שִׁחַרְתִּיהָ

שבע ביום שחרתיה ולא ידעתי כי מפריעה אני אותה ממעשיה

(עגנון, כפות טו)

בחמש איים חום להשיג טל לילה, חתולים התעוררו. היא הסתובבה כחיפושית בחושך, מהבית לחצר, מהחצר לבית. בדים התקשחו בזרועותיה עד שנשרו במטבח, חילקה את הכבסים לשתי ערימות, אחת לסל, אחת לכיסא, זו ממתינה וזו פתורה. הכנסתי אצבעות לאטבי כביסה וצבטתי. נאנקתי ופתחתי, לחצתי שוב. מה את עושה, שאלה והתחילה לגהץ. קולות רדיו הידהדו בין הבתים. בוקר טוב לכל המאזינים ואתם המתעמלים, היכונו! אדים עלו מן התחתונים, אגלי זיעה זלגו ממצחה ולאורך לחייה, לא ניגבה. הַצְמֵד שתי ידיך מתחת לברך, התמתחה והקשיבה, שמור על שיווי משקל, הנחה הקריין והיא התנגדה לו זקופה, עד שסיכם, זהו תרגיל שיווי משקל ואתה נפלת! גבותיה הצטמצמו, לחצה את המגהץ על הבד ולא הרימה עד שהכותנה השחימה. הביטה בדלי הזבל שעלה על גדותיו, ניגבה ידיה בסינר ויצאה לשפוך את הפח. יצאתי אחריה ברגליים יחפות, פניתי לדרך החול, כפות רגליי נדקרו, אח. אז למה יצאת, שאלה בלי לסובב את הראש. אבנים ומחטי אורן צבטו את העור, נעמדתי על הדשא והבטתי בה. זבובים התקרבו אל הפח, לא להקה גדולה, רק חלוצי זמזום, שניים או שלושה, נמשכו אל מיצי הזבל. שפכה ומיהרה חזרה, סובבתי מאחורי הבית ורצתי דרך הדשא. השגתי אותךְ, חייכתי כשהגעתי כמעט ראשונה. אל תשקרי, הזהירה.

קול ישראל השעה שש, פתח קריין וציפורים נסקו מעל הבית. מביתה של השכנה נשמעו צעקות השכמה, עזבי אותי, רגז נער שקולו התחלף. לכי להעיר את הגדול, הורתה. ירדתי מהכיסא, שני אטבים עצרו את הדם באצבעותיי כל הדרך לחדר. קוּם, אמרתי למיטה והסתובבתי. אור בוקר הדגיש גרגרי אבק באוויר, שיחררתי אטב אחד ותפסתי בשיניו גרגר לבנבן, אטב שני המשיך לחנוק את האמה. הוא לא רוצה, הודעתי וחיכיתי. אתה תאחר! באה ופתחה תריס שני. הגדול פָּקח עין, נהם וסובב את הגב. היא הזיזה כיסא חורק וחזרה לגהץ. סיימה גופיות ומשכה מכנסיים לקרש. בדים סירבו להיכנע, היא סמכה את משקל גופה על המגהץ עד שיושרו כיסים וכפתורים, קיפלה בגדים לחצי, לרבע, הכבסים נכוו ולהטו עד שקטנו כפתקי נייר.

הגדול התעורר ופסע לאמבטיה. לא לבזבז מים, צעקה, והוא הימהם התנגדות בפה מלא. שיר התנגן ברדיו, מניתי תחתונים לפְּעָמות הפזמון;

לא מדינה נידחת,

לא משק מפוקפק,

הארץ מתפתחת

בצעדי ענק.

זה עסק יסודי!

מספיק עם סנטימנטים!

הראש היהודי

ממציא לנו פטנטים!

שֶׁקט, רגזה, והמשכתי בלב עד שתמה ערימת הלבנים המורתחים. מטוס ריסוס התקרב, הנמיך ונטה לשדות מעל בית השכנים, כנף צהובה אחת פנתה לשמים וכנף שנייה צנחה לתהום. הכלב נבח מצמא, והיא יצאה למלא לו מים. מילאה קערה יבשה במי ברז, ושרשרת ברזל גנחה לכל אשר הלכה. היא שמה לפניו מים, נו, נפטרה ממנו, וחזרה. מיהרתי איתה אבל הבטתי לאחור, לשונו של הכלב בלעה מים ושפכה רוק, שפכה מים ובלעה רוק. היא מזגה חלב לסיר קטן, ולא נתנה מנוח למשקה, שלא יגלוש, שלא יחדל. הניחה כוס אחת לפנַי וכוס שנייה לגדול. שבי, אמרה, כבסים סדורים נחו על כיסאות סביבי, צייתניים. הוצאתי לשון, טבלתי את כולה בכוס, ונכוויתי בבכי. מי אמר לך לשתות, כעסה וקראה לגדול, בוא, החלב קר, שיקרה.

חולצות לבנות המתינו לה על קרש, חפתים נקרעו משימוש והבד הדק התפורר, רִקמה חגיגית התכווצה אל עצמה כשנגעה בה. לחות פשטה במטבח, אדים עלו בחלונות, עור פניה הסמיק, פיה נשף הבל, ניגבתי דמעותיי ולא שתיתי עוד. הגדול בא, לגם בהרף ונָס. רדפה אחריו בחלון, לך זקוף, הוא היתמר לרגע אבל התכופף חזרה, שכמותיו עגולות, כתפיו כפופות. קרום חלב נקרש בכוס והתכער, מבחוץ נשמעה השכנה מתווכחת עם בנה בקולות רמים והוא צחק לה. היא הקשיבה ולא נתנה דעתה למגהץ הלוהט על הלובן. אוח, העיפה גצים כשעלה עשן, העמידה את המגהץ על אחוריו וניתקה את הזרם. הלכתי אחריה לאט כשנשאה בגדים לחדר, סידרה מכנסיים בארון של הגדול ומכנסיים קטנים בארון שלי. מיינה עד שהתבלבלה, הניחה חולצה שלו על מדף שלי ומכנסיים שלי על מדף שלו. התעשתה והשיבה כל בגד למקומו בתנועת יד קבועה, בסדר מתעתע. תיכף תפסיק, ידעתי, כשלא תנוח עוד הרוח, כשלא תוכל עוד. מהר, אמרה כשנשברה, חמישה לשמונה. נטלה את זרועי, הרימה מברשת משוחה וניקתה את שיניי, קירצפה את לשוני, שטפה את פניי, את פינות עיניי, מים גדשו את נשמתי. העמידה אותי כנגדה והברישה את שערי, פרעה קשרים, הכאיבה, פתחתי אטב שני.

היא ירדה שלוש מדרגות, ואני אחריה, הכלב השפיל מבט כשהפנתה לו עורף. ירדה במדרון החול ופנתה לכביש, השכנה עמדה בדשא והשקתה גומת עץ, רסיסי ממטרה ליחלחו את בגדיה. דבורים זימזמו כשחלפה והשתתקו, כשפנתה הלאה. הלכתי אחריה, מימין ערבות בוכיות, משמאל עצי תפוז. שמש עמדה במעלה הרחוב, כלב רץ, פגש בה והאט את צעדיו. דיברתי אליו בשאלות, איך קוראים לך? היא משכה בידי והכלב הניח לי ורץ הלאה. בפנייה לגבעת הגן אחזה בכפי, חול חדר לסוליות, צעדיה הפכו כבדים, סנדליי מלאו חמרה. שער גן הילדים נפתח לפנינו, העוזרת חיבקה אותי מן הראש ועד הגב, דיגדגה את אצבעות הידיים עד שצחקתי בקול. היא ראתה, והלכה.

קרירות שררה בגן, ריח מרפאה עמד בשירותים, ילד פצע את ידו והגננת מרחה על מרפקו יוד, פינת הרופא היתה תפוסה, בבובות לא נגעתי, חמקתי החוצה. עליתי בסולם וזחלתי לתוך חבית לוהטת מחום קיץ, דופק האיץ בטבור, זיעה הרטיבה את שורשי השיער. גלשתי רותחת ורצתי לצל פיקוס, רוח עברה במצחי. הבטתי החוצה, אדי חום ציירו שלוליות שקופות מעל דרך חולית. מוכר אבטיחים וסוס רזה נקשו בלב הכפר, הסוס הרים את אוזניו כשחלף קרוב לגדר הגן, והרכין ראשו לאדמה כשעזב אותי. אבטיחים התגלגלו בעגלה, קרשי עץ וקליפות ירוקות נצלו בשמש, והמוכר קרא לבתים החתומים, על הסכין, איש לא יצא. מאחת החצרות נער חמור כמשוגע, הוא צמא, ידעתי. הגננת קראה לי פנימה, הניחה מחט על תקליט, ושרה בפה פתוח:

אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שָׁח

וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ —

הָבָה וְנִתְלַקַּח

מִן הַשִֹּמְחָה שֶׁבָּנוּ

תריסי הגן היו מוגפים בצהרי היום, חום פשה בחריצי הדלת. ילדה אחת נרדמה, הילד שנפצע בבוקר התנחם במציצת אגודל, צלקות אטב סומנו על אמות ידיי. מילים להבו מעל רצפה שחורה, אוויר נכלא בגרוני וחדל מלכת. מחט הפטיפון חרקה כשהגיעה לבסיס התקליט, והגננת קמה, נשאה את זרוע המחט באצבעה והשיבה אותה למקומה. תפסתי אטב בכיס מכנסיי ונתתי לו לנגוס בבד הכיס, לפתוח ולנעול חליפות. ילדים יצאו לשער ונאספו אחד אחד, אימהות פיטפטו, העוזרת קראה לי החוצה אבל השתהיתי. חגתי בלב כיסאות ריכוז והסתחררתי, רצתי לדלת חתומה ונתקלתי בקוביות עץ עד שהעוזרת באה ועטפה את ידי בידה, החוצה. עברתי אפלה ולובן, בטון ואור, עד ששילחה אותי, מבטה אחריי. ישר הביתה, רחשה במנעול השער.

הלכתי שביל מחטים, חלפתי בריכת מים, שמש בהקה והשחירה. עץ אגוז רישרש ופרדס צינן כשקיצרתי דרכו עד שיצאתי לצעוד בחמה הלוהטת. האצתי בירידה עד שבאתי במעלה החול, סימני גלגלים פיסלו באדמה מלבנים ומקביליות, חריצים וגגות; חלצתי סנדלים ופוררתי אותם בכפות רגליי. הכלב ישן במלונה ורק השרשרת העידה על קיומו, שקט שרר בחצר, רדיו לחש מִבית. הדלת חרקה והחזיקה אחריי. במטבח לא היתה, גם בסלון לא מצאתי אותה. בחדר השינה שכבה, פיה חתום, נשימתה פעורה. עליתי למיטה ולא סבבה, נדחפתי לשמיכה ולא הקשיחה. אור בקע מתריס, אלומות צילקו את מצחה, את אפה, צווארה. החלקתי מהמיטה, התעגלתי ככדור על שטיח, אחר כך דיפדפתי בשבועון שנשמט ממנה; אישה בסריג ורוד חייכה, ילדה בצווארון מוגבה הרצינה. סגרתי את החוברת, ונער באופניים צהובים נופף מפתח בית, חיכיתי שתקום.

הדלת חרקה, הגדול חזר; טרק דלתות, ריח זיעה פשה בחדרים. בפסיעה אחת הלך לאמבטיה, וגירש אותי, עופי. חזרתי לחדרה, היא פנתה ועורפה אלי. כבר שתיים, אמרה כשניסיתי להסיט את השמיכה, התיישבה והניחה כפותיה בתוך קבקבים, רכסה כפתורי שמלה. סירקה שערה והלכה בפרוזדור. קווצת שיער אחת סירבה להתיישר אחרי השינה, ונותרה קפוצה מעל אוזנה. שיחקתי בשיער ראשי במקום שבו קפץ שערה, גילגלתי קבוצה על האצבע, אבל השיער נפל ישר למקומו. ישבתי לשולחן המטבח, היא נעמדה מול החלון, לכי לרחוץ ידיים, הורתה. עליתי על שרפרף, פתחתי ברז, מים ציננו את כפותיי היכן שהכאיבו האטבים. היא שפתה מים בקומקום עד שציפצף, כיבתה ולא מזגה. התיישבתי והניחה לפניי מיץ, שתיתי עד שהכוס נותרה ריקה. היא הביטה ושבה לכיריים, הדליקה להבה כחולה תחת סיר גדול, אדי צלי עלו במטבח. לא רוצה עוף, קָבלתי אבל היא לא השיבה, הניחה צלחת חמה לי, ספל חם לה. לעסתי והיא לגמה, בלעתי ושתתה. פישפשתי בכיס והוצאתי אטב, מספיק עם זה כבר, חטפה אותו וזרקה לקצה השולחן. שיפשפתי את אצבעות ידיי זו בזו עד שהאדימו.

בארבע הגבירה את הרדיו, קריין דיבר ברי’ש, גילגלה את הכפתור הבורר והקולות היטשטשו, פעם נשמעה מוזיקה, פעם קריין אחר, לרוב אוושת רעש. בתחנה אחת הנמיכה ומילים היו לבועות קטנות. יצאתי אחריה לגינה, היא השקתה את הפרחים, במהירות, מזיזה צינור מים מערוגה לערוגה, בוץ נזרק לרגליה. אוח, רטנה, נטלה את הפִּייה ושטפה את עורה, הניחה את הקבקבים בצד ומחצה את כפותיה נגד מחצלת. שמש אחר הצהריים נטתה, צל קירר את הבית, רוח קלה נשבה בחצר. הכלב טרף עצמות ובשר שהשליכה לו, והביט בה בעין טובה כשהוסיפה מים לקערה. ילדים שיחקו בין הבתים, בממטרות. בזבוז, אמרה, והביטה בי כשפניתי להשתכשך עמם בחצר השכנה. צחקתי בקול למשובה של ילדה אחת, והיא נכנסה הביתה.

בחמש קראה לי לרחוץ, ולא באתי. המתינה דקה אחת וקראה לי שוב, רוגזת. חיכיתי עד צעקה שלישית ורצתי הביתה, נשימתי מהירה. הורידה את בגדיי, חפפה את שערי עד שלא ראיתי אלא שְׁחור, ניגבה את ראשי במגבת, עד ששבה והופיעה לפניי, אחרת באור הערב. היא הלבישה אותי בכתונת קיץ, התקינה ארוחה. הגדול צעק שאכל אצל חבר, שקרן, סיננה בשקט ושפתיה שׁחקו זו את זו כשהורידה מזלג וסכין שהניחה לקראתו. בערב עוד היו הילדים משחקים בחוץ, עוד האירה שמש כתומה, אבל היא הדליקה אור, הגבירה את הרדיו, השעה שש והרי החדשות. פניה עייפו, עיניה קטנו, גללה את הלילה. נטלתי את האטב מקצה השולחן, וצבטתי.