואפשר היה לאמץ את הגולדן רטריבר אם עדיין רוצים, ולאפות את עוגות השמרים, אם למישהו יש זמן להתפיח בצק ולרדד אותו וכל זה, ולארח את מי שמגיע עם מיץ תפוזים מהעץ, כשהעץ קצת יתבגר ויניב פרי, ולקנות נדנדה בטויס אר אס ולחבר אותה לפרגולה, בלי שתפריע יותר מדי למעבר אם באים מהחניה.

פה נולד גל, ושנה וחצי אחריו מורן. הבנים זכו לרכוב על התלת־אופן שלהם ברחוב הולנדי משולב, כשהיא הולכת בעקבותיהם בנחת, ללא צורך לצעוד על מדרכות עקומות, לטפס מעל שורשי הפיקוסים הענקיים של תל אביב או למעוד עליהם כמעט עם כוס קפה הפוך ביד אחת וקרואסון חמאה פריך ביד השנייה, כשהעיניים סוקרות חלונות ראווה או סתם אנשים יפים שלבושים בשיק וצועדים בנון־שלנטיות בשדרה. לא. הבנים זכו לגדול בלי הרעש של העיר, בלי הפיח של האוטובוסים, בלי הקולות האלה של שישי בבוקר, של בתי הקפה המלאים, צלילי פטפוט, צחוק, קרקוש צלחות. בלי ניחוח האספרסו שנמזג לספל ממכונת הקפה וקולות ההקצפה של החלב. הם זכו לגדול בסביבה כל כך הומוגנית, שהיא תוהה לפעמים איך זה ישפיע עליהם כשיגדלו קצת. כל השכנים ברחוב שלהם, ממש כולם, נדמה לה, עובדים במה שנקרא מקצועות חופשיים. שי ושני שניהם עורכי דין, ליאת עובדת בהייטק, וגם נירית וניצן עושים משהו דומה. יואל מנהל כספים, רגע, בעצם הוא קוּדם להיות סמנכ’ל כספים, לירון סיפרה בעיניים נוצצות בשבוע שעבר. לירון לא עובדת. היא עבדה עד לפני כמה שנים, אבל כרגע היא עם הילדים ומחפשת משהו לנשמה. היא נשברה מהנסיעות לתל אביב בכל בוקר, וגם מיצתה את התחום של… במה היא עסקה? אולי משהו בפרסום? או בשיווק? בכל מקרה, הילדים שלהם ממש באותו גיל של הבנים, והבן שלהם הוא החבר הכי טוב של מורן כבר מהגן, אז זה דווקא נוח שלירון מחפשת את עצמה ונמצאת באזור בינתיים.

היא חונה בחניון של בניין המועצה, מכוונת את המראה באוטו אליה, מעיפה בעצמה מבט. השיער עדיין לח, אבל מסודר. היא מארגנת את הצעיף הדק מסביב לצוואר, לוקחת את התיק הגדול עם הלפטופ, שמה את הטלפון על שקט ויוצאת. האוויר קר, אבל מזג האוויר בהיר. ‘שמש שקרנית’, אמא שלה קוראת לזה. זה מזג אוויר נוח, כי בתכלס פה בארץ אף פעם לא ממש קר, ושמש חורפית היא דבר משמח. היא נכנסת לבניין ועולה במדרגות לקומה הראשונה. בעבר ביקרה פה רק כשעירערה על דוח חניה ופעם אחת כשרצתה להעביר את גל כיתה ואמרו לה שכדאי לדבר עם ורדה מהחינוך היסודי, כי רק היא תזיז דברים בשבילה. והיא הזיזה. גל זכה ללמוד עם שני החברים הכי טובים שלו מהגן, והיא הרגישה שהיא אמא טובה שעשתה את הדבר הנכון, כשהתעקשה ונלחמה עבור הילד שלה, למרות שכשהירהרה בכך בכנות עם עצמה, רוב המלחמה היתה פנימית, בינה לבין עצמה, אם לגשת לבניין המועצה ולפנות לוורדה הזאת שכולם אומרים שעל פיה יישק דבר, והיא מארגנת פה את כל המבנה החברתי ביישוב, כי בתכלס מי שאתה לומד איתו במשך כל היסודי הופך להיות החבר הכי טוב שלך לחיים. וצד אחד במלחמה שאל אם היא רוצה להיות מהאימהות האלה שמגיע לילדים שלהן יותר רק כי היא הלכה וביקשה, ודרשה ונלחמה, והצד האחר שאל אם עדיף להיות מהאימהות שנותנות לדברים לזרום וסומכות על הילדים שלהן שיסתדרו ויסתגלו, ובמקרה הזה גל פשוט יכיר חברים חדשים, ומה הביג דיל בכלל. אבל בסוף המלחמה הסתיימה בזה שהיא החליטה ללכת, והתלבשה יפה, ועלתה לקומה השנייה במועצה, וכיחכחה בגרונה ושאלה איפה ורדה ואמרו לה בחדר שש, והיא ניגשה ונקשה קלות על הדלת שהיתה פתוחה. ובחדר התנגנה מוזיקה ישראלית, שלמה ארצי, היא זוכרת, ‘לילה לא שקט’, וּורדה אמרה, כן, והרימה את העיניים מערמת דפים שהיתה לפניה, וטלי חשבה שיש דברים ממש רציניים בחיים, כמו חיילים שנשלחים לקרב, ומה היא מטרידה בכלל את העולם ואת המועצה ואת אגף החינוך ואת ורדה בלהעביר את הילד שלה כיתה, רק כדי שיהיה עם החברים שלו מהגן בכיתה א’, אבל ורדה שאלה, את אליי? וטלי אמרה, כן, אה… הבן שלי, גל שגב, עולה לכיתה א’ וקיבל א’ שתיים ורציתי לבקש להעביר אותו ל־א’ אחת. וּורדה שאלה מה מספר תעודת זהות שלו ואחר כך מה סיבת ההעברה, וטלי חיטטה בתיק שלה והוציאה את תעודת הזהות שלה והקריאה את המספר מהספח וכבר ידעה שעבור מורן היא לא תעשה את זה בשנה הבאה, כי זה לא פייר כלפי ילדים אחרים, שאימהות שמבקשות מקבלות העברה וילדים שאמא שלהם לא מבקשת פשוט נשארים איפה ששיבצו אותם, וּורדה אמרה, בוצע, וטלי אמרה, יואו. תודה. אז זה סופי? וּורדה אמרה, סופי זה רק המוות, וטלי נשארה לעמוד שם, וּורדה כנראה ראתה שהיא נבוכה ואמרה, כן, כן, זה סופי. הבן שלך ב־א’ אחת. וטלי אמרה, תודה רבה לך. באמת. יום טוב, והסתובבה לצאת כשוורדה אמרה, יום טוב.

היא זכרה איך אמא שלה נלחמה עבור אסף. שבית הספר יתחשב בו למרות שבקושי הגיע לשיעורים לקראת הסוף, שיאפשרו לו לעשות מבחן חוזר כשלא הגיע למתכונת. נדמה לה שזה היה באזרחות או אולי בהיסטוריה. היא לא זוכרת שאמא שלה התערבה בכלל בלימודים שלה. כנראה לא היה צורך.

אז עכשיו היא שוב פה, בודקת בטלפון את מספר החדר. זה חדר ישיבות ‘לוטם’. כל חדרי הישיבות, כך נדמה לה כשהיא עוברת דלת שעליה יש שלט עץ צבעוני עם השם ‘סביון’, נקראים על שם פרחים. אז רגע, זה פה ימינה וימינה… הנה. היא נכנסת. הטלפון שלה ביד ימין, התיק על הכתף השמאלית קצת כבד עם הלפטופ והמטען ומחברת גדולה שהיא תמיד לוקחת איתה.

הוא יושב בראש השולחן רכון מול מסך של מחשב נייד, מרים את הראש אליה. טלי? הוא אומר. הוא קם. עדיין גבוה, היא חושבת, וזה מפתיע אותה לשבריר שנייה, כאילו שאנשים מתנמכים עם השנים. עדיין רזה, אבל פחות. כאילו שמשהו התעגל בפינות, התרפד. הוא כבר לא מחודד, אבל עצמות הלחיים עדיין בולטות בחדות, והעיניים והשפתיים והקול שלו כשהוא קורא בהפתעה, טלי אלוני! היא נטועה במקום. מנסה לנשום. רגע, הוא אומר, מחייך, את טלי שגב? היא אומרת, כן, ואתה? הוא נראה מבולבל לפתע. הוא אומר, אני גיא. אה! התכוונת מה אני עושה פה? כן, כן. היא עונה וחושבת שכבר אמרה שתי מילים ‘כן’ ו’ואתה’. כל הכבוד, טלי, היא אומרת לעצמה. שתי מילים אחרי איזה עשרים שנה או משהו כזה. עשרים שנה! הוא קורא, ונדמה לה שהוא קורא את המחשבות שלה. הוא אומר, אפשר איזו לחיצת יד או חיבוק? היא מניחה את התיק על אחד השולחנות וצועדת לעברו, מנסה לנשום, לא למעוד, לא לרעוד. הוא מקיף את השולחן מימין וניגש אליה, לא נראה נבוך בכלל, אבל כשהוא מושיט אליה יד, והיא מושיטה את שלה ללחיצה, היד שלו חמה והוא מושך אותה לחיבוק, והיא מרגישה שגם הוא קצת רועד. היא מתרחקת לאחור. הוא בוחן אותה? כן. כך זה נראה. הוא אומר, טלי אלוני. טלי אלוני. וואו. לא קישרתי… אז את טלי שגב, מנתחת המערכות המהוללת שכולם מדברים עליה? והיא עדיין בטלי אלוני טלי אלוני, והלמ’ד של הטלי מתעגלת לה באוזן עם הלמ’ד של האלוני ושוב עם הלמ’ד של הטלי, והיא חושבת איך הלשון שלו מתעגלת בפה כשהוא אומר ‘טלי אלוני’ כמו אז.

ואז נכנסים אנשים נוספים, והפגישה מתחילה, ומתברר שגיא לוין הוא הפסיכולוג שמנהל את הפרויקט של מִחשוב התיקים האישיים של השירות הפסיכולוגי הייעוצי של ‘לב השרון’, והצוות הזה יעבוד יחד על הפרויקט הזה, ואולי גם על הפרויקט של צפון השרון, כי הרעיון הוא שאם זה יעבוד טוב, הם ימשיכו עם זה בכל הארץ, וזה בעצם פיילוט ראשוני, שאין סיבה שלא יצליח. צריך רק להגדיר את הפרמטרים שאמורים להיות במערכת ולהעלות את המסמכים באופן שיוגדר מראש, כפי שאמרה העוזרת של ראש המועצה כשחתמו על החוזה. האנשים הנוספים כללו, כך נדמה לה, מישהי בשם אוסנת, שהיא משהו במועצה, ומישהי בשם דפנה ‘במלרע’, כך היה לה חשוב להדגיש, שהיא משהו במערכות מידע בשפ’י, שזה השירות הפסיכולוגי הייעוצי, כלומר — הלקוח, ועוד בחור לא מגולח שנראה ממש צעיר והיא לא קלטה את שמו וגם לא את הקשר שלו לפרויקט, אבל היא כן קלטה שהוא הקליד במרץ בווטסאפ כל זמן הפגישה וגם גלש קצת בפייסבוק תוך כדי, כי הוא ישב לידה והיא ראתה בזווית העין את המסך של הלפטופ שלו.

וכעבור שעה דפנה במלרע אומרת שהיא חייבת לטוס לעוד פגישה, ושיודיעו לה מתי הפגישה הבאה, ושיהיה בהצלחה לכולם, וגם הבחור עם הזיפים קם וסוגר את הלפטופ שלו, ואוסנת שואלת מתי קובעים שוב, וגיא אומר שהוא מציע שייפגשו בשבוע הבא באותו הזמן, ובינתיים שיותם ישלח בבקשה את סיכום הפגישה לכולם לאימייל וגם זימון לשבוע הבא, ונראה שיותם, שהתברר שהוא הצעיר עם הזיפים, מופתע שנותנים לו מטלה ונאנח ומתיישב שוב ופותח את הלפטופ ומבקש שכולם ישלחו לו אימייל עם הטלפונים וכתובות האימיילים שלהם ל־yotamn93@gmail.com והוא יפיץ לכל הצוות, וגיא שואל את טלי אם היא יודעת על מה להתחיל לעבוד בינתיים, וטלי אומרת שכן, ושואלת למי לשלוח שאלות אם יש לה תוך כדי עבודה, וגיא עונה שתלוי באיזה נושא, אבל בינתיים שתשלח ליותם, והוא כותב לה על פתק גם את מספר הטלפון שלו ואומר, שיהיה לך, וכולם קמים ויוצאים והיא מתחילה לארוז את הלפטופ והמחברת, ואז גיא שואל, יש לך זמן לקפה? לעשות קצת קאצ’ינג אפ? והיא אומרת, כן.