הרוצח השביעי

שטרקמן

כל האירועים הנוראים המתוארים להלן התרחשו במהלך שלושים וחמישה ימים בסוף הקיץ. חלקם נרשמו על ידי מעורבים בפרשה. בתחילה זו נראתה פרשת רצח שגרתית, משהו שאנחנו מטפלים לפי נוהל שיגרתי, אבל לאחר מספר ימים כשמערבל בטון עמוס עד שפתו, כבד על הצמיגים ומשאבת בטון מהסוג של צינור נתמך במנוף, דהרו בכביש שפת הים דרומה לבת ים חוקי המשחק השתנו במפץ גדול שזעזע את המדינה.

אני ראש צוות חקירות רצח באזור תל אביב והמרכז.

באזור שלי יש בממוצע רצח אחד עד שניים בחודש. ועומס העבודה גדל בהתמדה אבל לפני חגי תשרי אין לחץ ורוחמה היעילה , מזכירת המחלקה, התפנתה למיין ולרשום תיקי חקירות סגורים לפני גניזתם . בקושי ראו אותה מאחורי ערמת התיקים הגדולה שעל שולחנה.

כשהגיעה לתיק זמירי, הססה ופנתה אלי. התיק עסק ברצח אירנה זמירי, המורה לזמרה. מבחינתי התיק סגור כי שניים מהרוצחים נהרגו והשלישי נלכד והושלך לכלא. וזה כבר לא ענייני, זה בטיפול התביעה. אבל רוחמה היססה.

– שטרקמן, אולי עדיף שהתיק הזה יישאר פתוח אצלנו ולא ייארז?

– רוחמה, אין צורך. השלמת חקירה של הרוצח השלישי מתבצעת על ידי רב פקד עבוד בחיפה בקשר לרצח הנוסף של עורך הדין החיפאי. אין לי צורך בכפל תיקים. יש לי מספיק משלי.

רוחמה התעקשה:

– ראש האגף זימן את עבוד לדיון וביקש שגם אתה תשתתף. כדאי לך להיות מוכן ולרענן את הזיכרון.

עדיף שתתכונן קח את התיק הביתה ותעיין בו בשבת. מה שבטוח בטוח.

עם רוחמה לא מתווכחים. לקחתי את התיק הביתה והנחתי אותו על מדף בצד.

לולה אשתי ראתה ונפנפה בתיק:

– שטרקמן. סיכמנו שאתה לא מביא עבודה הביתה. מה זה הדבר הזה?

גם עם לולה אני לא מתווכח. יותר קל למרוח:

– אה, זה, סתם לקחתי. זה תיק פיקנטי של מחלק המוסר. תראי את המדבקה הוורודה. מתאים להם הצבע הזה.

– שטרקמן, אתה שוב מורח אותי? כל ילד יודע שמחלק המוסר זו מדבקה כחולה.

ביום ראשון נסעתי לתחנה בדיזנגוף. שכחתי מהתיק עם המדבקה הוורודה .

רב פקד עבוד הקדים להגיע מחיפה ומצאתי אותו במזנון מעבר לרחוב. עבוד, ערבי נוצרי מהצפון, גדול ורחב, דומה למתאבק מקצועי. תמיד מזיע, מעשן כמו ארובה ותמיד רעב. המפקד הבלתי מעורער של מפלג הרצח בחיפה. הוא ישב על כיסא פלסטיק שכמעט נישבר תחת משקלו והספיק כבר לסיים כריך גבינה בולגרית וכשנכנסתי בחש סוכר בכוס התה. הוא גיחך:

– קפה יגישו למעלה.

הוא התכוון, אצל ראש האגף. ואז שאל :

– אתה זוכר את רצח מודסטוס, עורך דין היווני שיש לו משרד בחיפה?

– בוודאי.

– הוא הרי טיפל בארץ בנכסים של כנסייה יוונית, כולל הבית שבו התגוררה המורה לזמרה המנוחה.

– גם זה ידוע.

– האדם שתפסתם על הרצח ההוא אולי קשור לעניין.

– כן, רוחמה נתנה לי את התיק לעיון.

– ועיינת?

עכשיו הייתי במבוכה.

– ככה ככה. לקחתי הביתה כדי לעבור עליו ושכחתי אותו בבית. אבל אני זוכר הכל. למה? מה קרה?

עבוד העביר יד על עורפו העבה, הציץ בשעון הברייטלינג המזויף שלו ואמר.

– תכף צריך לעלות. תעדכן אותי מהר מה אתה כן יודע.

בעודו מלקט פירורים מהשולחן סיפרתי לו:

– העצור הזה תקף אותי במהלך החקירה על הרצח של זמירי ושיגר אותי עם זעזוע מוח לבית החולים.

עבוד צקצק בתמיהה:

– והממזר עוד בחיים?

– הוא הצליח להימלט. הוא התחזה לשליח פיצה עם קסדה והכל. בסוף עצרנו אותו ויש לנו חוקר דובר רוסית שמכין את החומר להעמדה לדין. מבחינתי ההמשך שייך כבר לתובע המשטרתי. אני אפילו לא יודע את השם של העצור.

עבוד צקצק פעם נוספת וליווה זאת במבט נוזף:

– תרשה לי לעדכן אותך. אף אחד לא ממש חקר אותו. מישהו שבר לו את העצמות.

הוא ליכסן אלי מבט, כאילו שואל 'אתה?' והמשיך:

– נתנו לו מורפיום שטשטש אותו לגמרי ובינתיים התשאול שלו נגרר.

הוא הציץ שנית בשעונו. חסר סבלנות:

– בוא נעלה.

המפגש אצל ראש האגף, ניצב משנה פלגי היה קצר מאד. ראש אגף מודיעין ניצב משנה נחמיאס שהצטרף מסר הודעה:

– לאינטרפול. יש מידע שהרציחות ההן בוצעו על ידי רוצחים שכירים מבלארוס, עבור גורם שנמצא ביוון. הם דורשים שנפתח את תיק זמירי מחדש.

שאלתי:

– מה רוצים שנחפש? הרי אצלנו אין ולא נותרו חשודים או עבריינים נמלטים בפרשה הזאת.

נחמיאס התבונן בי ברחמים:

– שטרקמן, אומרים שאתה חוקר מצטיין. ממך לא הייתי מצפה לשאלה הזאת. עוד מישהו חושב כאן שהתיק סגור?

אף אחד לא ענה .

ראש האגף שלנו ששתק עד כה אמר:

– אינטרפול זה עניין רציני. התיק נפתח מחדש. שטרקמן ועבוד, שניכם תנהלו צוות חקירה משימתי שיכלול את סמל ראשון אלירז, את רוחמה שלנו ואת חוקר העצורים פקד ואדים, הרוסי. המשימות – לברר איך הרוצחים נכנסו לארץ, האם נעזרו בסייענים מקומיים ומי שיגר אותם לכאן. נחמיאס, יש מה להוסיף?

– לא. סיכמת את זה יותר טוב ממני.

– אז קדימה לעבודה.

כשיצאנו מהפגישה עבוד אמר:

– יש לי קרובי משפחה ביוון, סיפרתי לך פעם?

– לא. לא ידעתי. למה נזכרת בהם?

– עורך הדין שנרצח הוא יווני. הקרובים שלי מקושרים שם לקציני משטרה. אולי נוכל להיעזר בהם.

ליוויתי אותו למכוניתו והוא יצא לדרך חזרה לחיפה.

התקשרתי לחוקר העצורים פקד ואדים:

– מה קורה ואדים עם החקירה של הרוסי ההוא?

– קשה. הוא קשוח.

– אז מה. יש לך מוניטין בריכוך קשוחים.

– הבעיה היא שרופא בית המעצר כל הזמן מסמם אותו. הוא אמר שמישהו, כנראה משלנו, ריסק לו עצם עם צומת עצבים בכתף בזמן המעצר ואדם נורמלי לא יכול לשאת כאבים כאלה. צריך לשלוח אותו לבית חולים אבל אני לא מרשה. נאבד שליטה. עד עכשיו הוא אפילו לא הזדהה.

– אז מה אתה מציע? סתם לבזבז זמן?

הוא צחק באירוניה:

– לפטר את הרופא.

– ובכל זאת? אולי מדובב?

– כבר ניסיתי. העצור לא פראייר. כמעט שהרג את המדובב.

בקצרה, לואדים לא היה מה להציע ולי . לא מתאים לי להשאיר פינה פתוחה בתיק שנפתח מחדש. וגם נותר לברר איך חוליית הרצח נכנסה לארץ ואיך העבירו נשק בשדה התעופה.

נזכרתי בשיר של מאיר אריאל זיכרונו לברכה: 'עת השתחררתי הרופאים המליצו לי

ביקור חודשי בנמל התעופה …'. לקחתי את התיק עם המדבקה הוורדה שכלל צילומים של רוצחי אירנה זמירי שכבר נהרגו ולמרות השעה המאוחרת נסעתי נתב'ג.

השדה היה מנומנם. בשעה הזו כבר לא היו טיסות יוצאות אם כי זרם הטיסות הנכנסות לא פסק. רציתי להבין מהיכן הגיעו הרוצחים ובעיקר, איך הצליחו להכניס את הנשק למרות כל הבדיקות הביטחוניות.

אחראי משמרת של ביקורת הגבולות הסביר לי שבלי שמות הוא לא יוכל לעזור. לדבריו אין סיכוי שמישהו מהבַּקרים יזכור בן אדם לפי קלסתרון. הם רואים מאות צילומים ביום עבודה. הם רק רוצים לשכוח הכל בסופו של יום.

נתתי לו עותקי הצילומים של החשודים וביקשתי שבכל זאת יציג אותם לבַּקרים. אולי מישהו ייזכר במשהו. ידעתי שהסיכוי קלוש.

ניגשתי לאחראי על המוכסים ולמפקח של משרד החקלאות שפועל בשדה וביקשתי מהם את אותה הבקשה. כך גם מסדרני המוניות.

היה לי ברור שזה ניסיון עלוב, בזבוז זמן. אבל לא יכולתי שלא לנסות.

לקחתי קפה במזנון אולם הכניסה בטרם אסע הביתה וצפיתי בנוסעים החוזרים ובממתינים להם.

התנועה הדלה אך הבלתי פוסקת של האנשים, ההמהום המונוטוני של מיזוג האוויר הרגיעו, כמעט הרדימו אותי. סיימתי את הקפה הפושר ורציתי לקום אבל מישהו שהחזיק שתי כוסות קפה ניגש אלי, משך ברגלו כיסא משולחן סמוך ושאל:

– אפשר?

– בוודאי שאפשר, התכוונתי ללכת בכל מקרה.

– אתה לא רוצה לדעת מה יש לי להגיד לך?

הסתכלתי בפניו. אני לא מכיר את האיש. קודם לא ממש התבוננתי בו. היה נראה לי מישהו אקראי שחמד את שולחני כי השולחן השני היה מלוכלך בשאריות שטרם פונו.

הוא הציב את שתי כוסות הקפה על השולחן ואמר בהתנצלות:

– לא שמתי לב ששתית כבר, אולי להביא לך משהו אחר?

נראה לי מוזר, לא ידעתי אם הוא מתחנף או שסתם רוצה להתחכך עם קצין משטרה. הייתי במדים.

– תודה על הקפה אבל תראה חבר, אני כבר בדרך החוצה. אולי ביום אחר כשאגיע לכאן.

– אתה לא מבין. שמעתי מה דיברת עם הבוס שלי.

בהיתי בו והוא מיהר להוסיף:

– אני מוכס. אני חושב שאני יודע משהו.

– אז למה לא אמרת מיד? כן, אני אשתה עוד כוס קפה שב בבקשה.

הוא חש שלא בנוח. ראיתי שהוא מסתכל לצדדים אם מישהו רואה אותו.

– תראה, יכול להיות שעשיתי טעות. זה יכול לפגוע בקידום שלי. אבל מכיוון שמדובר בעניין פלילי אני לא יכול לשתוק. אני רק מבקש שתתחשב ולא תגיד לבוס. אני מתכוון למנהל של המכס בשדה.

– או קי. תירגע, קח לגימת קפה, אני לא שואל מה שמך. אם יש לך מידע רציני אעשה כל מאמץ להתחשב ברגישות שלך. אם המידע טפל אז ממילא אין לכך משמעות חוץ מזה שבזבזת את זמני. עכשיו תאמר לי בדיוק במה העניין.

– ראיתי כאן בשדה את אחד מהמצולמים שלך, למיטב זכרוני הגיע מפריז.

הוצאתי את הצילומים והוא הצביע בוודאות על מי שמכונה אלמוני מספר שניים. זה שאריק הרג אותו במכות. לקחתי לגימה בריאה מהקפה שהוא הביא. זה היה קפה עם קפאין. קפה אמיתי. לא נורא, ממילא כבר לא אשן הלילה.

– איך אתה זוכר? הרי אלפי אנשים עברו כאן.

– אני ישבתי במסלול הירוק. אנחנו בודקים שם אנשים לפי כל מיני סימנים של מתח או חרדה או מבטים לא סבירים לכל הכיוונים, יש לנו תורה שלמה של זיהוי התנהגות של מבריחים. האיש הזה היה מיוחד.

– איך הוא היה מיוחד?

– על הטרולי שלו היה תיק מחשב שמשולב לידית הטרולי. מחשב גדול כנראה. הופעה סטנדרטית של איש עסקים שמגיע לארץ לפגישה עיסקית ועוזב אחרי יומיים שלושה. אבל היה עוד משהו. הוא נראה שרירן, כמו פוסטר של מכון כושר. וגם נראה מרושע. משהו הפריע לי. לנו במכס יש חושים מחודדים. הוריתי לו לעצור ולגשת לשולחן שעליו בודקים מזוודות. הוא לא רצה. הוציא איזה מסמך ברוסית עם כל מיני חותמות והראה לי. לא ניסיתי בכלל לקרוא. אני לא מוותר כשמנסים להתחכם. הוריתי לו לפתוח את תיק המחשב. לא היה שם מחשב. היה שם תיק דיפ, אתה יודע, דואר דיפלומטי, כזה מברזנט ירוק . עם תעודת משלוח דיפלומטית מקובלת ומנעול. אסור לנו לפתוח אבל צריך לתעד. קראתי לסשה. בחור שעובד איתנו ויודע רוסית. סשה דיבר ובדק את הניירות של האיש ואמר שהוא בלדר של משרד החוץ של בלארוס והתיק מיועד לשגרירות בתל אביב. בדקתי בדרכון שלו, אכן היו חותמות ותאריכים בהתאם. הדרכון, דרכון דיפלומטי. אסור לנו לעכב בלדר דיפלומטי. אז שחררתי אותו.

– ולמה אתה לא רוצה שיידעו?

– כי זו הייתה סוף משמרת וההסעה לאשדוד המתינה. אני גר באשדוד. הייתי צריך לרשום אותו ברשימה מיוחדת שיש למקרים כאלה אבל כבר היה אחרי חצות וההסעה שלי צריכה לצאת, כמו עכשיו, אז אמרתי לעצמי ממילא אחרי חצות זה תאריך של תחילת היום הבא. אני אספיק לרשום אותו כשאגיע למשמרת הבאה עוד פחות מ- 24 שעות. ואז נסעתי הביתה ושכחתי מכל העניין. וזה לא טוב. אולי בקר הגבולות דיווח עליו ואולי לא. חשבתי 'יהיה בסדר'. עכשיו, כשבאת עם צילום של אדם מת, של אותו בלדר, אני מודאג.

– גם אני מודאג. אני עומד בהבטחתי לא לדווח עליך אלא אם יזדקקו לך לעדות. תודה על הקפה ורוץ מהר שלא תאחר את ההסעה לאשדוד. טוב שפנית אלי. אם תהיינה לך בעיות בגלל העניין הזה, אטען לזכותך.

האיש קם ומלמל כמה מילות תודה ונעלם.

וואו. מדהים. היה שווה להגיע לכאן. שתיים אחר חצות. עכשיו כבר ממש התפרקתי. השארתי את הרכב בחניון בשדה, נסעתי הביתה במונית, מקלחת מהירה ולמיטה.

בוקר. בוקר? כמעט צהריים של יום שני. לפני הכל הצצתי בנייד. אף אחד לא התקשר, אף מסרון, כלום. בלתי סביר.

לגמתי חצי כוס מים בלגימה אחת וחזרתי לעיין בטלפון. כלום. בדקתי אם יש קליטה. יש.

– לולה !!!

לולה זאת אשתי. היא כמובן לא ענתה כי היא כבר מזמן הלכה לעבודה. התקשרתי לרוחמה:

– בוקר טוב,

– ברוך מעיר נרדמים, איזה בוקר עליך. עוד מעט הולכים הביתה.

– מה קורה?

– יש דברים אבל לא דחוף ולא בטלפון.

– תודה רוחמה. אגיע עוד כשעה.

מקלחת קרה זריזה, קפה כפול והרגשתי כמו חדש. בערך.

במשרד, אלירז, מצוחצח כתמיד, עצבני מתמיד, הסתובב הלוך ושוב בחדר הישיבות. ידיו שלובות מאחורי גבו ומבטו מודאג. כשנכנסתי הוא מיהר אלי קצר נשימה:

– המפקד, שלום המפקד. אני, אני חייב לדבר אתך, בארבע עיניים.

– זה דחוף אלירז? יש לי ים של דברים על הראש.

– אה, כן, לא, זה חשוב.

– אני בטוח שזה חשוב אבל שמעתי לא על הדחוף, אז נדבר אחר כך. תן לי להתעדכן תחילה.

– כן המפקד, כמובן המפקד.

אני כבר מנוסה. אם מישהו רוצה לדבר בארבע עיניים אז זה על בעיה אישית, לא מבצעית. אז שימתין.

רוחמה נתנה לי רשימת מטלפנים. עמוסה אך שגרתית. לא נורא. שאלתי אותה על אלירז:

– מה הוא עצבני כל כך?

– לא יודעת אבל נראה לי משהו אישי, או רגשי. אתה יודע. הא נעלב מהר.

עודה מדברת וקיבלנו קריאה להתייצב בלשכת ראש האגף.

היא ניגשה לחדר השני ואמרה:

– אלירז, גם אתה.

הוא הזדקף בזריזות, חבש את הכובע בזווית הראויה והבריש את נעליו המבהיקות פעם נוספת באחורי מכנסיו והלכנו ללשכה. ראש האגף נראה רגוע.

– מה קורה שטרקמן. שמעתי שהיה לך לילה ארוך.

– כן, הגעתי לא מזמן ואפילו לא הספקתי לעדכן את המחלקה, אז לפחות הם ישמעו כאן.

אלירז נדרך, אך רוחמה המנוסה קרת רוח ולא מתרגשת בשום מצב.

– הייתי בשדה התעופה בניסיון להבין איך העצור השתקן ושני חבריו המתים נכנסו לארץ וגם הבריחו נשק.

– ומה מצאת?

– שני דברים. המצלמות בשדה מניבות כמות אדירה של מידע מצולם ואין מספיק כוח אדם למיון הצילומים.

– זה לא חדש בשבילי. ומה הדבר השני?

– מצאתי עובד בשדה שזיהה את מספר שתיים.

הם הופתעו.

– פצצה של מידע. תזכיר לי מי זה מספר שתיים.

הזכרתי לראש האגף שמספר שתיים היה הרוצח האלמוני מפרשת זמירי שנהרג בעת הפריצה לבית שלה, ואז סיפרתי את סיפורו של המוכס בשדה התעופה. טרחתי להוסיף:

– כל זה עדיין לא מוודא שהאיש הוא אכן בלדר דיפלומטי ולא מתחזה מוכשר. אני משער שבשק הדיפלומטי, היה האקדח שירה באירנה זמירי ולמחרת ירה בשוטר ששמר על זירת הפשע.

ראש האגף הנהן.

– אתקשר למשרד החוץ לתאם פגישה עם השגריר של בלארוס. אם הוא יתכחש, נהיה חופשיים להמשיך בחקירה ללא הסתכנות בתקרית דיפלומטית. יש שאלות?

לא היו.