שפת הסוד

1

אלוהים עדי, צעדתי בדרך ונתקלתי באות נוּן (ن) שהיתה מוטלת על הארץ, הפוכה. הנקודה שבפיה צנחה ונתקעה בגרונה. אמרתי: אַעוּדֻ’ בִּאללה (אני מבקש חסות מהאל) וְבִּאסְם אללה אלרַחְמַן אלרַחִים (בשם האל הרחמן והרחום), הצטלבתי והתכופפתי לשוב ולהפוך אותה.

‘הצטלבת, סַרַאג’?’

כן, הצטלבתי ביד רועדת, ובן־רגע מצאתי את עצמי עומד מול הכותל המערבי, מתנועע בקצב מהיר, בתפילה. פניתי משם, אך בטרם הספקתי להרחיק לכת נתקלתי באות עַיְן (ع). היא פערה לעומתי את פיה כנחש, וכמעט סגרה את לסתותיה על רגלי. אחזתי בגופהּ המעוקל, מתחתי אותו בכל כוחי והשלכתי אותה מעלי. פתחתי בריצת אמוק והתחננתי בפני ריבון עולם, מלך המלכים הכול־יכול, שיגאל אותי ממצוקתי ויתווה לי מוצא מהסְבך שאליו נשאו אותי רגלי החוטאות.

העולם סביבי דמם, ולרגע דימיתי בנפשי שהאל חמל עלי, שמע את תפילתי והחליט להקל את סבלי. התיישבתי על גדת נחל להסדיר את נשימתי ולספוג את הנוזלים שניגרו ממני, אך בעודי נושם לרווחה הבחנתי באות יַאא’ (ي), ששטה במהירות על פני המים והביטה בי. על גופה היא עמסה אחים ואחיות רבים ככל שרק יכלה לשאת. שמתי לב שהיא ממהרת, חותרת לחמוק מהזרם לפני שיתחזק, יטיחה אל הסלעים, ירסק אותה ואת מטענה ויציף את הנחל בחלקי גופות צפים, שלה ושל האותיות שיטבעו איתה במחזה קורע לב, עטוף בקצף הגלים.

הסבתי את מבטי ומיהרתי לקום ממקומי, כי הבנתי שיש כאן בעיה חמורה הדורשת טיפול מיידי. ידעתי שכדי לעמוד על טיבה יהיה עלי לפנות לאלתר למטֵה מאגר האותיות, לספר לחבריו מה אירע לי בדרך ובמה חזו עיני, ואז לדרוש הסבר ולברר מה עמדתם בנושא.

הו, הלוואי שלא הייתי נחשף למחזה שנגלה לעיני בהגיעי למטֶה. את מאור עיני הייתי נותן כדי שייחסך ממני. חשבתי שהנה יום הדין הגיע. יללת האותיות החרישה את אוזני, שהתמלאו באנחות, זמזומים, יבבות, נקישות, רטינות, חבטות, נשיפות וזעקות. בלי בושה ולעיני כול קיים האדון ד’אל (ذ) יחסים עם הגברת תאא’ (ت), ושאר האותיות התערבבו זו בזו בלי לתת את דעתן על המשמעויות האובדות להן ועל ההגייה שהן משבשות.

ערכתי בירור, ונודע לי שמלך מלכי מִדְיָן, ‘כלמנ’, מצא את מותו לצד אנשי שֻעַייבּ ושאר אותיות האלף-בית במרד שהנהיגו נגדו אֶחָיו – מלך מֶכָּה ואלְחִגַ’אז ‘אבגד’, מלך אלטַאאִ’ף ‘הוז’ ומלך נַגְ’ד ‘חטי’. כשבני העם הבינו מה מתרחש סביבם, גם הם החליטו להתמרד. הם סירבו לציית והחלו לשבש את אותיות ה’כלם’, שהן אותיות המלוכה. כעת פשתה האנרכיה בכול, ההמון השתולל, ואותיות השפה הקבועות בשמות המלכים הופלו מכס השלטון.

לפתע נשמע קול רעם שהלך וגבר עד שמילא את האוויר, ומבול של סימני ניקוד ניתך בבת אחת: ‘בתחילה היינו אותיות קטנות,’ הן קראו, ‘אבל סורסנו להיות עבדים ונכבלנו כשפחות, ונגזר עלינו לשרת את האותיות עד יום מותנו. והנה עתה, לאחר ציפייה ארוכת שנים, לפתע באה שעתנו.’

לאחר שסיימו סימני הניקוד לומר את דברם, הם הפקירו את גופֵי המילים והחלו להידחס בין האותיות בלי סדר. משמעויות התערערו, משקלים התרופפו, גְזרות השתבשו ותכנים התבלבלו. המילים התעוותו והחלו לדבר בשפה שהזכירה את המולת בבל לאחר בלילת להגיה, להגי האומות והמדינות.

כבשתי את פני בשולי החִ’רְקַה1 שלי, אטמתי את אוזני ואמרתי לעצמי: אינני רוצה לראות או לשמוע דבר. אסתלק מכאן מיד ואנסה לחמוק בשלום אל אנשי ולהזהירם מפני הסכנות האורבות להם, כדי שינקטו אמצעי זהירות ויבלמו את המרד המשתולל מחוץ לשעריהם. לאחר שהערכתי כי רחקתי מספיק וחשתי בטוח ומוגן מפני המהומה שהתחוללה על הגבעה ממול, סבתי לאחור ושלחתי אליה מבט אחרון. למול עיני ירדה מן השמים אַלִף (أ) ענקית וחדה כחרב. היא נחתה על מאגר האותיות, כרתה את ראשי הפַאא‘ (ف), הקַאף (ق), הוַאוּ (و), המִים (م) והעַיְן (ع), דקרה את הצַאד (ص) והדַֿאד (ض), קטעה את איברי הבַּאא’ (ب), התַאא’ (ت), הרַאא’ (ر), התַ’אא’ (ث) והזַאיְ (ز), וננעצה בצוואריהן של שאר האותיות, כורתת את רגליהן, מפלחת את בטניהן ועוקרת את עיניהן. כך היא המשיכה להכות ולא חדלה עד שכל האותיות נפלו שדודות ומרוסקות, ומעיהן נשפכו, ואז קרבה אליהן והעלתה אותן באש. שריפה איומה פרצה, ואחריה השתוללה סערה, ובעקבותיה קמה סופה עזה. לבסוף ירד משמים מבול, ואז ירד החידלון.

‘ואחר כך?’

‘אחר כך התעור השייח’ הגדול לגם מעט מים כדי להרטיב את פיו היבש לפני רתי.’

סראג’ הושיט את ידו אל הקדירה הגדולה שניצבה במרכז החדר שבו התאספו האחים לארוחת ערב, ותר אחר שאריות מזון שירגיעו את ההתכווצות שחוללו בגרונו הזוועות שראה בחלום, ושאור הבוקר לא הצליח לפוגג. ידו שוטטה על שולי הקדירה ותחתיתה, אך מאמציו עלו בתוהו, והוא השיבהּ למקומה על ירכו, מאוכזבת, רפה ומותשת.

האחים ישבו ושוחחו ביניהם בשקט. מבטיהם הביעו התנצלות ותוכחה על גרגרנותם הפזיזה, שהשכיחה מהם את עקרונות האחווה, ההדדיות והחלוקה השוויונית.

השייח’2 הגדול הזדקף במקום מושבו. ‘סלח לנו, סראג’,’ אמר, ‘הרושם העז שדבריך הותירו הוא שגרם לנו להתנפל ברעבתנות על האוכל, ולא לשים לב שמעומק הזעזוע שאחז בך לא הושטת כלל את ידך אל הקדירה. אביא לך משהו שיפיג את רעבונך. עוד נותרו בסל מעט גבינה וזיתים. תרצה גם כוס תה?’

‘טוב עשיתם,’ חייך סראג’ בעצב, ‘אולי הבטן הריקה תחסוך ממני חלום בלהות נוסף. האם תהיה מוכן ברוב טובך לצקת על ידי מעט מים? עייפתי ואני מעדיף להקדים לשכב לישון.’

השייח’ הגדול קם ממקומו, רחץ את ידיו של סראג’ וניגב אותן. אחר כך פינה לו דרך, וסראג’ גישש את דרכו החוצה בעזרת מקל. השייח’ הגדול הביט בו כשהתרחק במסדרון החשוך בגב שחוח ובכתפיים שמוטות, וציין בלבו שהוא הזדקן מאוד לאחרונה. מי ייתן וחדות מחשבתו לא תאבד לו עתה כמו ראייתו שנחלשה, הוא חשב. והחלום הנורא שסיפר, האם הוא היה מדרכי הגילוי,3 או רק חזיון תעתועים של איש זקן שהשיטיון מכרסם במוחו? לרגע שקל השייח’ הגדול לשתף את אחיו בהרהוריו ולשאול בעצתם, אך אז נמלך בדעתו. הוא ידע שדיון בנושא יפתח שרשרת של פרשנויות שתסתיים רק לקראת עלות השחר במקרה הטוב. שיחה כזאת תתיר את חרצובות לשונותיהם, והשעות שיחלפו במהירות ובקלילות ישכיחו מדעתם את המשימות המצפות להם ביום המחרת. הוא התבונן בהם יוצקים את המים זה על ידי זה לשטוף את שאריות האוכל השמנוניות. מארשת פניהם למד שהם מתכננים להעלות דברים בזמן שתיית התה, וידע שאם לא ימהר לקום, הם יתאספו סביבו ויכבלו אותו למקומו בשאלותיהם ויהפכו אותו לאסיר של תחושת אי-הנעימות שלו. וכל זאת משום שלא נענה לבקשתו המרומזת של סראג’, ולא הניח להם להביע את דעתם על חלומו המוזר ולהאריך בתגובות ובפרשנויות של אותו חלום, שהיה לדידו סימן אלוהי אשר נשלח מן העולם הנסתר לעבד המאמין וירא השמים המנהל חיי פרישות, מקדיש עצמו לעבודת האל ומתמסר לקריאה בקוראן.

מחר יום חדש, לחש השייח’ הגדול לעצמו. הוא קם ממקומו, איחל לנוכחים לילה טוב והוביל את גופו התמיר המכוסה בחִ’רקה מצמר אל אפלת המסדרון הארוך והחשוך שמשני צדיו שכנו חדרי האחים.