שלך באי־רציונליות

* למה כשאני יושב במשרד קשה לי להתרכז, אבל כשאני משחק כדורסל, אני דרוך ומרוכז?
* למה גרביים הולכים לאיבוד בכביסה?
* איך אני יכול ליהנות יותר מהחיים?
* איך אני יכול לרסן את עצמי, כשאני מרגיש צורך בלתי נשלט להפר את החוקים שקבעתי לגבי ההשקעות שלי בשוק ההון?
המחקר של פרופסור דן אריאלי צמח מתוך החוויות הקשות שחווה. בגיל ההתבגרות התמודד עם כוויות מדרגה שלישית בכשבעים אחוזים מגופו, והכאב והצלקות שנותרו על גופו גרמו לו להרגיש לא בנוח כמעט בכל סיטואציה חברתית. בין השאר משום כך אריאלי מקדיש את הקריירה שלו לניסיון להבין טוב יותר את הטבע האנושי, מברר היכן אנחנו נוטים לעשות טעויות, ואיך אפשר לשפר את ההחלטות שלנו ואת התוצאות שלהן.
קוראיו הרבים של דן אריאלי הפנו אליו במהלך השנים שאלות מחיי היומיום שלהם, והתשובות שלו המתפרסמות כאן הן חכמות, מצחיקות ובעיקר מלמדות אותנו משהו על הטבע האנושי.
דן אריאלי הוא פרופסור לפסיכולוגיה ולכלכלה התנהגותית באוניברסיטת דיוק, וכן המייסד וראש "המרכז לחוכמה בדיעבד מתקדמת". דן הוא המחבר של שלושה רבי מכר: "לא רציונלי ולא במקרה", "לא רציונלי אבל לא נורא" ו"האמת על באמת". הוא גר בדורהם, צפון קרוליינה, עם אשתו סומי ושני ילדיהם המקסימים והמחונכים למופת, עמית ונטע.
ויליאם האפלי הוא קריקטוריסט מוערך, מאייר למגזין "ניו יורקר" ולמגזינים אחרים בעולם. למד פסיכולוגיה באוניברסיטת דיוק ואמנות באקדמיה לאמנויות יפות בשיקגו.

מקט: 15100362

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

הקדמה

הנה רציונליזציה שאני עושה מדי פעם: אני חושב שהיכולת שלי לחקור ולבחון את הטבע האנושי מקורה בפציעה שלי ובהשפעות המתמשכות שלה על חיי. הודות לכך שגיל ההתבגרות נגזל ממני, שסבלתי מכוויות מדרגה שלישית בכשבעים אחוזים מגופי, שהייתי מאושפז בבתי חולים כמעט שלוש שנים, שהתמודדתי עם כאב עז ויומיומי, שחוויתי על בשרי שוב ושוב את קשיי התפקוד של המערכת הרפואית ושאני נושא על גופי צלקות שגורמות לי להרגיש שלא בנוח בכמעט כל סיטואציה חברתית שאני נמצא בה — הודות לכל אלה (כך הרציונליזציה שלי עובדת) נעשיתי חוקר טוב יותר של ההתנהגות האנושית. זו גם הסיבה שבחרתי ללמוד מדעי החברה.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא חושב שהפציעה היתה שווה את זה. אף אחד לא יכול לעשות רציונליזציה לכל כך הרבה כאב וסבל. אבל החוויות המורכבות שעברתי בעקבות הפציעה — השהות הארוכה בבתי החולים, החיים עם צלקות ומוגבלויות — משמשות לי מעין מיקרוסקופ שממקד אותי בצדדים השונים של הטבע האנושי. ההתנסות הזאת חשפה אותי לסבל רב. ראיתי אנשים שהתמודדו עם הכאב שלהם וניצחו, וגם כאלה שנכנעו. התמודדתי עם הליכים רפואיים שונים ועם אינטראקציות חברתיות יוצאות דופן. מנקודת המבט המרוחקת שלי, מהמיטה שאליה הייתי מרותק בבית החולים, יכולתי לצפות באנשים סביבי ממשיכים בחייהם הרגילים, לתהות על ההרגלים שלהם ולהעלות השערות באשר לסיבות שבגללן אנחנו מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים.

הצלקות, הכאב, העזרים הרפואיים המוזרים שנאלצתי להשתמש בהם ותחבושות הלחץ שכיסו אותי מהראש ועד כפות הרגליים, יצרו אצלי הרגשה שהחיים שלי מתנהלים בעולם מקביל ושונה מהחיים של החברה שסביבי, והתחושה הזאת לא השתנתה גם כשעזבתי את בית החולים. כשצעדתי את הצעדים הראשונים במציאות שפעם היתה לי מובנת מאליה, נקודת המבט שלי התרחבה, והתחלתי לבחון עוד ועוד פעולות שגרתיות, יומיומיות, כמו איך אנחנו קונים, נוהגים, מתנדבים, עובדים, לוקחים סיכונים, מתנהגים בחוסר התחשבות, רבים וכמובן, לא יכולתי שלא לשים לב למארג העדין שממנו מורכבים הקשרים הרומנטיים שלנו.

נקודת המבט הזאת הובילה אותי ללימודי הפסיכולוגיה. מהר מאוד החיים האישיים והמקצועיים שלי התערבבו אלה באלה. זכרתי את תרופות הפלצבו שקיבלתי לכאב, וערכתי ניסויים כדי להבין טוב יותר את ההשפעה שיש לציפיות על רמת הכאב. זכרתי כמה מהחדשות הרעות שקיבלתי בבית החולים וניסיתי לחשוב על דרך טובה יותר לבשר בשורות כאלה למטופלים. היו נושאים רבים נוספים שחצו את הגבול בין המקצועי לאישי, ועם הזמן למדתי עוד ועוד על האופן שבו קיבלתי החלטות ועל ההתנהגות של האנשים סביבי. זה היה לפני יותר מעשרים וחמש שנה, ומאז הקדשתי את רוב זמני לניסיון להבין טוב יותר את הטבע האנושי, היכן אנחנו נוטים לעשות טעויות ואיך אפשר לשפר את ההחלטות שלנו ואת התוצאות שלהן.
***

אחרי שנים רבות שבהן פירסמתי מאמרים אקדמיים בנושאים האלה, התחלתי לכתוב על המחקרים שלי וההשלכות שלהם בדרך פחות אקדמית וקצת פחות משעממת. אולי משום שכתבתי על כך שהמחקר שלי צמח מתוך החוויות הקשות שחוויתי, הרבה אנשים החלו לחלוק איתי את הקשיים שלהם. לפעמים הם היו סקרנים לשמוע מה אומר המדע על אירוע מסוים שקרה להם, אבל רוב הזמן נשאלתי שאלות על בעיות שהם נתקלו בהן או החלטות שהם היו צריכים לקבל.

עם הזמן הבנתי שאנשים רבים יכולים למצוא עניין בשאלות ובתשובות. וכך, בשנת 2010, אחרי שקיבלתי אישור מהאנשים שהפנו אלי שאלות, התחלתי לפרסם חלק מהן בטור שבועי ב"כלכליסט", וב־2012 גם ב"וול סטריט ג'ורנל", בטור שנקרא "שאל את אריאלי". הספר שאתם אוחזים עכשיו בידיכם כולל חלק מהתשובות שפורסמו בטורים, לאחר שנערכו והורחבו, והוא כולל גם שאלות ותשובות שמעולם לא פורסמו בכתב. והכי חשוב אולי, הספר כולל קריקטורות נפלאות שאוירו בידי המאייר המוכשר ויליאם האפלי, שלדעתי מעמיקות, משפרות ומרחיבות את התשובות.

עכשיו זה בידיים שלכם. חוץ מהיכולת שלי לעשות רציונליזציה, האם ההיסטוריה שלי והידע האקדמי שצברתי במשך השנים הופכים את העצות שלי לחשובות, מדויקות או מועילות יותר? אתם תחליטו.

שלכם באי־רציונליות

דן אריאלי