שבת, שבעה באוקטובר

בפתח הדברים

‘ואני איני בא אלא לפשוטו’

רש’י בראשית ג’ במקום

באחד הביקורים שלי בקיבוצי העוטף ראיתי לאורך גדר המערכת חיילים מסננים אדמה כמו בחפירה ארכיאולוגית. חברת הקיבוץ הסבירה שארבעה חודשים אחרי, ועדיין מוצאים דברים שהגשם והבוץ כיסו, פרטי מידע נערמים בדליים. אנחנו עוד טרם שלב רפאות כלי החרס שנשבר לרסיסים, על אדמת ארץ ישראל הריבונית. כעת הממצאים עוד נאספים, החפצים, התחקירים, הדגימות.

לא ניתן לכנס בספר את מה שקרה ביום השביעי של חודש אוקטובר שנת עשרים ושלוש. עברו מאז חמישה חודשים. ועל אף היותו אירוע הטרור הגדול ביותר שתועד בזמן אמת, יידרשו בוודאי שנים רבות, אולי אלפי, עשרות אלפי עדויות בכרכים שייערמו כדי להשלים את התמונה.

נדמה לי, שהצירוף של סיפורי העדוּת, זה עם זה, הוא פתיחה הכרחית למסע החיפוש אחר הבנה של אירוע השבר, והוא גם הכרחי לפעולת התיקון.

העוטף במילים

בשבוע השני לתחילת המלחמה התאספנו, קבוצה של אנשי ספרות ישראלים לפעולת הקשבה ועריכה של סיפורי עדות. סופרים, משוררים, מחזאים, מתרגמים, גברים ונשים. אין לנו נשק להילחם, אנחנו לא אנשי רפואה. עלתה בינינו השערה שלהיות עדים לסיפורם של אלו שחוו את הטראומה זו פעולה מסייעת. התחלנו תשעה, והקבוצה התרחבה לעשרים וחמישה, יחד איתנו עוד עשרות של מתמללות ואנשי שטח בארץ ובחו’ל נרתמו גם כן. במבט לאחור זה מובן — חשיבות העדות זורמת בעורקי התרבות שלנו, ‘והגדת’.

קיבלנו הכשרה בסיסית ביסודות הטיפול הנרטיבי בטראומה — כיצד הבנייה של סיפור מסייעת לאדם לחבר יחד מקטעים של האירוע הטראומטי לכדי נרטיב שמצמצם חורים שחורים, מאיר את הכוחות ואת האקטיביות האישית. כאנשי ספרות ואומנות קיבלנו בצמא את ההכוונה של הטיפול הנפשי, שבימים רגילים נבדל מהפרקטיקה של הסופר והמשורר. התמדנו בה שבוע אחרי שבוע. רופא בכיר במחלקה לטיפול נמרץ בסורוקה תיאר בעדות שלו את הנזילות המקצועית שנדרשה ממנו: ׳בתוך כל ההמולה הזו לקחתי על עצמי תפקיד נוסף, שלא נערכנו אליו אף פעם, וזה בעצם מה שקורה כשמביאים חיילים פצועים עם הנשק שלהם. לפעמים נשק עם כדור בקנה… אז עברתי בין החדרים, בין המיטות ואספתי את הנשקים והעליתי אותם למשרד שלי… בסוף היום הגיע איש ביטחון מבית החולים ופרק את הנשקים בבטחה.׳ גם עבורנו נפרמה המשמעות של ההגדרה המקצועית, ויכולותינו כאנשי אומנות גויסו לטובת השבתם של הנפגעים חזרה אל חיק האנושיות. לפנינו ואחרינו, אנשי ונשות הטיפול המסורים ‘פרקו’ את החוויות בבטחה, בתהליכים הנדרשים והמתמשכים. בחרנו לפרויקט את השם ׳העוטף במילים׳ — הכתיבה של הסיפור כחבישה של פצע, עזרה ראשונה לנפש.

בחמשת החודשים שעברו, שוחחנו עם עשרות רבות של אנשים. ביקשנו מהם להתחיל את הסיפור האישי שלהם מיום שישי השישה באוקטובר, ערב שמחת תורה, הקשבנו לסיפור וראינו אותו לנגד עינינו. המעבר הזה מאחד לאחרת — מבית המלון, לשיג הבדואי, לדירה הזמנית — חשף בפנינו עד כמה רב־ממדי האירוע בתוכו אנחנו מנסים להתמצא. בשיחה שהתקיימה על ספסל בקיבוץ, מטוס עבר מעלינו והפריע להקלטת השיחה. הבטנו בשקט בקו הלבן שנמשך אחריו מצד אחד לצד שני. פה למטה זה לא ככה. הסיפור של השבעה באוקטובר לא נמתח מנקודה אחת לנקודה שנייה. הוא פער, והוא עדיין מתפשט, לא תָּחום כמו בור, או סדק. השבעה באוקטובר מתפרש על פני מאות מוקדים, בארץ ומחוץ לארץ, הוא עובר בקווי הקשר, בכבישים, ברשתות החברתיות, במיקומים בגוגל־מפס, הוא קורה בחוץ ובפנים, הוא נמצא בקרבם של מיליוני אנשים.

נסענו ממקום למקום. הרצליה, אופקים, משמר העמק, ים המלח, ביר הדאג’, נתניה, הזורע, תל אביב ועוד. ׳העולם לא היה עוד העולם שלי,׳ אמר לנו גבר אחד, ואז פנה לחפש בשבילנו מקום לשבת. בלובי של בית המלון בהרצליה יש קיבוץ. ילדים שזופים, צעירים יושבים עם הלפטופ, מבוגרים בפיג’מות, כולם כאן וגם מי שלא. ריח של נופש באוויר, מכל צד עמודי מראות, מעליות עולות ויורדות. מעל לדלת פתוחה יש שלט מבריסטול עליו רשום ‘כלבו’. בשגרה זה חדר הצוות והכניסה אליו אסורה. כמה חברים מסדרים בו על שולחנות את התרומות שמגיעות: בגדים, טואלטיקה, משחקים, שולחן עם ספרים. אנחנו מתפעלים, אפילו ספרים יש פה. כן, זה הקיבוץ עכשיו. המהות מרצדת על פני הדברים ונשברת על המרצפות המבריקות. מה המקום הזה?

היום בפעם הראשונה ילדי הכיתה נפגשים, כל אחד מצטרף מחדר בית המלון שבו הוא נמצא למשבצת הזום. המחנכת נכנסת לכיתה אבל התלמידים שלה מפוזרים לה, הם באילת, בים המלח, בנתניה, בירושלים, בעזה. איפה אנחנו נמצאים?

גם ציר הזמן משובש ולא אחיד. הזיכרונות סובבים כמו בספירלה. הדיבור שמתחיל בזמן עבר משתנה לעיתים קרובות להווה מתמשך. לאחר מכן, בסיפור הכתוב, מתבהר מהלך הדברים — תוך שעות ספורות בלבד, תוך דקות ספורות, ספורות על מסך הטלפון, התהפך כל הסדר הקיים. ומי שעליו התהפך העולם — איך הוא יכול היה לדעת, לתפוס את ההשתנות הטוטאלית של המוכר והידוע ולפעול נכון? איך אפשר היה לדאוג מהסיבות הנכונות, להסיק מסקנות ולהישמר? ׳ראיתי חייל על הדשא. חייל עם מדים מוזרים, מנומרים. אולי הוא מיחידה מיוחדת שמחפשת את המחבלים׳, ׳אם אנחנו עולים באש אז יש לנו את המסוקים שקנו אחרי האסון בכרמל, הסופרטנקר יכבה את השריפה׳, ׳ואז מתחילים ה… זיקוקים. אני רואה אותם. ואני רוקדת ומסתכלת על זה, ואומרת וואו, איזו זריחה יפה׳. יש מי שמאחה את הפער בין תחושת המציאות לבין הבנת המציאות על ידי גילוי של נס והשגחה פרטית, יש מי שנותן לזה הסבר של יצר הישרדות. כך וכך הם נמסרו לנו, בנדיבות ובענווה — פעולות מרובות, לעיתים מחשבות, שיחות בין אנשים, תיאורים של טבע, של מקומות מוכי אסון. ואנחנו ׳באנו לפשוטו׳, אספנו אותם, מקוטעים, מתכנסים לצחוק נבוך או מדווחים בדקדקנות — אמיתיים כפי שהם, סמוך כל כך לאירועים.

לתת מקום

שמענו בשיחות את הֶדף ההלם נוכח האיום הקיומי, המחריד, שלא צפינו אותו ושלא חשבנו שהוא אפשרי. שמענו אנשים מנסים לאשש את הידיעות המוקדמות שלהם אודות החיים הפרטיים והמשותפים פה בארץ, וגם מתנגדים להם בו זמנית. קו נחצה — מי שהייתי בשישה באוקטובר ומי שאני אחרי השביעי.

בספר הזה ביקשנו להציג שיחות בהן התאפשרה שהייה בסתירות, בזעזוע, בחוויה האישית כפי שהיא.

מקבץ העדויות איננו דו’ח של מקרים ותגובות שיש להעמיד למבחן הפקת הלקחים, אלא הוא אגד של מצבים אנושיים, שיש ביניהם זהות ושוני ללא קשר למקום מגורים, גיל, מגדר, אמונה או כל מאפיין אחר. העדות של השוטר חורגת מפרוטוקול הדיווח כשהוא מספר כיצד הוריד את עיניו וקרא לאלוהים. התפקיד, המצפון, האימה, הידידות, הגוף, המזל, כולם נשזרים בסיפור האישי, עדות לאנושיות שאין סוף פנים לה — גם הפה הפעור בתדהמה, גם השתיקה הארוכה וגם הזעקה.

העדות נלקחת תוך כדי אירוע שלא הסתיים. הילדה מספרת ואימה יושבת לצידה — היא מספרת על ריח השריפה החזק, ׳הם שרפו בתים?׳׳ האמא מהנהנת, ׳כן, את הבית של השכנים מאחורה,׳ הילדה צוחקת, ׳את רואה יש דברים שאני עדיין מגלה.׳ ובכל זאת לספר. העתיד דוחף לגבש מילים והעורכים ממלאים את התפקיד של ׳האגו המסייע׳ — מקשיבים, מסדרים, מדגישים משמעויות, מעניקים משקל סגולי לרגעים הרבים שמאיימים להישאר ובו זמנית מאיימים לחלוף. ׳אי אפשר לשכוח את מה שהיה, אבל אני מפחדת לשכוח.׳

בשיחות אנחנו לא שואלים על החזרה הביתה ובכל זאת כך הסיפורים נחתמים — אני רוצה לחזור, מי ישלח את הילד שלו לחוג במגרש שקודם לכן ראית בו מחבל עם אר־פי־ג’י? איפה אני אגור? בתל אביב? אני בחיים לא אעזוב את הבית, לעולם לא אהיה מסוגל לחזור לגור על אדמה שבה החברים שלי נרצחו.

אישה מקיבוץ נחל עוז מספרת על רגעי חוסר האונים בממ’ד: ׳ברגע שהמחבלים התרחקו מהדלת של הבית הלכתי לחדר שלי, לקחתי את היומן האישי שלי וקרעתי אותו. לא רציתי שזה מה שיישאר מאיתנו. חזרתי לממ’ד ואמרתי לילדים, אנחנו באמת עושים מה שאנחנו יכולים בשביל להינצל אבל אנחנו לא יכולים לעשות יותר מזה, אתם רוצים להתחבא בארונות?׳

היא אומרת שכרגע, יותר מהכול, היא חייבת למצוא את הבית בתוכה, את תחושת הביטחון של בית: ׳כשנתנו לנו להגיע לבית בנחל עוז בפעם הראשונה, מה שעניין אותי זה לקחת את השאריות של היומן שלי. אבל היו שם חיילים והם זרקו את הזבל וזה היה לי ממש קשה. אני יודעת שאלו החיילים שלנו אבל התחושה הזאת שהבית שלי יצא מהשליטה שלי. גם, גם היומן שלי.׳

רבים כל כך מאזרחי ישראל הם כעת מחוסרי בית. הם לא כאן, המקום השתנה עבורם ללא הכר, גם הנפש היא אזור לא ממופה. אל מול זה, ללקיחת העדות יש תפקיד מוסרי, שורשי, שמתמלא ברגע הושטת היד — לתת מקום, ליצור את המקום בו ניתן להשתייך מחדש לתרבות האנושית, הישראלית, הצופה פני עתיד.

לכתוב ולספר

׳במקום לנוח רגע, נשאבתי מהר מאוד לספר את הסיפור. האסון הזה חייב להיות בעל תוקף ערכי…׳ מנהל מכינה קדם־צבאית משוחח עם בני ובנות נוער לקראת גיוס. העדות נמסרת לצעירים. היא מעלה את השאלה — מה לספר? לשם מה לספר?

חשוב לכתוב את הילדה שהצילה את חייל המילואים בחיוך שחייכה אליו, את תושבי נתיבות שבאמצע הלילה קלטו עם שמיכות ואוכל שנשאר משבת את תושבי הקיבוצים שנפלטו מהתופת. את סגן ראש העיר מספר סיפור לילדים בממ’ד בזמן שההורים שלהם מבצעים בסלון פעולות החייאה על הפצוע. חשוב לכתוב את החובש הבדואי שמציל פצועים בשטח ומת מפחד לחטוף כדור בגלל החזות הערבית שלו, וממשיך לעבור אחד־אחד. לכתוב את ה’שמע ישראל’ ואת ספירת הניסים של אותו היום, עשרות פעמים המילה נס חוזרת בסיפורים. לכתוב את הנערה שמזרזת את אימה ומזכירה לה שבשואה מי שעמד מת. ההקבלה לשואה גם היא חזרה שוב ושוב, איתה ההכרה שאין לנו מקום אחר.

חשוב שנכתוב את אלפי הרוקדים כלב פועם אחד ועל המנוסה שלהם לכל עבר במלכודת מוות. בין המאות שרצו בשטח, גם את המאבטח האחד שהסתובב נגד כיוון הריצה וצעק לכולם שהם הכי טובים והכי מהירים, שאסור להם לוותר. חשוב לכתוב את כל הפגישות, המרגשות עד דמעות, בין השורדים לבין החיילים, אנשי כוחות הביטחון והרפואה, הבאים להציל, את הגאולה שבאה בשפה העברית הנשמעת לראשונה מזה שעות רבות. חשוב לכתוב את אימת הבדידות, הבלתי נתפסת, של נשים וגברים שבמשך שעות חיכו לצה’ל שיבוא ויבצע את התפקיד הברור מאליו. אסור שהעתיד יהיה חף מהזיכרון הזה, שהייתה נטישה מוחלטת של אזרחים שנטבחו בביתם, במסלול הריצה, ברחבת המסיבה. את הזעקה, איפה צה’ל. את הלחישה, אנחנו לבד. חשוב לכתוב את החיילים והחיילות שנרצחו בבסיסים כי הכלים שברשותם לא יכלו לעמוד מול מה שלא היו מוכנים לו, שהמחבלים הגיעו לאופקים עם מפות מדויקות של בתי הכנסת, שהמחבלים התהלכו ברחבי בארי ברוגע של בעלי הבית ובחרו את מי לחטוף לעזה ואת מי להשאיר. לכתוב את הגעגוע הביתה, את הרצון העז לחזור לעוטף, לבנות ולשקם, וגם את הפחד לחזור ללא שינוי טוטאלי של המציאות הביטחונית.

חשוב לכתוב כי העתיד הוא לא רק תקווה וכמיהה אלא ממשות, צעדים הננקטים בימים אלה ממש. זיכרון העבר מנווט את העתיד. את כל המילים שנאמרו חשוב לספר, לא נרטיב, אלא אנשים, מילים שיש להן מקום בדברי הימים של העם והארץ שלנו. מי שיקרא את המילים יוכל להשתתף איתם באירוע הזה שקרה לכולנו.

מעין אבידן,

אדר א’ התשפ’ד, מרץ 24