לאן תוביל מערכת היחסים הווירטואלית? לינדֶה בת השש־עשרה חיה עם אמהּ ועם אחיה הצעיר בעיירה קטנה ומשעממת . היא […]
פרק 1
אני עוצמת את העיניים ומניחה למוזיקה להציף אותי. אני מנותקת לגמרי מהעולם עד שאני מרגישה דחיפה קלה בצלעות.
“את עדיין ערה?” אני שומעת את קולה של ג’וּלִי לוחש באוזנִי. אני מנידה בראש לאישור, וחיוך של אושר שפוך על פניי. “כדאי שתפקחי עיניים אם את רוצה גם ליהנות קצת מהנוף,” היא שואגת, “זה הקטע האחרון שלהם.”
ג’וּלִי צודקת.
אני מביטה בסִימוֹן שעומד מולי על הבמה. למעשה אני היא זו שעומדת מולו. אני בוהה בו כבר ארבעים וחמש דקות, אבל הוא, כרגיל, אינו מבחין בי כלל.
לפני חצי שנה התאהבתי בו בטירוף כשצפיתי בהופעה של הלהקה שלו, אבל למרבה הייאוש האהבה לא הייתה הדדית. כשהוא רואה אותי הוא מברך אותי תמיד ב”הֵיי” ידידותי ומדי פעם הוא מנהל איתי שיחה קצרה בבית הספר, אבל זהו, בזה זה מסתכם.
בכל פעם שהוא נכנס לחצר בית הספר אני מרגישה מין תחושה כזו מוזרה בקיבה. אתם בטח מכירים אותה, מין פרפרים כאלה בבטן מלוּוים בבחילה של התרגשות. ובכל פעם שחופשה כלשהי מתקרבת אני יוצאת מדעתי שבועות מראש – או בואו נאמר – יוצאת מדעתי יותר מהרגיל מעצם המחשבה שלא אראה אותו במשך שבוע שלם ואפילו יותר, מלבד בסוף השבוע במועדון הנוער. ותודה לאלוהים על המועדון… ועל כך שבחוֹר הנידח הזה אין כמעט מה לעשות ולכן כולם מבלים בסופי השבוע במועדון.
אני כבר לא יכולה לחכות שיעברו השנתיים האלה ואוכל ללמוד באיזו עיר מגניבה. ועד אז כבר בטח לא אהיה יותר מאוהבת מעל לראש בסִימוֹן אלא… מתחתיו. חחח… אתם מבינים למה הכוונה.
הבמה מתרוקנת וצלילי השיר הראשון שמשמיע הדי ג’יי עולים מהרמקולים. אני מרגישה כאילו התעוררתי מחלום מתוק.
“הֵיי,” אומרת ג’וּלִי בדאגה, “את מצטערת שבאנו להופעה?”
אני מתקשה לענות לה מייד, כי למעשה אני מצטערת שעוד לא הצלחתי להוציא את סִימוֹן מהראש אף על פי שכבר ברור לי שהסיפור אבוד. ומצד שני… בארבעים וחמש הדקות האחרונות חשתי אושר מוחלט וזוהי תחושה שלא פוקדת אותי הרבה. לכן אני עונה לה במשיכת כתפיים.
“אני הולכת להביא משהו לשתות,” אומרת ג’ולי.
אני מנידה בראשי בהכרת תודה. “בשבילי רק קולה בבקשה.”
“לא בירה?” שואלת ג’ולי.
“לא, עדיף שלא. אחרי הבחילה האיומה שהייתה לי בשבוע שעבר אני מעדיפה להתאפק קצת. אני אוהבת להיות קצת שתויה, אבל כנראה הגבול בין ‘קצת שתויה’ לבין ‘איפה פה השירותים’ עדיין לא ברור לי כל־כך. זו באמת הייתה הרגשה נוראית.”
“את בסדר?” שואלת ג’ולי כשהיא דוחפת לי את הקוֹלָה ליד. אני מרגישה מייד שהבָּרְמֶן שוב השתמש בכוס חמה. איכס, עכשיו יהיה לקולה טעם דוחה של סירופּ דביק. זה מה שצפוי לך במועדון הנוער. המשקאות אמנם זולים אבל אל תצפו לתוספת של כמה קוביות קרח או לאיזו פרוסת לימון.
אני מהנהנת, אבל לא ממש משכנעת.
“אני שואלת את עצמי אם אצליח אי־פעם להתגבר על סימון,” אני אומרת באומללות.
“למה את מענה את עצמך כל־כך ומתעקשת ללכת להופעות שלו?” שואלת ג’ולי בפעם המי יודע כמה.
גם הערב היא ניסתה לשדל אותי לא ללכת למועדון הנוער, אבל אני שוב התעקשתי.
כן, אני צריכה להימנע מפגישות עם סימון.
אבל אני מאוהבת בו עד כדי כך שאני פשוט חייבת לראות אותו. למרבה המזל ג’ולי מגלה מספיק הבנה למצבי כדי לא להטיח בפניי “אמרתי לך”.
“גם ככה אני רואה אותו כל יום בבית הספר, ג’ולי, אני לא יכולה להתעלם ממנו,” אני אומרת ולוגמת מהנוזל הפושר, שאפילו בועות כבר אין בו.
“זה נכון, אבל אני גם יודעת שיש לך חולשה למוזיקאים, לִינְדֶה. ויש הבדל בין ‘סימון־של־חצר־בית־הספר’ לבין ‘סימון־הגיטריסט־על־הבמה’.”
אני נאנחת. אין יצור סקסי יותר מבחור מיוזע שגיטרה תלויה על צווארו באור הזרקורים. זו לא הפעם הראשונה שנדלקתי על בחור ברגע שראיתי אותו עומד על הבמה עם כלי נגינה ביד. זה פשוט עושה לי משהו.
ואז ג’ולי מכניסה לי מרפק לצלעות ומתיזה לי את הקוֹלָה מהכוס. מזל שלא הכתימה לי את הבגדים. לבשתי את השמלה הכי מחמיאה שלי. זו שמדגישה את הגזרה הנשית שלי. איזה טמטום, טמטום, טמטום. קיוויתי להרשים את סימון כשיראה אותי בשמלה הזאת במקום בתלבושת האחידה הנצחית וחסרת הצורה שאנחנו אמורים ללבוש בבית הספר (חצאית צמר אפורה עד מתחת לברך, חולצה לבנה מכופתרת עד הצוואר וסוודר כחול מעקצץ. אפילו מָיְילִי סָיְירוּס הייתה נראית כמו חנונית אמיתית בבגדים האלה). המנהל חושש כנראה שהבנים בבית הספר לא יוכלו להתאפק אם יראו איזו פיסת ברך מציצה או איזו התעגלות קלה באזור החזה של הבנות.
“הנה הוא מגיע,” לוחשת לי ג’ולי בקול נמוך וחזק כל־כך שנשמע עד קצה המועדון.
סימון אכן מתקרב אלינו.
“היי,” אני אומרת בקרירות מסוימת ומרגישה שאני מאדימה כמו סלק. למזלי האזור שבו אנחנו עומדות די חשוך.
הוא מנופף בידו, מחייך וממשיך בדרכו אל הבָּר.
ולמרות זאת, אני שוב מאוכזבת.
“אל תתרגשי,” אומרת ג’ולי, “האידיוט הזה לא יודע מה הוא מפסיד.”
אני מהנהנת באומללות. “נראה לי שאזמין בכל זאת איזו בירה,” אני אומרת. “הקולה שנשארה לי בכוס כבר לא ראויה לשתייה. להביא גם לך משהו?”
“תביאי לי עוד בירה אחת,” אומרת ג’ולי.
אני נשרכת בלית ברירה אל הבר ובגבורה נואשת נעמדת סמוך לסימון. הלחץ על הבָּרְמֶן גדול וסימון ממתין עדיין.
“היי,” אני אומרת, “עוד לא קיבלת כלום?”
“לא,” הוא אומר, “זו שעת הלחץ.”
“חשבתי שחברי הלהקה מקבלים משקאות חינם.”
“רק לפני ההופעה,” הוא אומר, “ואני צמא כמו סוס.”
מישהו דוחף אותי משמאל ודוחק אותי קרוב יותר אל סימון. לרגע אני מרגישה את המרפק שלו נצמד לי לחזה.
“סליחה,” הוא אומר ומרחיק מהר את זרועו.
“לא באשמתך,” אני אומרת וקולטת שזהו כנראה המגע הקרוב ביותר לסקס שיהיה לי אי־פעם עם סימון.
“אני מקוָוה שנצליח לקבל פה איזו בירה הערב.”
“נראֶה לי שהברמן הזה מעדיף את הנשים,” רוטן סימון.
“ברצינות?” אני שואלת ובהחלטה של רגע אני מתרוממת על קצות האצבעות, מבליטה את החזה (בתוך תוכי אני מודה לאלוהים שבירך אותי במידה D) ומנופפת אל הברמן. הוא מגיע מייד כשחיוך זורח על פניו.
“מה אתה רוצה להזמין?” אני שואלת בזריזות את סימון.
אני מבחינה שפניו קודרות.
“שלוש בירות קטנות,” הוא ממלמל.
“חמש בירות קטנות בבקשה,” אני אומרת לברמן בחיוך שכולו חביבות.
“כבר מגיעות.”
“אח,” אומרת ג’ולי מאוחר יותר, “הוא גבר. כבודו הגברי נפגע כשהתברר לו שהוא צריך להפעיל אישה כדי להשיג לעצמו בירה. את הרי יודעת: הגברים אמורים ללקט את המזון וכל זה.”
“אם ככה, נראֶה לי שרק החמרתי את המצב בינינו,” אני נאנחת.
“אם הוא מגיב בטמטום כזה הוא באמת לא ראוי לך,” אומרת ג’ולי. היא נשמעת קצת כעוסה. אני מבינה אותה. היא כבר אמרה כל מה שאפשר כדי לנחם אותי. עכשיו לא נותר לה אלא לחזור שוב ושוב על אותם דברים עצמם.
“בואי,” היא אומרת ומושכת אותי בזרוע לצידו האחר של המועדון, שבו המסיבה מתחילה כבר להתחמם ולהתלקח. “בואי נרקוד ונשתה ונחגוג ונפסיק לחשוב על בנים!”
אין עדיין תגובות