כמעט אף אחד לא רצה שפקיסטאן תהיה מדינה גרעינית. אבל יום אחד זה קרה. כמעט אף אחד לא רצה שצפון […]
מבוא
‘הטיפש לומד מהניסיון; החכם לומד מניסיונם של אחרים.’
קנצלר גרמניה, אוטו פון ביסמרק
בתוך עשור או שניים איראן תשיג פצצה גרעינית. ערב הסעודית, ככל הנראה, תלך בעקבותיה, וכך, במרוצת הזמן, גם טורקיה, מצרים ומדינות נוספות.
ישראל תאבד את המונופול הגרעיני המיוחס לה.
המזרח התיכון יהפוך למקום המסוכן ביותר עלי אדמות.
זה חמישה עשורים מזהירים מנהיגי ישראל מפני סכנת התפוצה של נשק גרעיני במזרח התיכון. בינתיים, האיום לא התממש, בין השאר, הודות למאמצי סיכול נמרצים של ישראל. אך תהיה זו טעות לחשוב שניתן לדחות את האיום לעוד זמן רב.
ומה אז?
ישראל איננה מעצמה יבשתית דוגמת רוסיה, ארצות הברית, סין או הודו. היא נקודה על המפה, שבה דחוסים למעלה מתשעה מיליון בני אדם, ובהם כמחצית מבנות ובני העם היהודי, המוקפים בכחצי מיליארד מוסלמים לא תמיד ידידותיים. מדינת היהודים היא סיפור הצלחה שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית. היא גם מטרה נייחת בליבו של שטח אש אלים ורועש. בעשורים האחרונים אמנם התרגלנו לחשוב שגודל השטח אינו משנה, שאין קשר הדוק בין גאוגרפיה לבין ביטחון, אך בעידן הגרעיני ידגיש גודלה המצומצם של ישראל את פגיעותה. לא בכדי לגלג הנשיא של איראן לשעבר עלי רפסנג׳אני על ישראל, כאשר הצמיד לה את הכינוי המצמרר ‘מדינת הפצצה האחת’. אין ספק: משטר מזרח תיכוני עוין החמוש בנשק גרעיני יטיל צל כבד על המפעל הציוני. אין ספק: מצב חדש כזה יציב למדינה אתגרים שטרם התמודדה עם כמותם.
על אף מאפייניו הייחודיים של האזור, מצבה הנוכחי של ישראל (לפי הפרסומים המייחסים לה החזקת נשק גרעיני) מזכיר במידת מה את מצבה של ארצות הברית לאחר שנת 1945, כאשר יריבתה הגדולה, ברית המועצות, עוד לא הצטיידה בפצצה. למשך הרף עין היסטורי, האמריקאים נהנו מעליונות גרעינית, ומשולי ביטחון חסרי תקדים. אלא שמהר הרבה יותר מכפי שצפו, ב־1949, פוצצו הסובייטים בחשאי פצצה אטומית משלהם. הנשיא הארי טרומן נאלץ לבשר על כך לאומה, ואישר את פיתוח ה״סופר־פצצה״ — פצצת המימן. שמונה שנים אחר כך הרוסים שלחו את הלוויין הראשון, ספוטניק, לחלל. ״לא נדרש מדען טילים כדי לצפות את הצעד הבא״, כתב ההיסטוריון ג׳ון לואיס גדיס, בספרו על המלחמה הקרה. הצעד הבא היה ״הצבת ראשי חץ גרעיניים על רקטות דומות״. בן־לילה, במונחים היסטוריים, השתנה המאזן האסטרטגי מקצה לקצה. הרפובליקה האמריקאית מצאה עצמה מגששת באפלה של מציאות חדשה: מאזן אימה, הנסמך על הערובה המפוקפקת, המחרידה, של השמדה הדדית מובטחת. איום משתמע של טבח המונים. אם תנסו להשמיד אותנו נשמיד גם אנחנו אתכם. הגנרלים, גיבורי ניצחון מלחמת העולם השנייה, עמדו חסרי אונים אל מול האתגר האינטלקטואלי האדיר שהציבה מציאות זו.
האמריקאים עמדו באתגר. הם גייסו את מיטב המוחות מהאקדמיה, ובעזרתם פיתחו שורה של מענים לאיום החדש. בדרך חוו משברים גרעיניים סביב קובה וברלין, ניהלו מלחמות בצל הגרעין, במקומות כמו וייטנאם ואפגניסטן, והגיעו לקו הגמר של המלחמה הקרה כשידם על העליונה — ובלא שנורה אפילו טיל גרעיני אחד.
אם ללמוד משהו מן הסיפור האמריקאי, ומסיפוריהן של מדינות אחרות שהתמודדו עם בעיות מקבילות, גם אם אף פעם לא זהות, לאלו שגם ישראל תעמוד מולן, חובה עלינו לנצל את הזמן שנותר כדי להיערך למזרח התיכון החדש. לא — זה לא יהיה המזרח התיכון החדש הניבט מחזונו של נשיא המדינה המנוח שמעון פרס. זה יהיה המזרח הפרוע, שבו שבטים אלימים ממשיכים את התכתשותם הנצחית, חמושים בנשק יום הדין. לקראת העתיד המורכב הזה ישראל מוכרחה להיערך. אלא שבפועל, אם לשים בצד את מאמץ המניעה העיקש, ואת מה שמספרים מקורות זרים על תוכנית הגרעין שלנו, ישראל עושה מעט. זאת אומרת, ישנה כנראה קבוצה קטנה של שותפי סוד המכונסת היכן שהוא בחדר סגור וחושבת על היום שאחרי. אפשר להניח שאף הכינה תוכנית מגירה סדורה ליום פקודה. אבל איכות חשיבתה של קבוצה זו מוגבלת על ידי מיעוט משתתפיה, והשפעת תוצריה מצומצמת בשל סודיות מסקנותיה: קשה עד בלתי אפשרי לתרגם המלצות חשאיות לשינוי מדיניות, בוודאי כאשר התחומים המושפעים הם רבים ומגוונים כל כך, החל מבניין הכוח של צה’ל וכלה בתוכניות המתאר העירוניות. גם אם בפינה קטנה של הממסד הישראלי נערכים כראוי לאתגר, הציבור הרחב, ועימו רוב מערכת הביטחון, אינם יודעים לקראת מה ישראל הולכת.
בהיסוס, אולי כבר אפשר לקרוא לזה מחדל. זה בוודאי מסתמן כאפשרות של מחדל. הוא נובע משתי סיבות עיקריות. ראשית, מרכזיותה של ‘דוקטרינת מנחם בגין’, שעל פיה ישראל לא תאפשר לאף יריב אזורי להתחמש בנשק גרעיני. זו תפיסה לא פורמלית, של מי שהיה ראש הממשלה. לאחר הפצצת הכור הגרעיני בעיראק פרסם בגין הודעה הקובעת כי ״אנחנו בשום תנאי לא נרשה לאויב לפתח נגד עמנו נשק להשמדה המונית. נגן על אזרחי ישראל, ומבעוד מועד, בכל האמצעים העומדים לרשותנו״. באופן פרדוקסלי, דווקא הצלחתה האדירה של דוקטרינה זו, שהוכיחה את עצמה מול עיראק (בהפצצת הכור בשנת 1981), מול סוריה (בהפצצת הכור בשנת 2007) ומול איראן (במאמצים מתמשכים מאז אמצע שנות התשעים) — היא עצמה שורש הבעיה. הצלחות העבר נוטעות תקוות שווא שישראל תצליח במאמצי המנע שלה גם בעתיד. הדגש (המוצדק) על מניעה מקשה על הפניית קשב לאפשרות (המפחידה) שביום מן הימים מאמץ המניעה ייכשל. החשש מאבדן המונופול הגרעיני המיוחס לישראל מונע היערכות להתממשותו. על מצב כזה ראוי להחיל את הקלישאה המוכרת: תקווה איננה תחליף לאסטרטגיה.
החסם השני לחשיבה רעננה על עתידה הגרעיני של ישראל הוא מדיניות העמימות. מדיניות זו מקשה לנהל דיון ציבורי על הגרעין בהקשרו הישראלי. לעמימות יתרונות רבים, ובעיקר שני אלה: היא מצמצמת את הלחץ הבינלאומי על ישראל לוותר על שאיפותיה הגרעיניות, ובה בעת מחלישה את התמריץ להתחמשות גרעינית של אויבי ישראל. אבל לעמימות יש גם חיסרון בולט: היא חסם רב עוצמה בפני דיון ציבורי על נושא מורכב, בעל חשיבות לאומית עליונה והשלכות מדיניות מרחיקות לכת. הרמטכ’ל ההודי קרישנסוואמי סונדרג’י, שהלין על הבורות הגרעינית של הממסד הביטחוני שהקיף אותו בשנות השמונים והתשעים, ביטא זאת כך: ‘דוקטרינה הנשענת על עמימות נועדה לזרוע אי־ודאות בקרב יריביך הפוטנציאליים. תכליתה איננה לכלוא את ההנהגה שלך במצב של אי־ודאות’.
אין מדובר כאן רק בזכות הציבור לדעת. כשמעגל העוסקים בנושא מהותי הוא כל כך מצומצם, נמנעת ההפריה המחשבתית הנובעת משיתוף מעגלים נוספים של מומחים מתחומי דעת מגוונים. הקשר של צבא וחברה חיוני במיוחד בהקשר הגרעיני. לכך התכוון יהושפט הרכבי בספרו החשוב מלחמה גרעינית ושלום גרעיני (1964): ‘הניסיון הצבאי חדל […] להקנות יתרון בניתוח מהלכיה של המלחמה העתידה ומשפטיה […] כל המטפלים בפיענוח צפונות המלחמה הבאה כולם ‘אסטרטגים של כורסא’ במידה שווה, וכולם שרויים בתחום הניחוש וההשערה, בין אם אנשי־צבא הם או אזרחים. לאיש אין ניסיון בשאלה: כיצד ינהג האדם במסיבות בלהות המלחמה הגרעינית’. ובשפה עדכנית: הגנרלים לא פיקדו מעולם על מלחמה גרעינית, ולכן אין להם ניסיון מעשי שמקנה להם עדיפות ברורה על פני אזרחים בדיון על נסיבותיה והשלכותיה של מלחמה כזאת. וגם הוותיקים שבמדינאים הישראלים לא ניהלו מעולם משבר גרעיני. צניעות היא התנאי הראשון להתמודדות עם אתגר הגרעין.
מטרתו של ספר זה היא להניע את הדיון החסר מבלי לזעזע את יסודותיה של העמימות הישראלית. בהסתמך על מקורות גלויים, הספר יזקק תובנות שנצברו בשבעת העשורים הראשונים של הקיום האנושי תחת צל הפצצה; הוא ינסה לאמוד את ההשלכות הרלבנטיות של לקחים אלו לישראל במזרח תיכון רווי נשק גרעיני; הוא ישרטט חלופות עיקריות בהיערכות לאתגר האדיר שמציב עתיד גרעיני לקובעי המדיניות.
למעשה, ננסה להשיב על שלוש שאלות:
1. מהם הלקחים העיקריים מימי המלחמה הקרה לניהול של סכסוך בצל הגרעין?
2. מה אפשר ללמוד מסכסוכים גרעיניים שהתפתחו מאז תום המלחמה הקרה, כמו היחסים בין הודו לפקיסטן?
3. מהן ההכרעות העיקריות העומדות בפני ישראל בהיערכותה למזרח תיכון גרעיני?
ליבת הספר עוצבה סביב עשרה לקחים שהופקו מהניסיון האנושי עם הפצצה, שנלמדו משנת 1945 ועד היום. כמובן, הבחירה בעשרת הלקחים האלה היא בהכרח סובייקטיבית. גם לא בהכרח ממצה. אבל זו בחירה שמציבה נקודת התחלה לדיון רציני על האתגר הצפוי לישראל.
הנה הם:
לקח ראשון: מה שהיה הוא לא מה שיהיה. העובדה שלא אירע פיצוץ גרעיני קרבי מאז 1945 איננה מבטיחה שהשקט ימשיך להישמר.
לקח שני: ההרתעה הגרעינית היא עניין מורכב. ישנם שימושים רבים לפצצה, וכל אחד מהם מחייב היערכות שונה ומענים ייחודיים.
לקח שלישי: יציבות אסטרטגית היא אוטופיה. מערכת היחסים בין שתי יריבות גרעיניות היא תמיד דינמית והפכפכה.
לקח רביעי: אסור להפקיר את ההגנה. בניגוד להנחה שלפיה לא ניתן להתגונן מפני פצצה גרעינית, אמצעי הגנה צבאיים ואזרחיים מועילים יותר ממה שנהוג לחשוב.
לקח חמישי: אין להפקיד את התיק הגרעיני בידי הצבא. ריכוז הסמכויות להפעלת גרעין מוכרח להיות בידי הדרג המדיני, תוך הסתמכות מושכלת על מומחים צבאיים ואזרחיים ממגוון תחומים.
לקח שישי: יש חשיבות עצומה ליכולת לתקשר, פנימה והחוצה, בזמן משבר גרעיני.
לקח שביעי: תאונות קורות, וכך גם טעויות. גם בתחום הגרעיני.
לקח שמיני: לפצצה יש נטייה פרדוקסלית ללבות סכסוכים קונבנציונליים. אולי הסכנה הגדולה ביותר לישראל בעידן הגרעיני תהיה סכנת הטרור בצל הפצצה.
לקח תשיעי: מקרי המבחן הרלבנטיים ביותר עבור מדינת ישראל אינם הסכסוכים הבין־מעצמתיים של המלחמה הקרה אלא הסכסוכים האזוריים המגורענים החדשים, המספקים קדימון למה שצפוי במזרח תיכון גרעיני.
לקח עשירי: הכול פוליטי. גם מרוץ חימוש גרעיני הוא נגזרת של סכסוך גאופוליטי. לכן, דרך המלך להאטת המרוץ היא בפתרון או בצמצום הסכסוך שבבסיסו.
***
אנחנו חיים בעידן שאיש מדע המדינה האמריקאי פול בראקן כינה ‘העידן הגרעיני השני’. בעוד שהספרות הגרעינית הקלסית התמקדה, מטעמים מובנים, בעימות הדו־קוטבי בין ארצות הברית לבין ברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה (‘העידן הגרעיני הראשון’), הספרות החדשה מתייחסת לשתי עובדות יסוד נוספות. הראשונה — כבר בראשית המלחמה הקרה התפתחה מערכת רב־קוטבית, עם הצטרפותם של שחקנים נוספים למועדון הגרעין (בריטניה ב־1952, צרפת ב־1960, סין ב־1964, ומדינות אחרות בהמשך). שחקנים אלו משפיעים על הדינמיקה הגרעינית בעולם. השנייה — עידן הגרעין לא הסתיים עם סופה של המלחמה הקרה. נכון, שבשני העשורים שלאחר 1991 קל היה לשכוח מקיומה של הפצצה. אבל בשנים האחרונות ישנה תנופה חדשה של פיתוח גרעיני, וגוברות מתיחויות שיש להן השלכות על מדיניות גרעינית ברחבי העולם, מרוסיה, דרך סין, צפון קוריאה, הודו, פקיסטן וכמובן, איראן.
בפרט כיום, לאחר שחזינו במלחמת רוסיה נגד אוקראינה, ברור שאיום הגרעין חזר ובגדול. לכאורה, היה זה סכסוך תחום בין מעצמה פולשת לבין שכנה חלשה בהרבה. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לא נזקק לנשק יום הדין כדי לכבוש את אוקראינה. אולם כבר בימים הראשונים למלחמה דאג פוטין להעלות בהפגנתיות את הכוננות הגרעינית של ארצו. מדוע? כי הסיכוי היחיד של האוקראינים לנצח היה טמון בהתערבות של ברית נאט’ו לטובתם. ואת זה פוטין היה נחוש למנוע, באמצעות איום הגרעין. כלומר: על אף עליונותה הברורה של רוסיה על אוקראינה, היא נמצאה בנחיתות מול ברית נאט’ו, והשימוש שעשה פוטין באיום גרעיני נועד למנוע התערבות אמריקאית, שהייתה מטה את הכף לטובת אוקראינה. הואיל ומחירו של הפסד באוקראינה נראה לממשלה הרוסית בלתי נסבל, ואולי היה מביא גם לסוף שלטונו של פוטין, האיום להסלים למישור הגרעיני היה סביר בעיניו — גם אם (נכון לכתיבת שורות אלו) לא ניתן לדעת אם פוטין באמת היה מממש את האיום ביום פקודה. ההקפדה היתרה של ארצות הברית וברית נאט’ו שלא להתערב ישירות בלחימה באוקראינה, כולל הימנעות מאכיפת אזור אסור בטיסה מעל שמי אוקראינה, הוכיחה שהאיום הרוסי פעל.
המלחמה באוקראינה המחישה שתי אמיתות יסוד, שמקרבות אותנו למציאות של מזרח תיכון גרעיני: ראשית, אפילו רוסיה, המעצמה הגרעינית הגדולה בעולם, הייתה חושבת שבע פעמים לפני שהייתה פולשת לאוקראינה, אילו לא ויתרה זו האחרונה על הנשק הגרעיני שהיה בידיה לאחר התפרקות ברית המועצות, בשנות התשעים של המאה ה־20. משמע, הוויתור על הפצצה הותיר את אוקראינה חשופה לאיום קיומי. המסקנה ברורה: כל מדינה החוששת מפני פלישה של שכן חזק צריכה למהר ולרכוש יכולת גרעינית צבאית משלה. שנית, המעצמה החזקה בתבל, ארצות הברית של אמריקה, הורתעה מהפעלת כוח צבאי כדי לעצור מבצע כיבוש והשמדה נפשע, בשל החשש מהסלמה גרעינית, שאותו דאג פוטין ללבות. גם כאן המסקנה ברורה: כל רודן המבקש להשתלט על מדינה שכנה בלי חשש מהתערבות מעצמתית צריך למהר ולבסס הרתעה גרעינית אמינה. כלומר, המלחמה באוקראינה היא תמריץ דרמטי לתפוצת הנשק הגרעיני.
בין אם ‘העידן הגרעיני השני’ החל ב־1952, עם שבירת הדואופול הגרעיני בידי בריטניה, או ב־1998 עם חצייתן המוצהרת של הודו ופקיסטן את הסף הגרעיני, אין ספק שהעולם היום מתקיים במציאות גרעינית רב־קוטבית סבוכה. מציאות זו רק הולכת ומסתבכת עם הצטרפותן של מדינות סוררות כמו צפון קוריאה למועדון הגרעין, עם התגברות המתחים בין המעצמות הגרעיניות הוותיקות, ובראשן רוסיה, ארצות הברית וסין, עם זליגה של טכנולוגיה מתקדמת לארגוני טרור, ועם שורה של שינויים טכנולוגיים מהפכניים, המקשים על כל ניסיון לקיים מאזן אימה יציב. השילוב של התפתחויות מסוכנות אלו, לצד פוליטיקה נפיצה, עלול להפוך את המזרח התיכון של המאה ה־21 לחבית נפץ.
הספר הזה שייך לסוגה הנדירה יחסית של ‘היסטוריה שימושית’. כמה היסטוריונים נודעים כתבו או כותבים בסוגה זו, ובהם הנרי קיסינג’ר, מייקל הווארד, ארנסט מיי, ריצ’ארד ניוסטאדט, דונאלד קייגן, ניל פרגוסון, מרק טרכטנברג, האל ברנדס ופרנק גאווין. ככלל, המשתייכים לסיעה זו מאמינים שההיסטוריה, מעבר לכך שהיא מעניינת, היא גם היסוד למדינאות טובה. וינסטון צ’רצ’יל, בפרפרזה על הפילוסוף ג’ורג’ סנטיאנה, ביטא זאת כך: ‘מי שכושל בלימוד מההיסטוריה דינו לחזור עליה’. ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, בנו של היסטוריון חשוב, השיב על השאלה מה צריך אדם צעיר ללמוד לפני כניסתו לפוליטיקה, במילים: ‘שלושה דברים: היסטוריה, היסטוריה, ועוד פעם היסטוריה’.
יש, כמובן, גם מי שמתנגדים להיסטוריה שימושית. העבר, כמאמר הסופר לזלי הארטלי, הוא בגדר ארץ זרה, שאותה לא ניתן באמת להכיר. ההווה, לעומתה, מסובך כל כך עד שגם סוכנויות הביון המובילות בעולם כושלות פעם אחר פעם בהבנתו, בייחוד בכל מה שנוגע לכוונות של יריבים. רבים סבורים כי הניסיון לקשור בין עבר לא ידוע לבין הווה בלתי נתפס מועד לכישלון. זאת ועוד: לכל אירוע מדיני מאפיינים ייחודיים, הנטועים בזמן, במקום ובתנאי הרקע שלו. ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, ודאי שלא באופן מדויק. לכן, קשה לגזור מסקנות ישימות מאירוע אחד למשנהו. מהו, אפוא, הערך המעשי בהפקת לקחים מן העבר?
יש להודות שהפרקטיקה של למידה מן העבר אכן הרת סיכונים. בהיותה מושתתת במידה רבה על שיקול דעת ודמיון, היא איננה מדע מדויק. ברור גם, שאין להפריז בה. ואולם, מה בדיוק הברירה? ללמוד רק מהניסיון? כשמדובר בגרעין זה עלול להיות מאוחר מדי. ללמוד רק תוך כדי התרחשות האירועים עצמם? כשמדובר בניהול משברים רב־ממדיים בעלי השלכות קיומיות, הרעיון של לימוד תוך כדי תנועה לא נשמע מפתה.
הספר שלפניכם נכתב בתחושת דחיפות, אבל לא מתוך בהלה. להפך: הנחת המוצא הגלומה בו היא שהמפתח לעמידה באתגרים המורכבים המתוארים כאן טמון בהסתכלות אמיצה עליהם ובהיערכות שקולה לקראתם, בין השאר על בסיס לימוד קפדני של לקחי העבר. אולם כפי שהעיר מיכה גודמן בהקשר לקונספציה אחרת, זו שקדמה למלחמת יום הכיפורים, ההיסטוריה בידיים יהודיות היא חרב פיפיות. השורות הבאות ספוגות בהנחה האופטימית, שלקחי ההיסטוריה הם חומר גלם חיוני לעיצובה של מדיניות חכמה. אך לקח מהותי העולה מההיסטוריה היהודית הוא התגלמות הפסימיות: איום ההשמדה אורב מעבר לפינה. מכאן החשש שהנטייה הקולקטיבית שלנו להתבונן על המציאות במבט אפוקליפטי תעוור אותנו לאפשרויות הפעולה הפתוחות לפנינו, ותשלול מאיתנו יכולת של חשיבה מעשית מהסוג המוצע כאן.
בל נטעה: איום ההשמדה איננו דמיוני. אך הוא גם לא גזירת גורל. העובדה שלא הוטלה פצצה גרעינית מאז 1945 אינה ערובה לכך שדבר כזה לא יקרה בעתיד, אך היא סימן מעודד לכך שמזרח תיכון גרעיני איננו מסמן בהכרח את קץ המפעל הציוני. שלא כמו אנוסי ספרד במאה ה־15, או יהדות אירופה במאה ה־20, ליהודים של ישראל יש מדינה חזקה שיכולה להגן עליהם. הואיל ועל הכף מוטל עצם קיומנו, אין סיבה שלא תנסה.
אין עדיין תגובות