הודו היא ההרפתקה הכי גדולה שאפשר לחשוב עליה, מסתורית וחידתית למרות עשרות אלפי הנוסעים הישראלים שמבקרים בה וחוזרים ממנה כל […]
1. ABC
סביב השולחן מתחת לעץ התות הענק ישבו שלוש: צרפתייה, אנגלייה ואמריקאית. הן שתו תה עם חלב וכירסמו טוסטים. דורית יצאה מהחדר האפלולי והתיישבה בצל העץ. בעל בית-המלון, איש גבוה וצנום עם עיניים גדולות, התקרב אלינו. טרנזיסטור מלבני עטוף בעור חום מנוקב היה צמוד לאוזנו.
"שלושה מטוסים התנגשו במגדלי התאומים, בפנטגון ובבית הלבן," הוא אמר.
לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. "צ'אי, טוסטים ושלוש ביצי עין," ביקשתי.
"זה מה שאומרים בחדשות." הוא הניח את הרדיו על השולחן. מבעד למסך ההפרעות האלקטרוניות והצפצופים אפשר היה לשמוע שהשדרן נרגש.
"מה קרה?" שאלה האמריקאית.
"איזה מטוס התנגש בבית הלבן, אני חושבת," אמרה הצרפתייה.
"מוזר," אמרה האנגלייה.
"זה רדיו פקיסטאן באנגלית," אמר בעל המלון בכובד-ראש, וניגש למטבח לטגן שלוש ביצים.
היינו רחוקים מאוד מניו-יורק. את ארוחת הבוקר של ה-12 בספטמבר 2001 אכלנו בדיסקיט, היישוב הגדול ביותר בעמק הנוּבְּרה שבצפון הודו. האוויר היה קר וצלול והשמש חורכת. עמק הנוברה הוא סעיף של דרך המשי. הוא משמש מעבר בין טיבט ממזרח ומרכז אסיה ממערב, ומחבר את גג העולם, ההימלאיה, לעמקים של האינדוס ולתת-היבשת ההודית. הבטתי בהרים העצומים שמצפון לעמק. מעבר לפסגות היתה סין. העמק נראה צר יותר ממה שהוא באמת בגלל מדרונות ההרים העצומים המתרוממים מצפונו ומדרומו, ויוצרים שדירות כבירות המתחברות עם הרי ההינדו-כוש ממערב, פחות מעשרים קילומטרים מעץ התות שבצילו ישבנו.
כמו בעמקים אחרים בין הרים עצומים, המרחק האווירי בין לֶה, בירת לדאק, לדיסקיט, היישוב הגדול ביותר בנוברה, הוא אפסי. אלא שרכס שגובהו שישה קילומטרים מפריד בין העמק של לה לעמק של דיסקיט, ושני היישובים מחוברים בכביש צר שנסלל לאורך השביל הישן ומתפתל על-פני עשרות קילומטרים עד למעבר-ההרים קרדוֹנג-לה, שההודים אומרים עליו בגאווה שהוא מעבר-ההרים מכוסה האספלט הגבוה ביותר בעולם. הפקיסטאנים והסינים אומרים בדיוק אותו דבר על מעבר קוּנגֶ'רָבּ שמפריד בין פקיסטאן לסין.
בקרדונג-לה שתינו תה בבית-תה עשוי פח ליד ערימות של אשפה ושלג מלוכלך, ועצרנו לשחק על מדרונות שלג שתיירים הודים השתמשו בהם בעיקר כרקע לצילום. אחר-כך גלשנו למטה בנסיעה ארוכה ואיטית לתוך העמק. הבטתי דרך חלון הג'יפ בנוף שכמו תמיד תפס ומעך לי את הלב בלחיצה הרכה של ההרים העצומים האלה, העמקים העצומים שחותכים אותם, מי הנהרות הכחולים כחול-מתכת, המדרונות הצחיחים, הסלעים האפורים, עצי הצפצפה שגם מגובה של אלף מטרים אפשר לראות את תנועת עליהם האפורה-ירוקה ברוח, המשוכות הקוצניות, חלקות האדמה המעובדות, והבתים, שגם מכאן, ממרחק, יכולתי לדמות את משקופי העץ שלהם ואת קירותיהם המוחלקים העשויים חומר ובוץ, וידעתי שהם נקיים להפליא ומסודרים בקפדנות לדאקית.
נהג הג'יפ, מיסטר מוֹרפּ השתקן והמרופט, עצר לתצפית, וכשהתבוננתי בנוף הנפלא שוב לא ידעתי אם עשיתי נכון כשבאתי לכאן עם הבנות, אם הרעיון לטייל שנה עם המשפחה בהודו הוא רעיון טוב. הבטתי בהן, לראות אם הנוף והמסע עושים להן את מה שהם עושים לי. עיניהן נצצו מהגובה. יכול להיות שהגענו להודו ולתצפית הזאת רק בגלל השנה הרחוקה ההיא שבה נסעתי עם אבי לאוקספורד לפני כמעט שלושים שנה. מהשנה ההיא אני זוכר מעט מאוד, את הדברים הכי בסיסיים, הכי מופשטים: את תחושת החופש המדהימה, את הריח של הזפת הלונדונית, את הריח של הקראמפֶּטס, את הטעם החדש לגמרי של האוכל, ואת הרגע שהחלטתי, בגיל ארבע-עשרה, גילה של ניצן, שאני לא חוזר לבית-הספר אלא הולך לעבוד בחפירות ארכיאולוגיות בכנסיות ישנות ובמעגל השטן – מעגל אבנים ניאוליטי מכושף ליד אוקספורד, מהמשפחה של סטונהנג', אבל הרבה יותר נמוך, אפלולי ומיסתורי. השנה ההיא, שהיתה מחוץ לרצף הזמן ולא היתה קשורה לשום דבר שקרה לפני או אחר-כך, נצרבה לתוכי, ורציתי לתת לבנותי משהו דומה. הודו היתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת.
הטרנזיסטור המשיך ללהג באנגלית המתורבתת של תת-היבשת ההודית. המלון שבו השתכנו, ה"סֶנד דיוּן", הכיל חמישה חדרים שפנו לחצר עם עץ תפוחים, עץ משמש ותות ענק, שבצילו ניצב שולחן עץ גדול ומרוט.
השמש טיפסה באיטיות למרכז שמים כחולים. "בחדשות אומרים ששני מטוסים התנגשו במרכז הסחר העולמי, עוד אחד בפנטגון ועוד אחד התרסק בדרך לבית הלבן," אמרה האנגלייה שהקשיבה בתשומת-לב לחדשות שקירטעו מרוסקות בגלים קצרים מתוך הטרנזיסטור הקטן והישן.
"אני חייבת למצוא טלפון," אמרה האמריקאית. "אני חייבת לברר אם החברים שלי בסדר."
"אפשר לקלוט כאן את השירות העולמי של הבי-בי-סי?" שאלה האנגלייה.
"לא," אמר בעל המלון, "רק את רדיו פקיסטאן מגילגיט."
"ואיפה יש פה טלפון?"
"בדואר, אבל אני לא בטוח שהוא עובד."
האמריקאית, שהמתח והבהלה ניכרו בפניה, יצאה לחפש טלפון.
גמרתי לשתות את הצ'אי. למרות נוהגם הוותיק של מובילי השיירות בדרך המשי להעביר חדשות ורכילות מקצה עולם לקצה עולם, המקום האחרון שציפיתי לשמוע בו חדשות היה עמק הנוברה. בין כה וכה לא האמנתי לסיפור המשונה על מטוסים ומגדלים. הוא נשמע לי דומה מדי לאגדות על עמקים נסתרים שחיים בהם לנצח, על גמלים כפולי-דבשת שנושאים על גבם בשמים ותבלינים, חשיש ואופיום, על מכרות ענק של אבנים טובות, ועל ברכות קסם שמסיטות ממקבליהן חיצים, כדורי רובה וסכינים.
התוכנית שלנו לבוקר ה-12 בספטמבר היתה לבקש ממיסטר מורפ שיסיע אותנו להוּנדה, עיירה בקצה המערבי של עמק הנוברה, כדי שנוכל לחזור בהליכה דרך אפיק הנהר לדיסקיט. עבר בדיוק שבוע מאז עזבנו את הבית ביפו, והטיול להימלאיה היה אמור להיות המבוא לשנה הגדולה שבפתחה עמדנו. שנה בהודו. הילדות לא ממש רצו לבוא. רק דריה חיכתה לטיסה ולדלהי. הבטחתי לה שבדלהי היא תקבל פיל כמתנת יום-הולדת. המראנו ב-4 בספטמבר. דריה נולדה ב-6 בספטמבר.
כשנחתנו בדלהי הלכתי לחפש פיל. הסתובבתי בין נהגי הריקשות במֵיין-בּזאר ושאלתי על פילים. אחד הנהגים אמר לי שבעונה הזאת של השנה, בסוף המונסון, אפשר למצוא פילים על גדת היאמוּנה, הנהר של דלהי. הוא הסביר ששם, על גדת הנהר, יושבים עכשיו הצוענים והמָהוּטים – נהגי הפילים.
נדחקנו לאוטו-ריקשה, והתפתלנו מהמיין-בזאר הגדוש במלונות ישראליים ובכתובות בעברית דרומה, אל תוך העיר עצמה. הריקשה תימרנה בין אוטובוסים, מוניות אמבסדור, וספות עמוסות במשפחות בנות ארבעה או חמישה אנשים, משאיות ומכוניות פרטיות, שמספרן ברחובות דלהי גדל מאוד בשנים האחרונות. חצינו את קוֹנוֹט פלייס, הכיכר המרכזית של דלהי, ופנינו מזרחה, אל הנהר. עצרנו בצילו של עץ בַּניאן ענק. "בואו," אמר הנהג.
צעדנו אל הגשר. חצינו את ארבעת הנתיבים שלו ברגע נדיר של שקט, וירדנו בדרך עפר קצרה אל גדת היאמונה. היתה שעת אחר-צהריים לוהטת, והפילים הוורודים עמדו על גדת הנהר, שולחים חדק לתוך ערימות הקש, מנסים למצוא פירות. המהוט שהתקרב אלינו לא דיבר אנגלית. התמקחנו בסימני אצבעות, וכשהגענו להסכמה הוא הרביץ את הפיל על האבק שעל גדת הנהר. קהל רב הביט במחזה. טיפסנו על גב הפיל בעזרת שרפרף קטן. דריה ישבה מלפני, הגר מאחורי, והמהוט, שישב בין אוזני הפיל, הוביל אותנו בצעדה מלכותית לעבר הכביש. זה לא היה מסע ארוך, אבל אין ספק שהוא היה מפואר. היינו מהראג'ות ליום-הולדת אחד. עמדתי בהתחייבותי לספק פיל הודי ליום-הולדת שמונה.
הרדיו הפקיסטאני המשיך לספר על ההתרחשויות הדרמטיות בניו-יורק. האמריקאית חזרה מהדואר. אי-אפשר היה להתקשר לאמריקה. לפני שבוע נחתנו בהודו, ואחרי ארבעה ימים בדלהי, יומיים בלֶה, ויום בדרך מלֶה לדיסקיט, הגענו לאחת הפינות הפחות נגועות בהימלאיה. מיסטר מורפ נסע מערבה, להוּנדה, לכיוון הרי ההינדו-כוש. ברגע שהתרחקנו מהטרנזיסטור נותרו רק ההרים העצומים, עצי הצפצפה ושדות השעורה. מיסטר מורפ עצר לנו בחיוך בהונדה, בבתים שמעל לנהר, ונסע בחזרה לדיסקיט.
ירדנו בסימטאות הכפר, עברנו בבוסתן והלכנו בדרך חולית. חצינו את הנהר על גשר עץ וצעדנו לתוך העמק שנראה מכאן רחב ומזמין יותר, אולי בגלל שהלכנו לאורכו של נהר שהתפתל ברכות בין גבעות חול עגולות. מדרונות ההרים מסביב לא הזדקפו באיום אלא התגבהו בהדרגה, כמעט בנחת. אחרי שעה של הליכה נעימה התיישבנו בין גבעות חול קטנות שהיו מרוחקות מעט מהדרך, וחיכינו לדריה ולהגר שהתעכבו והתפתלו לאורך הנהר בעקבותינו. בתוך הנהר עמדו שתי מיכליות של הצבא ההודי, גלגליהן האחוריים בתוך האפיק, ממלאות מים. אחת המיכליות התחילה לנסוע ועצרה ליד דריה וניצן. הנהג סימן לדריה לעלות. ישבתי וחייכתי ממרחק של חמישים מטרים. הייתי רגוע ומפויס בגלל הנוף הרחב והשקט האינסופי, והנהג ההודי היה כולו חיוכים. ואז ירד עוזר-הנהג, הניף את דריה והכניס אותה למשאית.
קמתי מייד. המשאית התחילה להתרחק. הייתי בטוח שהיא תעצור ותוריד את דריה, אבל הנהג המשיך לנסוע. נעלתי במהירות נעליים והתחלתי לרדוף אחרי המשאית האיטית. היא עצרה אחרי שני קילומטרים ליד מין מחנה צבאי. לא רחוק משם היתה מחצבה של הצבא ההודי, ובמחנה גרו עובדי המחצבה. הייתי מבוהל. המשאית חנתה ליד צריף. נכנסתי לצריף בלי לדפוק. רתחתי מזעם, בעיקר על עצמי, שנתתי לדבר כזה לקרות. החיילים ההודים הביטו בי בפנים אילמות. דריה ישבה על אחת המיטות ולפניה צלחת עם פסטה וכוס צ'אי. נתתי לה יד ויצאתי.
דריה לא נראתה מוטרדת במיוחד. "האוכל שלהם לא טעים," היא אמרה כשהרכבתי אותה על הכתפיים בדרך חזרה אל דורית והבנות. איך הרשיתי שמישהו ייקח לי את הילדה מול העיניים? אולי לא היו להם כוונות רעות, ובכל זאת התקשיתי לרדת לסוף דעתם של הנהג ועוזר-הנהג ההודים שלקחו ילדה עם שיער דבש אל מגורי החיילים. איך נתתי לזה לקרות?
"די מפחיד, לא?" אמרתי לדורית בשקט כשהילדות צעדו לפנינו לתוך הדיונות.
"מפחיד," אמרה דורית. "וחסר אחריות."
גמל כפול-דבשת חצה את הנהר. ככה הלכו השיירות. כך הן עדיין הולכות בין אפגניסטאן, הודו, פקיסטאן וטיבט, מובילות אופיום, נשק, בשמים – כל מה שנוח ומשתלם להבריח. אני אוהב דרכים לא ממשלתיות שלא עוצרות בגבול. דרכים של אזורי שוליים. המבריח והגמל חצו את המים.
הפשלתי מכנסיים והעברתי את דריה והגר לגדה השנייה. צמח שם דשא ירוק. דורית וניצן חצו את הנהר אחרינו. מעבר לנהר הפכה הדרך לחולית.
"אני לא רוצה ללכת יותר," אמרה דריה כשטיפסנו וירדנו על דיונות נמוכות, מבוססים בחול. דורית, הגר וניצן פיטפטו במרחק כמה מאות מטרים לפנינו, צועדות בין צפצפות ועצי ערבה מחודדת שתחמו את דרכי החול. "מתי נגיע כבר?"
"את אוהבת חול?" שאלתי.
"לא!"
"בואי, תראי." קצצתי ענף מאחד מהשיחים והתחלתי לצייר בחול. זה תענוג לצייר עם מקל בחול. משחק ילדים. יום קודם לכן, בנסיעה מלֶה לדיסקיט, ראיתי מדרום לדרך דיונות ענקיות. ביקשתי ממיסטר מורפ שיירד מהכביש ויתקדם אל מדרונות הגרניט העצומים שחול היה שפוך למרגלותיהם. הוא עצר מול ים של דיונות. המים, האור והרוח שוחקים את ההרים הענקיים לגרגרי זהב. ירדנו מהג'יפ וחתכנו אל ערימות החול. בתחתית הגבעות השלנו נעליים וטיפסנו למעלה, הגר בלי מאמץ, דריה רצה אחריה, דורית וניצן באיטיות מהורהרת. בראש הערימה שינו הגר ודריה כיוון והתגלגלו למטה, אוספות גרגרי זהב בכל חלקי גופן, גולשות עד לתחתית. הגבעות הנפלאות, העמקים הנסתרים. כל-כך רחוק ממטוסים וממגדלים.
דיונות עושות לי חשק לשחק. דריה הביטה בקווים ששירטטתי על החול. גם היא רצתה לשחק. "רוצה ללמוד את ה-ABC?" שאלתי.
היא הינהנה והשתופפה על עקביה. ציירתי את חמש האותיות הראשונות, ונתתי לה את המקל שתצייר ותמחוק בחול הרך.
לפני הרבה שנים, כשהייתי בן ארבע בערך, היה סבא שלי אוסף אותי מהגן, מושיב אותי בצל עץ אורן ענֵף ברחוב החלוץ בשכונת בית הכרם בירושלים, מוציא את הדף שבעזרתו למדו אלף-בית בחדר, ומלמד אותי את האותיות העבריות. הרגשתי קצת כמו סבא שלי, למרות שדריה היתה כבר בת שמונה, גדולה פי שניים מהילד הרך שלמד לפני שנים אלף-בית עם סבא, ולרשותי היו שולחן חול ענקי, מקל שכתב ומחק בקלות נפלאה, קילומטרים של זמן ושיר האותיות האנגלי. התקדמנו לאט, בקצב של מאה מטר לאות. דורית והילדות חיכו לנו במבואות דיסקיט. דריה פגשה אותן בהתרגשות, ובמקל שקטפה מערבה מחודדת כתבה ושרה לכבודן את כל אותיות ה-ABC.
כשאכלנו במסעדה היחידה בדיסקיט טוּקְפּה, מרק איטריות לדאקי, היה חורבנם של בנייני התאומים בניו-יורק שלם, ובעיני האמריקאים והתקשורת האמריקאית העולם לא היה אותו עולם. נגמרה הפסקת האש בין אמריקה והשדים. מאז מותו של הגוש הקומוניסטי ורוסיה נדמה היה לרגע שאמריקה תפנה את משאביה לטובת העולם. את אנחת הרווחה של תעשיות הנשק העולמיות אפשר היה לשמוע עד עמק הנוברה. יש שדים חדשים. התחדשה המלחמה האינסופית בין טובים לרעים. העולם החופשי ניצל. אבל הנוברה היה מספיק רחוק ויציב כדי לנסות להתעלם מהחדשות הרעות. בצידו השני של העמק חיכו לנו מנזרים נפלאים, מעיינות חמים ובית-מלון עם גינה מתוקה.
אין עדיין תגובות