שאלה של זמן

הקדמה

כשהגעתי לפרקי חשבתי שאני יודע הכול. אבל זה לא מנע ממני לשאול את אבי אם גם אני אאבד את שערותי כשאגיע לגילו. אני מעולם לא זכיתי לראותו עם שערות לראשו, כי כשאני באתי לעולם, והוא בן שלושים וארבע שנה, כבר היו שערותיו זיכרונותיו. אבי היה כמעט בן חמישים שנה, תרח זקן במושגי הזמן ההוא, בשעה שאני התחלתי לתהות על טיבה של ההתקרחות, אפילו שבעת ההיא טרם התגבשה אצלי ההכרה שבעצם יותר ממחצית חייו היה אבא נטול שערות. לילד בן שלוש־עשרה של שנות השישים של המאה העשרים זו היתה מחשבה מצמררת: כיס המכנסיים האחורי ללא מסרק הפלסטיק השחור; מקלחת ללא השמפו האגדי תוצרת נקה 7; מצח עירום שמעליו לא מתנוססת בגאווה בלורית משומנת — כל אלה היו עבור אבא נוסטלגיה. עבורי זה היה חלום של בלהות.

לא מפתיע, אם כן, שתשובתו של אבי רודפת אותי מני אז. הוא פשוט אמר את המשפט שהיה שגור בפיו כתשובה כמעט לכל בעיה: ‘בני,’ הוא אמר בחיוך מבויש, ‘זו רק שאלה של זמן.’

ואמנם מקובל לחשוב שאין בעיה שאינה באה על פתרונה בבוא הזמן, ואין בנמצא שאלה שהזמן אובד עצות למולה. אפילו המשוואה הפשוטה שתיים ועוד שתיים שווה ארבע היא, אליבא דאיינשטיין, שאלה של זמן, ולפי אבא, היא שאלה שגם תינוק בן יומו יוכל לפתרה בבוא זמנו. זו הסיבה, אם כן, לכך ששאלת כל השאלות — ‘מה יהיה’ — אינה צופה פני העבר, והתשובה אליה — ‘נראה’ — מקפלת בתוכה את האמונה שהזמן יעשה את שלו. אבל האמת סבוכה פי כמה. איינשטיין ידע מה שאיש לא ידע לפניו ומעטים יודעים אחריו, והוא גרס שמבחינת הפיזיקה מעבר הזמן הוא אשליית בני אנוש. אם כך, הזמן לא עושה את שלו, אלא את מה שמוח האדם מכתיב לו, וזה אולי מסביר מדוע אנשים טובים כרעים מקדישים זמן יקר לוויכוחים בלתי נלאים על מה היה, מה יהיה ובמיוחד על מה יש, כשכל בעל דעה טוען גם לבעלות על האמת. אכן, החדשות הן ‘פייק’ לא משום שהתקשורת רודפת את הפוליטיקאים, אלא משום שאין חדש תחת השמש.

שנים רבות השתעשעתי במחשבות על כתיבת ספר, ואפילו העברתי את קצתן מהראש אל היד ומשם אל הכתב. הנושאים היו רבים ומגוונים, אבל הזמן, או יותר נכון היעדרו, תמיד עמדו בדרכי. לכן לי לא היה ספק שכתיבת ספר, השלמתו ופרסומו יהיו עבורי רק… שאלה של זמן.

ספרי זה, אם כן, הוא מסע אקראי אל תוך התנסויותי במשך ארבעים שנה, על פני שלוש יבשות, מחצית מהזמן כעורך דין בניו יורק, והמחצית השנייה כתעשיין בסין. אי אפשר שלא להקדיש התנסויות אלה לאבי ולאמי ז’ל. הם היו ילידי ירושלים שנולדו לילידי ירושלים, שגם הם נולדו לילידי ירושלים, וכמוהם הוריהם והורי הוריהם, וככה שישה דורות שכולם כאחד עברו מן העולם. איש לא יכול לומר, אפילו לא איינשטיין, איפה הייתי אילולא הביאו אותי הורי לעולם, ואיפה, לעזאזל, הם עכשיו משהסתלקו ממנו. מה שניתן לומר בוודאות הוא שהספר הזה נכתב הודות למה שקיבלתי מהורי בתורשה ובהורשה, והוא מבוסס על עובדות ועל בדותות, על מחשבות ועל רגשות, על מציאות ועל דמיון, על הגשמות ועל כישלונות, בקיצור — על חיי.