שפת השתיקה

ספר זה מבקש לבחון את הפונקציה שממלאת השתיקה במסגרת הדיאלוג בין בני אדם בחברה. הניסיון המרכזי הוא לבחון את השינוי בהבנת התפקיד שממלאת שפת השתיקה על רקע המעבר מחיי קהילות קטנות לחיים עירוניים וקבלת רעיון האינדיבידואליות החל במאה ה-16.

מקט: 4-1129-6

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

סקירה

סקירה

הקדמה – רעיון הניכור וחוויית השתיקה: ספר זה מיועד לכל מי שמתנסים בחוויות של זרות וניכור בחיי היומיום שלהם בעיר הגדולה; אלו החווים את הקשיים הנלווים לתחושת הזרות לעצמם ולסביבתם בעקבות אווירת התחרותיות, ההישגיות והתכליתיות בעיר הגדולה. ספר זה מיועד לכל תושבי הערים הגדולות, לבני האדם הפשוטים והרגילים החשים נוחות ולעיתים חוסר נוחות עם הקיום האנושי על צדדיו השונים. לאלו המכירים בחשיבות השתיקה עבור מי שרוצה להיות קשוב לעצמו, לסביבתו ולמכלול החוויות האנושיות. הספר פונה למי שחשים לעיתים נוחות ולעיתים אי-נוחות מוחלטת ברגעים של שתיקה. ספר זה נועד לספק את הרקע ההיסטורי, הכלכלי והחברתי לתחושות אלו שלנו, של תושבי העיר הגדולה.
חוויית השתיקה משותפת לכל בני האדם, ולמעשה כל אחד מאיתנו חווה לאורך חייו את רגעי השתיקה באופנים שונים. לעיתים השתיקה נדמית כהקשבה ולעיתים כהתנשאות. כלומר, לעיתים שפת השתיקה מורגשת כריחוק ולעיתים היא נחווית כקרבה. ספר זה מבקש לבחון ולהסביר מדוע רגעים של שתיקה נחווים באינטראקציה הבינאישית בעיר הגדולה כביטוי של ניכור וזרות. נראה כיצד ההתרחקות של תושב העיר הגדולה מעצמו ומסביבתו הפכה את שפת השתיקה לחוויה בלתי נעימה ועוינת, המבטאת היעדר שייכות וחוסר סולידאריות. נעקוב אחר ההתרחקות של תרבותנו מהוויית השתיקה הקשובה, וזיהויה הנוכחי עם הריחוק, ההתנשאות והגאוותנות. במסגרת בחינה מחדש של חוויית הניכור אנסה להראות כי דחיקתה של פרקטיקת השתיקה מהאינטראקציות החברתיות מובילה להתרחקות האדם מעצמו, מזולתו ומהחיים בכלל.
ספר זה אינו ספר פוליטי, מטרתו איננה התרפקות על עבר רחוק או על קיום חברתי מסוים; אין מדובר בפנייה נוסטלגית אל עבר אידילי שבו חלקו בני אדם זה עם זה חיי אחווה ושותפות. המטרה היא לבחון את השלכות החיים המודרניים על התעצמותן של חוויות ניכור וזרות.
בניגוד למקובל, חיבור זה לא יפתח בניתוח הפערים המעמדיים או הכלכליים בחברה התחרותית, אלא יבקש לבחון את רעיון הניכור תוך כדי התחקות אחר הפונקציה החברתית של שפת השתיקה האנושית, תוך בחינת המגבלות של שפות הדיבור והשתיקה גם יחד, ושל תלותן ההדדית זו בזו.
שפת השתיקה שמתקיימת מתוך זיקה טבעית עם מכלול המציאות אינה דומה לאותה שתיקה הנחווית כעדות לניכור, ריחוק וזרות. בחברה שאיננה נבוכה ממגבלות פוטנציאל ההבנה המדעית של האדם כאובייקט מחקר, או במילים אחרות בחברה שמשלימה עם היעדר יכולת הבנה מלאה של המציאות האנושית, הפונקציה החברתית שממלאת השתיקה הינה מרכזית ביותר. במסגרת החיים בחברה בה ההתנהגות האנושית איננה נשפטת על פי קריטריון תבוני צרוף, וכל האינטראקציה הבינאישית מבקשת להיהפך לשקופה עבורנו, רגעים של שתיקה אינם נתפשים כביטוי של התנשאות, ניכור ועליונות מדומה. רק בחברה שבה האינטראקציה החברתית הינה שיפוטית, רציונאלית, הישגית ותחרותית, רגעים של שתיקה עלולים להיחוות כזרות וכניכור; זוהי חברה שבה יחסי הכלכלה והמסחר הפכו את היחסים הבינאישיים למופשטים מהאישי, ואת בני האדם – לישויות אינדיבידואליות הבוחנות ושופטות את העולם מבחוץ. בחברה כזו שפת השתיקה הפכה חסרת שימוש, והיא עדות להיעדר זיקה אמיתית בין בני האדם.
האדרת האינדיבידואליות היא אחד מסימני ההיכר של העולם המודרני. ראשיתה של תופעה זו במאה החמש-עשרה באיטליה, ובעת החדשה המוקדמת היא הגיעה לשיאה במשנה הפילוסופית של דקארט. בתקופה המודרנית אידיאל האינדיבידואליות בהקשר האוטונומי-אוניברסאלי מצד אחד והאותנטי-יצירתי מצד שני, באה לידי ביטוי במשנות הפילוסופיות של קאנט, גיתה, שלייארמכר (Schleiermacher) וניטשה. האינדיבידואליות החדשה התאפיינה בהאדרת העוצמה האישית ופגעה בקשב לזולת ולעצמנו באמצעות שפת השתיקה. ספר זה ינסה להסביר את הזיקה בין אידיאל האינדיבידואליות לבין הפגיעה באינטראקציה הבינאישית באמצעות הפרקטיקה של שפת השתיקה, שפה שאופן השימוש בה מושפע מסוג האינטראקציה החברתית. נראה מדוע פגעו חיי העיר הגדולה בתחושות הסולידאריות והשייכות שנקשרו בעבר עם השתיקה.
נקודת המוצא שלנו בחיבור הזה היא כי השתיקה מודעת למגבלות הידע, התקשורת והשפה; השתיקה מכירה במגבלות המילים החותרות לאמת, להכרת העצמי, להכרת הזולת ולהתקרבות אינטימית. דרך השתיקה מאפשרת לאדם לחוש בנוח עם מגבלות הידע האנושי, מגבלות התקשורת, ובמידה מסוימת גם עם סופיותו. ברגעים של נינוחות יכול האדם להתייצב מול מגבלות שפת הדיבור, מגבלות חייו שלו ובעיקר מגבלותיהם של בני האדם האחרים. אבן-בוחן חשובה לכך היא מידת הנינוחות ברגעי השתיקה.
העיר הגדולה היא זירה בה בני האדם חיים במרוץ אל מול עצמם: רדיפה אחר מימוש עצמי, אחר מימוש קריירה. אך מעל אידיאל ההגשמה האינדיבידואלית מרחפת עננת ההחמצה והאכזבה. האדם מפחד להחמיץ, הוא מבקש להכיל בתוכו את העולם כולו, לראות את המציאות על כל היבטיה משתקפת מבעד לעצמותו, כוחו ואישיותו. במסגרת המרוץ הזה מול עצמנו, שבו אנו מדמים שאנו חייבים להצליח, להוכיח שאנו אותנטיים מכל השאר, שאנו חכמים מכולם, מוכשרים, ראויים ומיוחדים… אנו חווים את הכישלון וההחמצה כבני לוויה קבועים שלנו. הניידות החברתית מקשה את הבנתנו את עצמנו ואת זיהוי מיקומנו במרחב ובזמן. לעיתים אנו חווים את חיינו מבחוץ, כאילו היינו אדם זר הצופה על חיינו. במסגרת אותה אינטראקציה חברתית, הנשלטת על ידי תחושת החמצה מתמדת, חווה האדם את השתיקה כמיותרת, כמטרד, כמכשול בדרך ההגשמה שלו. העיר הגדולה גרמה לאדם להפסיק להקשיב לעצמו, לזולת, לקיום ולמגבלותיו. השיפוטיות, הביקורתיות והתחרות הפכו סימן היכר מרכזי של החיים האנושיים, והם מבטאים ניכור בין האדם לעולם החיים. ביטוי בולט לתופעה זו הוא הפגיעה בתפקידה החברתי של שפת השתיקה, בהפיכתה לסמל לקיום מנוכר.
בחברות מסורתיות, שהתאפיינו במספר מצומצם יחסית של חברים, רגעים של שתיקה העידו על הניסיון של האדם לחשוב, להתבונן, להקשיב ולחוש שייכות לעולם. לשתיקה יש שורשים חברתיים והיא ממקדת את הקשב לא רק בעצמי, אלא גם בעולם, בזולת ובמגבלות הקיום האנושי. התרבות האנושית המבקשת ליצור תואם בין ההכרה האנושית לבין המציאות, ולכן מאז ומעולם בני אדם שאלו כיצד עליהם להתאים את עצמם למציאות. שפת השתיקה מטפחת את הזיקה למציאות, ומסייעת להכרת מגבלות הקיום. האמונה בפוטנציאל המדע האמפירי גרמה לכך שהאדם המודרני חדל להקשיב לעולם, לזולת, לטבע, ובעיקר לעצמו – באמצעות שפת השתיקה. הולדת האידיאל המודרני של האינדיבידואליות מיקד את האדם בניסיון להתאים את המציאות לצרכיו. בעיר הגדולה התרחק האדם מעצמו, הפסיק להקשיב למכלול הקיום, לסופיות האנושית ולמגבלותיו של עצמו ושל הזולת. שפת השתיקה נתפשה כהודאה בחולשה, בחוסר יכולת. לדעתי, ניתוח רעיון הניכור בפילוסופיה צריך להתחיל מבחינת ההשלכות של האינדיבידואליות המודרנית על התקשורת של האדם עם עצמו וזולתו. הערכה של שפת השתיקה במסגרת האינטראקציה החברתית בעיר הגדולה היא הכלי היעיל ביותר לבחינה מחודשת של חוויות הניכור העירוניות. רעיון הניכור צריך להיבחן תחילה באמצעות בחינת המרחק של האדם מעצמו ומהמציאות. התייחסות כזו היא היחידה היכולה לשמש להערכת האינטראקציה החברתית החדשה והניכור הנלווה ליחסים החברתיים. האינטראקציה של האדם עם עצמו היא אבן-הבוחן העיקרית להערכת חוויית הניכור. המוסר האישי והיחס של האדם אל הזולת מושפע מהיחס של האדם לעצמו. יחסנו לזולת משקף פעמים רבות את היחס שלנו לעצמנו.
הספר מבקש להראות כי פרקטיקת השתיקה היא ביטוי לראיית העצמי כחלק מהעולם ולא כישות המתבוננת בעצמה מבחוץ. שפת השתיקה מבטאת הקשבה לסביבה החיצונית, אך היא מעידה קודם כול על ניסיון להקשיב לעצמנו. אידיאל האינדיבידואליות התחרותי הרחיק את האדם מהקשבה לעצמו. ההתרחקות הזו מעצמנו הובילה גם להתרחקות מהזולת, וכך בהדרגה התחלנו לראות את המציאות כמנוכרת. מונחים דוגמת "חרושת התרבות" ו"חיפצון האדם", שטבעו הוגי אסכולת פרנקפורט תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, מחברי "הדיאלקטיקה של הנאורות" (Dialectic of Enlightenment), ביקרו את המציאות שבה האדם והתרבות הפכו לסחורה זולה. אבל גם תיאוריות אלו התעלמו מכך שהפגיעה ביחסים הבינאישיים נגרמה קודם כול כתוצאה מפגיעה בקשב של האדם לעצמו, למגבלות הקיום שלו ולסופיותו. ההתמקדות בהיבט הכלכלי של היחסים החברתיים תרמה להבנת הניכור החברתי, אך היא התעלמה מכך שהניכור מבטא בראש ובראשונה ניכור של האדם מעצמו: מהאמונות המטאפיזיות שליוו אותו לאורך כל ההיסטוריה, מהצורך להקשיב לשקט, לרעש, לקוסמוס, לטבע, ולמעשה למכלול המציאות הטבעית במלוא מורכבותה.
שפת השתיקה כביטוי לניסיון הקשבה לחיים איננה מוכרת לאזרחי העיר הגדולה מאחר שבעקבות המציאות החברתית החדשה והאדרת מדעי הטבע, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, בעלי החזות המדעית כביכול, נהפכו האנשים זרים לעצמם. בני האדם הפכו למעין ישויות מופשטות, שהקשר בינן לבין סביבתן ועולם החיים בכללותו התערער. הניכור החברתי הפך את השתיקה לחוויה לא נעימה והעצים את המרחק של בני האדם מעצמם, וכתוצאה מכך פגע בתחושת הסולידאריות החברתית. הדוגמא הבולטת ביותר לתופעה זו היא חרדת ההחמצה של האדם המודרני: ככל שהאדם העירוני חרד מהחמצה, כך הוא מקשיב פחות לטבע, לעולם החיים, לעצמו ולזולתו, וכך הוא בעצם מגשים את נבואת ההחמצה. המדע הרציונאליסטי וכלכלת הכסף הרחיקו את בני האדם מחייהם והפכו אותם למעין אטומים סגורים שעוסקים בהערכה, כימות, שיפוט וקטרוג על עולם החיים ועל מגבלות שפת הדיבור האנושית. הקושי של האדם המודרני באימוץ תפישות בלתי אמצעיות ובשימוש בשפת השתיקה כדי לחוות שייכות לעולם ולחברה, נובע מהאדרת האידיאלים של האינדיבידואליות והמדע המדויק.
הניתוח המדעי המדויק של העולם מקשה על הבנת הפונקציה האינטר-סובייקטיבית שממלאת שפת השתיקה. את החוויות האנושיות הפרטיות והאינטר-סובייקטיביות לא ניתן למדוד, להציג ולהעריך באמצעות מספרים, גרפים ומשוואות. על מנת להתחקות אחר היחסים האינטר-סובייקטיביים יש לקחת בחשבון את החוויה האנושית, הסובייקטיבית והאישית הקונקרטית של כלל בני האדם. התחזקות הגישה המדעית גרמה לכך שעולם של איכויות אנושיות הוחלף בעולם שמבקש להימדד ולהיות מוערך באמצעות יחסים גיאומטריים ומשוואות מדויקות של נעלמים ומספרים. איכויות אנושיות דוגמת צבעים, רגשות, צלילים וטעמים כמו גם חוויות אנושיות סובייקטיביות אחרות הן כאלו שלא ניתן למדוד אותן בעזרת שימוש במספרים או בכלים אובייקטיביים מסוג אחר. למרות זאת בעקבות התחזקות המדע הניסיוני העולם שמסביבנו, העולם בעל האיכויות השונות שתואר על ידי הפילוסוף אדמונד הוסרל כ"עולם החיים" (Lebenswelt), הוחלף בעולם הנמדד באופן כמותי, מדויק. בעולם זה כל הקווים ישרים וכל התנהלות אינטר-סובייקטיבית נדרשת להיות מנותחת באמצעות קטגוריה מספרית ומדויקת. זו הסיבה לכך שבמהלך הפרקים הבאים נבקש להתחקות אחר החוויה האיכותית של השתיקה, אחר הממד האנושי "המיידי" שלה, אחר השורשים הבינאישיים שלה, אחר אופן התקשורת שהיא ממלאת במסגרת דיאלוג בין סובייקטים.
חירות אישית, אוטונומיה ואותנטיות הם ערכים שהעידן המודרני העלה על נס, ובשמם הוקיע חברות מסורתית, המאופיינות במבנה חברתי קבוע ויציב. התרבות המערבית הציגה את המדע המודרני כביטוי לעליונות של האדם על הטבע ועל מגבלות הקיום האנושי. השיפוט התבוני נהפך לחזות הכול. האדם דימה את עצמו כחופשי מכאב, מפחד ומסבל. אבל ככל שהוא התרחק מהממד הייחודי והספציפי של חוויותיו האנושיות כך הוא נעשה מנוכר לעצמו ולזולתו. כיצד אפשר לטעון שהאדם הפך לסחורה בחברה הקפיטליסטית מבלי להתייחס לתהליך, לתפישת העולם הנלווית, שבה הוא דימה את עצמו לאובייקט הנע בחלל חברתי שנועד כביכול להגשים את כל שאיפותיו לעוצמה? מה המשמעות של הזכות לרדוף אחר האושר במציאות חברתית שבה האדם איננו חלק מעולם הטבע ומהסביבה הבלתי אמצעית? השאיפה למימוש החירות הובילה אותנו לחופש, אך לעיתים עד כדי ניתוק מעצמנו ומסביבתנו.
בספר זה נראה כיצד האדם המודרני, איש העיר הגדולה, מתייחס לפרקטיקת השתיקה הקשובה כאל איום על אידיאל החופש והעוצמה האישית. הריחוק ביחסים האישיים, המאפיין לרוב את חיי העיר הגדולה, הביא לכך שכולנו הפכנו שבויים של אידיאל החופש, הקריירה, האותנטיות וההגשמה האישית. רדיפת החירות בצורתה הקיצונית פגעה ביכולתנו להשלים עם מגבלות הנסיבות הקיומיות שלנו, עם סופיות החיים, עם הצורך בהקשבה עצמית ובמודעות לסביבה על מגבלותיה. במקום להיות קשובים לנסיבות החיים ולמגבלותיהם אימצנו תפישת עולם הרואה בחיים מרוץ, תחרות אינסופית מול מגבלותינו. כך הפך האדם מנוכר וזר לעצמו.
הפגיעה בפרקטיקת השתיקה הקשובה היא ביטוי מרכזי של תופעת הניכור החברתי. הפערים החברתיים יוצרים ניכור, אבל רק הפגיעה ההיסטורית בשפת השתיקה – המבטאת קשב, קרבה ואינטימיות – רק היא ממחישה לנו עד כמה הרחיק האדם המודרני מעצמו ומסביבתו. החברה התחרותית מושתתת על ערכים שמתייחסים בבוז ובלעג לשפת השתיקה. היעדר הקשב לטבע, לעצמנו ולמגבלותינו מתבטא גם ביחס מזלזל כלפי החלשים בחברה, כלפי העניים והשונים. ככל שחברה דוחקת הצידה את שפת השתיקה, כך היא גם דוחקת ומתרחקת מן השונה, החלש והמוגבל שבקרבה. לכן החברה התחרותית מבודדת יחידים וקהילות של "שונים" ונותנת להם תחושה של קיום בשוליים.
האדרת ערכי החירות והאינדיבידואליות האוטונומית הרחיקה את האדם מהוויית הקיום האותנטית, מן הלא מוכר, הזר והמסתורי שבקיום, שניתן להתקרב אליו רק באמצעות חוויית השתיקה. כך נפגעה גם תחושת השייכות החברתית של האינדיבידואל. הוא מדמה עצמו משוחרר מלחצי החברה וממחויבותו לדאוג לסביבה הרחוקה והלא מוכרת. יותר מכול פגע עומס האינדיבידואליות באותם בני אדם השואפים להתנהל באמצעות לימוד מהאחר, מהשונה ומהלא מוכר. היעדר פתיחות אל הלא ידוע והדרישה לשליטה בכול הרחיקו את האדם מן הקשב למגבלותיו ולמגבלות זולתו.