כולנו מגנים את השקר, וכולנו משקרים על בסיס יומיומי. האדם הממוצע משקר פעם וחצי ביום, ורבים מאיתנו פתחו את יחסיהם […]
הקדמה
הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל.
חוה
המקרא מספר כי זה מה שהכשיל את האדם. פילוסופים מקאנט ועד אוֹפְּרה גינו אותו באופן חד־משמעי. אנחנו מלמדים את ילדינו שאסור לעשות זאת. זוהי סטייה מהישר, הפרעה של הסדר הטוב, משהו שראוי לענישה. אסור לשקר.
כמובן, השקרנים הם תמיד אנשים אחרים, לא אנחנו. בני אדם שחדלו לאהוב זה את זה מאשימים זה את זה בהולכת שולל, מצביעים מצהירים שכל הפוליטיקאים שקרנים, מאמינים מאשימים את חסרי האמונה בשנאת האמת, ואילו אתיאיסטים מאשימים את המאמינים בהנצחת השקר הגדול בכל הזמנים. יהיה אשר יהיה הצד שלכם בוויכוחים האלה, הטענה הבסיסית נשארת תמיד אותה הטענה: אני דובר אמת, אתה מנסה לסובב אותי בכחש בעזרת כל מיני מעשיות שמשרתות את המטרה שלך.
הדבר המוזר הוא שבניגוד לגנֵבה, לתקיפה מינית או לרצח, שקר הוא עבֵרה מוסרית שכולנו חוטאים בה על בסיס יומיומי. הפסיכולוגית בלה דֵ'פאולו ביקשה מ־147 בני אדם לנהל יומן שיתעד את המגעים החברתיים שלהם במשך שבוע אחד, ולציין כל מקרה שבו הטעו מישהו במכוּון. מניתוח היומנים עולה כי הנבדקים שיקרו, בממוצע, פעם וחצי ביום. זוהי ככל הנראה הערכה זהירה ושמרנית. חוקר אחר, רוברט פלדמן, מצא כי אנשים זרים הנפגשים בפעם הראשונה פנים אל פנים, יספרו שלושה שקרים בעשר הדקות הראשונות של הפגישה.
אנחנו משקרים באומרנו "שלומי טוב, תודה" בזמן שאנו אומללים. אנחנו משקרים באומרנו "איזה תינוק יפהפה" בזמן שבתוך תוכנו אנו מתפעלים מהדמיון הרב של התינוק לחייזר. אנחנו מכינים את שרירי הפנים שלנו לשקר כבר בזמן שאנו קורעים את נייר העטיפה מהמתנה שהביאה לנו הדודה מיירה. לרובנו קרה שזייפנו כעס, עצב וחיבה, או שאמרנו "אני אוהב אותך" כשלא התכוונו לכך. כל אחד מאיתנו הפגין התלהבות מזויפת ממאכל שאדם אחר בישל, ואנחנו אומרים לילדינו לעשות פרצוף מתלהב מסבון מעוצב שסבתא קנתה להם במתנה ליום ההולדת — ואולי אפילו מוסיפים שאם לא יעשו כך, סַנטָה לא יבוא השנה. "כולם משקרים," אמר מרק טוויין. "בכל יום, בכל שעה, בזמן ערות; בזמן שינה; בחלומות; בזמנים מאושרים; ברגעי האבל."
לא רק שכל הזמן אנחנו מוצאים חריגות שמאפשרות לנו לעבור על האיסור לשקר — לפעמים אנחנו מסכימים בהתלהבות שהשקר הכרחי. אם רופא מספר לבעל אבֵל כי אשתו נהרגה מיד בהתנגשות, במקום לומר לו את האמת ולספר שבשעותיה האחרונות היא סבלה כאבים איומים, אנחנו מתפעלים מהחמלה הרבה שהפגין הרופא. כשמאמן כדורגל מספר לשחקנים שלו שהוא מאמין בכל לבו ביכולתם להתאושש משני השערים שספגו במחצית הראשונה — אף על פי שבתוך תוכו הוא מיואש — אנחנו מכנים זאת מנהיגות מעוררת השראה (או לפחות נעשה זאת אם הקבוצה שלו תנצח). אנחנו מעודדים שקרים שמאפשרים לנו לחיות בשלום זה עם זה. אמירת תודה לאדם שאנו מכירים לו טובה היא עניין של ביטוי עצמי יותר משל נימוס; לנימוסים אנחנו זקוקים בראש ובראשונה ברגעים שבהם חיוני לנו לומר משהו השונה ממה שאנו מרגישים. אנו מכנים את השקרים החביבים עלינו "שקרים לבנים", אבל אם ישאלו אותנו מהו הדבר שעושה שקר מסוים ללבן, נתבלבל מרוב סתירות.
***
בשנים האחרונות החלו חוקרים מדיסציפלינות שונות לחקור את התפקיד המורכב של השקרים בחיינו. הם צפו בילדים משקרים, בחנו מה קורה למוחו של האדם בזמן שהוא משקר, השוו את דפוסי השקר שלנו לאלה של בעלי החיים הדומים לנו ביותר ועוד כיוצא באלה מחקרים, ושינו לחלוטין את כל מה שידענו על שקרים. כשהתחלתי לחקור את הנושא, תיארתי לעצמי שהנטייה האנושית לשקר היא פגם מולד שיום אחד ניפטר ממנו, אבל במהלך העבודה על הספר גיליתי שהיכולת לשקר היא דבר שסייע בהתפתחות המין שלנו. קודם חשבתי שאני יודע לזהות שקרנים. טעיתי. קודם התייחסתי לשקר כאל סימן לחוסר יציבות נפשית, ואילו עתה גיליתי ששקרנים טובים נוטים להיות אנשים מאוזנים יותר מכל היתר. קודם האמנתי שתמיד הייתי ישר כלפי עצמי, ואילו עתה גיליתי שאיש אינו ישר כלפי עצמו. למדתי שכאשר אנשים משקרים לעצמם, זו לא ממש בעיה אלא יותר כורח מציאות — וכורח שבצדו הצלחה בעבודה, בריאות טובה יותר ויחסים מאושרים יותר. וגיליתי שכאשר שוללים מאיתנו את היכולת לשקר, אנחנו נעשים חולים, מדוכאים או מטורפים.
היכולת לשקר אינה סטייה מהטבע שלנו; היא חלק מרכזי בו. היכולת לרמות ביודעין ולגלות רמאות ייחודית למין האנושי, והיא חלק מכל מערכות היחסים שלנו. אי אפשר להבין את החברה האנושית, או להבין את עצמנו, בלי להבין את היכולת לרמות.
ציטטתי קודם את חוה, שהאשימה מישהו אחר בגן עדן. אבל מי היה הרמאי בסיפור הזה? לא הנחש. הוא רק עודד זוג צעיר ונחמד לאכול מפרי העץ האסור. אם היה שָם מישהו ששיקר באמת, זה היה האל בכבודו ובעצמו. אלוהים אמר לאדם כי ימות ביום שבו יאכל מעץ הדעת טוב ורע. אדם ובת זוגו אכלו מהפרי האסור, אבל לא מתו ביום ההוא וגם לא למחרת, אלא שנים רבות לאחר שגורשו מגן עדן. שנים רבות אחר כך הורה אלוהים לאברהם להעלות לו לעולה את בנו יצחק, ורק רגע אחד לפני שאברהם מילא את ההוראה, דאג האל למנוע את המעשה והודיע לאברהם שכל כוונתו היתה לנסות אותו. ואם אלוהים לא יכול להסתדר בלי לשקר, מי יכול?
אין עדיין תגובות