1

קולות נרגשים מסיטים את תשומת לבי מארגז הספרים שאני פורקת. כל היום היה שָקט כל כך, שקשה לי להאמין שאני בלונדון. בהַרלסטוֹן תמיד היו רעשים מוכרים מבחוץ; ציפורים, מכונית, טרקטור מזדמן, מדי פעם שעטות סוס חולף. כאן, במתחם ‘המעגל’, הכול דומם. אפילו כשהחלונות פתוחים, נשמעים רק צלילים פה ושם. זה שונה ממה שציפיתי, וזה כנראה דבר חיובי.

מחלון חדר העבודה של ליאו בקומה העליונה אני משקיפה על הרחוב שמתחת. אישה בתספורת פּיקסי בלונדינית־לבנה, במכנסיים קצרים וגופייה, מחבקת אישה גבוהה דקת גזרה ששֹערה בגוון אדום־נחושת. אני יודעת שהאישה הנמוכה יותר היא השכנה שלנו, ראיתי אותה מאוחר אתמול בלילה מחוץ לבית מספר 5, מוציאה מזוודות מתא מטען של מכונית בחברת גבר. את האישה השנייה לא ראיתי עד כה. אבל היא נראית שייכת לכאן, בג’ינס צמוד כחול־כהה וחולצת טי לבנה ורעננה שחובקת את קימורי גופה החטוב. כדאי שאתרחק, כי אם הן יביטו למעלה לעבר הבית הן יראו אותי עומדת כאן. אבל הצורך שלי בחֶברה חזק ממני, אז אני נשארת במקומי.

‘התכוונתי לעצור אצלך בדרך חזרה מהריצה, בחיי!’ אומרת האישה הקטנה.

האישה הגבוהה מנענעת את ראשה, אבל חיוך נשמע בקולה. ‘זה לא מספיק, איב. ציפיתי לראות אותך אתמול.’

איב — מסתבר שכך קוראים לה — צוחקת. ‘כשהגענו כבר היה עשר בלילה, לא יכולנו להפריע לך בשעה כזאת. מתי אתם חזרתם?’

‘בשבת, כדי שהילדים יוכלו לחזור לבית הספר היום.’

משב רוח פתאומי מרעיד את עלֵי השִקמים שתוחמים את הכיכר מול הבית, ובדרך חוטף את המשך תשובתה. יפה כאן מאוד, כמו בסט צילומים לסרט שמציג חיים מעוררי קנאה בעיר הבירה. לא ממש האמנתי שמקומות כאלה קיימים עד שליאו הראה לי תמונות, וגם אז הרגשתי שמקום כזה טוב מכדי להיות אמיתי.

תשומת לבי מוסטת למסחרית משלוחים שנכנסת דרך השערים השחורים אל ‘המעגל’, בדיוק מול הבית שלנו. היא פונה שמאלה ברחוב שלנו דמוי הפרסה ונוסעת לאט מסביב. ליאו החל למלא את ביתנו החדש בדברים שלא בטוח שאנחנו צריכים, אז ייתכן שהמסחרית בדרך אלינו. אתמול הגיע אגרטל זכוכית יפהפה אך מוגזם בגודלו, וליאו שוטט איתו בסלון בחיפוש אחר מקום עבורו, עד שלבסוף הציב אותו ליד החלונות הצרפתיים הנפתחים למרפסת. אבל המסחרית ממשיכה הלאה ונעצרת בבית הסמוך לשלנו. אני מתקרבת לחלון, להוטה להציץ בשכנים ממספר 7. אני מופתעת לראות איש מבוגר מופיע בחניה. משום מה — אולי כי ‘המעגל’ הוא פיתוח חדש יחסית במרכז לונדון — לא חשבתי שגרים כאן אנשים מבוגרים.

כעבור כמה רגעים המסחרית עוזבת, ואני מחזירה את מבטי למקום עומדן של איב והאישה הגבוהה. הלוואי שהיה לי מספיק ביטחון לצאת ולהציג את עצמי. מאז שעברנו לכאן לפני עשרה ימים פגשתי רק שכנה אחת — מריה, שגרה במספר 9. היא העמיסה שלושה ילדים קטנים, בנים, עם שיער כהה וסמיך כמו של אמם, פלוס שני לברדורים זהובים יפהפיים, לתוך משפחתית אדומה. היא קראה לי לשלום, וניהלנו שיחה מהירה. מריה היא שהסבירה לי שרוב האנשים עדיין בחופשה, ויחזרו רק בסוף החודש, לקראת פתיחתה של שנת הלימודים בספטמבר.

‘כבר פגשת אותם?’ קולה של איב מושך בחזרה את תשומת לבי, ועל פי ראשה המוטה כלפי ביתנו אני מבינה שהיא מדברת עליי ועל ליאו.

‘לא.’

‘שנעשה את זה עכשיו?’

‘לא!’ התקיפות בקולה של האישה הגבוהה גורמת לי לסגת לאחור ולהתרחק מהחלון. ‘למה שארצה לפגוש אותם?’

‘אל תדברי שטויות, טַמזין,’ אומרת איב בקול מרגיע. ‘לא תוכלי להתעלם מהם, זה בלתי אפשרי במקום כזה.’

אני לא מחכה לשמוע מה יש לטמזין לומר. במקום זה, בדפיקות לב חזקות אני נמלטת לתוך צללי הבית. הלוואי שליאו היה כאן; הוא נסע לבּרמינגהאם הבוקר ויחזור רק ביום חמישי. אני מרגישה רע, כי במובן מסוים הוקל לי כשהוא עזב. השבועיים האחרונים היו קצת אינטנסיביים, אולי כי עדיין לא התרגלנו להיות יחד. מאז שנפגשנו, לפני שנה וחצי בסך הכול, הקשר שלנו התנהל מרחוק, והתראינו רק בסופי שבוע. בבוקר הראשון שלנו כאן, כשהוא שתה מיץ תפוזים ישר מהקרטון ואז החזיר אותו למקרר, הבנתי לראשונה שאני לא מכירה את כל ההרגלים והשיגעונות שלו. אני יודעת שהוא חובב שמפניה משובחת, שהוא ישן בצד שמאל של המיטה, שהוא אוהב להשעין את סנטרו על קודקוד ראשי, שהוא מרבה לנסוע ברחבי בריטניה עד כדי כך שהוא שונא נסיעות, ואפילו אין לו דרכון. אבל עוד יש לי הרבה מה לגלות לגביו, וכשאני יושבת עכשיו בראש המדרגות בביתנו החדש, וכפות רגליי היחפות נחות על השטיח האפור הרך והחמים, אני כבר מתחילה להתגעגע אליו.

לא היה בסדר מצדי להקשיב לשיחה של איב, אני יודעת, אבל זה לא מרכך את העוקץ בדבריה של טמזין. מה אם לעולם לא נתחבר עם אף אחד כאן? זה בדיוק מה שהדאיג אותי כשליאו ביקש ממני לעבור איתו ללונדון. הוא הבטיח לי שיהיה בסדר — אבל כשהצעתי לערוך חנוכת בית עם דיירי הרחוב כדי שנכיר אותם, הוא לא התלהב.

‘בואי נכיר אותם קצת לפני שנזמין אותם הביתה,’ הוא אמר.

אבל מה אם לא נכיר אותם? מה אם אנחנו אמורים לעשות את הצעד הראשון?

אני מוציאה את הטלפון מהכיס ולוחצת על וואטסאפ. כשדיברתי עם מריה, היא הציעה להוסיף אותי ואת ליאו לקבוצה של ‘המעגל’, אז נתתי לה את המספרים של שנינו. עדיין לא שלחנו הודעה לאף אחד, וליאו רצה להסיר את עצמו כשהתחילו להגיע התראות לגבי משלוחי חבילות שהתפספסו ותחזוקת אזור המשחקים הקטן בכיכר.

‘ליאו, אתה לא יכול לעשות את זה!’ אמרתי בחשש שהוא ייתפס כגס רוח. אז הוא הסכים להשתיק את הקבוצה במקום לעזוב.

אני מביטה בצג. היום יש כבר שתים־עשרה התראות חדשות, וכשאני קוראת אותן לבי שוקע עוד קצת. אלה המון הודעות מדיירים שמברכים זה את זה לרגל שובם מהחופשה, אומרים שהם מתים להיפגש, להתעדכן, להתחיל שוב את היוגה, הטניס, הרכיבה על אופניים.

אני מהרהרת לרגע, ואז מתחילה להקליד.

היי לכולם, אנחנו השכנים החדשים ממספר 6. נשמח לפגוש אתכם להרמת כוסית אצלנו בשבת, החל משבע בערב. בבקשה תודיעו לנו אם תוכלו להגיע, אליס וליאו

ולפני שיהיה לי זמן להתחרט, אני לוחצת על ‘שְלח’.