היא, הוא ומה שביניהם

היא, הוא ומה שביניהם הוא קובץ סיפורים קצרים העוסקים ביחסים בין־אישיים – בין בני זוג, בין זרים ובין אנשים לבין עצמם. רובם מבוססים על אירועים אמיתיים שחווה המחבר במהלך חייו בביתו ומחוצה לו. לא מעט מהם התרחשו לאחרונה, בתקופת הקורונה, שחרף השלכותיה על מרקם החיים היוותה כר פורה לרעיונות וייצרה שפע של סיטואציות הזויות שאותן השכיל המחבר למנף מדמיונו לסיפורים מעניינים ומעלי חיוך.

מקצת מהסיפורים כתובים בגוף ראשון, חלקם מדווחים על ידי צופה, כביכול אובייקטיבי ולא קשור, וחלקם מסופרים מפיהם של חפצים המעורבים בעלילה.

לצד הרומנטיקה, הזוגיות, האהבה והשגרה הסיפורים משלבים גם תובנות מעולם המדע, בעיקר הפיזיקה והקוסמולוגיה. הם כתובים בשפה עשירה השזורה בהומור עדין, בדימויים ובצירופי לשון משעשעים. לרובם סיומת מפתיעה ומעוררת מחשבה.

סיפורים אחדים נכתבו בחרוזים במקצב שוטף נוסח "פואטרי סלאם".

 

נתנאל (נתי) פלס, מוסמך הטכניון בהנדסת אלקטרוניקה, החל את דרכו בכתיבת סיפורים לפני שנים ספורות בעקבות הרפתקה מזדמנת שהולידה את הסיפור הראשון בספר, "נייד על הגג".

 

"היא, הוא ומה שביניהם" הוא אומנם ספר ביכוריו בקטגוריית הסיפורת, אך לא ספרו הראשון. עוד בהיותו סטודנט, בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת, חיבר כתריסר ספרי עיון בנושאי מחשבים ומערכות ספרתיות. האחרון שבהם, "תכן לוגי מתקדם", ראה אור בהוצאת "דקל" בשנת 1976.

 

במסגרת עבודתו כתב נתנאל אין־ספור מסמכים טכנולוגיים, שיווקיים ועסקיים – רובם ככולם באנגלית. כפי שהוא מעיד, "כולם היו שדופי שפה, נטולי ברק, נעדרי לחלוחית, ממוקדים, מדויקים ותכליתיים. לא היה בהם מקום לרגשות, לדמיון, להומור ולשנינות." כל אלה מצויים בשפע בספר זה.

מקט: 4-1272-1508

היא, הוא ומה שביניהם הוא קובץ סיפורים קצרים העוסקים ביחסים בין־אישיים – בין בני זוג, בין זרים ובין אנשים לבין […]

---

 

פגישה מקרית

 

זה היה במוזאון לאומנות. אירוע פתיחה של תערוכה חדשה. אירוע עתיר מוזמנים ומזדמנים.

“מה שלומך? שנים שלא נפגשנו”, הוא אמר בקול בוטח כשעל פניו מרוח חיוך רחב. הוא טפח בכף ידו על כתפי וקרב אליי בתנועת גוף של טרום חיבוק סחבקי.

נרתעתי לאחור והתבוננתי בו. לא היה לי שמץ של מושג מי הוא. פנים עגלגלות, שיער דליל, שיניים מצהיבות (עדות מפלילה לצריכת ניקוטין, חלפה מחשבה במוחי), עיניים קטנות ושקועות שצבען לא מוגדר מבעד לאפלולית של עדשות משקפיו העבות (עדות לדיאופטרייה קיצונית, חלפה מחשבה במוחי).

הוא היה לבוש במכנסיים אפורים ובחולצת תכלת קצרת שרוולים שכל כפתוריה רכוסים עד האחרון שבהם. גם זה הלופת בטבעת חנק את הגרגרת. הכפתור שאני נהגתי להשאיר פתוח אפילו כשנאלצתי להתהדר בעניבה.

השפלתי עיניי ומיקדתי מבטי בחולצה, ששוליה היו תחובים ברשלנות מה במכנסיו. ניכר בה שהיא לא זכתה למגע מגהץ מאז שחולצה ממדף החנות.

“ברוך השם”, עניתי ביובש נעדר חמימות, “הכול כרגיל, על מי מנוחות”, הוספתי. כמעט ונפלט מפי “ואיך אצלך?” אך עצרתי בי בעוד מועד.

“לא ייאמן!” קרא בהשתאות, “אפילו הקול שלך לא השתנה. ומה שלום איציק?” המשיך באותה הנשימה בעודי מנסה, לשווא, לתהות על קנקנו.

איציק?! אני מכיר כמה איציקים, אך אף לא אחד מהם דגדג ולו גם תא עצב נשכח או עורר איזו שהיא סינפסה רדומה של הקשר לאיש הזה. תהיתי אם מנגנון החיפוש האסוציאטיבי בארכיון קודקודי השתבש.

מתי לכל הרוחות פגשתי אותו? סרקתי במהירות את קורות חיי מהגיל הרך עד היום – גן הילדים, בית הספר העממי, התיכון, הטכניון, הצבא, מקומות העבודה, מילואים, חוגים חברתיים ברדיוסים שונים, בריכות השחייה – נאדה. גורנישט מיט גורנישט. מעולם לא ראיתי אותו.

למזלי, הוא הבחין לפתע במישהו אחר, נופף בידו, נפרד ממני במלמול מתנצל – “נדבר אחר כך, ראיתי ידיד אחר שלי ואני חייב לעדכן אותו במשהו, להתראות ואל תשכח למסור ד”ש לאיציק”.

“בוודאי”, הבטחתי, “שלום וכל טוב”, חתמתי את השיחה באנחת רווחה.

טרוד בניסיונות סרק לדלות את דמותו מתהום הנשייה, המשכתי לעקוב אחריו. הוא ניגש אל גבר מבוגר, חנוט בחליפה כהה, שעמד בפינת האולם והתבונן באחת התמונות. הם שוחחו במשך דקות ארוכות, ואז קלטתי את דמותו שועטת לכיוון השירותים.

איתרתי את הגבר המבוגר שנעצר בינתיים ליד תמונה אחרת וסקר אותה בעיון רב.

“סליחה אדוני, אני זקוק לעזרתך. תוכל בבקשה להקדיש לי כמה שניות מזמנך”, פניתי אליו בהיסוס.

“תלוי, במה דברים אמורים?” השיב באדיבות.

“מיהו האדם שזה עתה שוחחת עימו?” שאלתי בסקרנות גלויה, וכדי להרגיע אותו ציינתי שאיני נמנה עם חוקרי השב”כ, המשטרה או כל ארגון ממשלתי, מה שאולי עלול היה להשתמע מריצוד אישוניי שפזלו לכיוון השירותים, כדי לוודא שמושא חקירתי אינו בטווח שמיעה, וחזרו אליו מייד, לסירוגין.

רציתי להסביר מדוע אני מביע עניין באותו פלוני, אך הוא הקדים אותי.

“לא יודע מי הוא. למיטב זיכרוני דרכינו לא הצטלבו אף פעם. בעצם, אין לי ספק. לא ברור לי למה הוא פנה אליי בכלל כאל ידיד ותיק. הוא גם דרש בשלומה של ברוריה. אני לא מכיר אף ברוריה. אולי אתה מכיר את ברוריה?”

“אני לא, אולי איציק מכיר אותה”, השבתי בלחש ספק לעצמי ספק לו ומהרתי להסתלק מהמקום.