פרק ראשון:
תמר

עיניו של מוחמד רַַגַבּ בלטו מתדהמה ומפחד. מעודו לא עמד תחת אש. חברו, מוחב עבד אל־רחמן, פרץ בבכי. ‘אל תעזבו אותי לבד.’ חבר שלישי, סייד בסטוויסי, קרא להם לשבת לצדו. היה זה כמה דקות אחרי שתיים בצהריים בשבת, 6 באוקטובר. מעל ראשיהם החלה הפצצה ארטילרית, ואף שהיו אלה כוחותיהם שפתחו במתקפה על האויב, מוחמד ומוחב לא נרגעו. סייד, המבוגר האחראי, המשכיל וקר הרוח, החל לשוחח איתם בניסיון להפחית מעט מתחושת החרדה. אחרי כמה דקות החל מוחב לצחוק ומוחמד הפסיק לבכות. אבל האש לא פסקה.

סייד חיכה לרגע ראשון של הפוגה. הוא לקח עיפרון, פתח את יומנו וכתב:

‘שתיים וחמש דקות. מטוסי חיל האוויר שלנו החלו לחצות את התעלה בגובה נמוך מאוד. ראינו עמודי עשן. כמה רגעים אחר כך החלה הפגזה ארטילרית כבדה של היחידות שלנו.’

חלפה יממה וחצי בלבד, והגדוד, על תותחיו הכבדים, נע מזרחה וצלח את התעלה. עד אותו היום הם צפו בחלקת המדבר ההיא רק מרחוק, והנה עתה הם כובשים אותה ברגליהם. בלבם פיעפעה התרגשות של שיבה הביתה. מן התעלה החלו לנוע לעומק השטח, וכאשר הגיעו לנקודה המרוחקת כשבעה קילומטרים מקו המים, החליטו מפקדיהם לעצור. דרכם היתה קלה, ודבר לא מנע מהם להמשיך עד ליעד.

‘קשה לי לדמיין כיצד נראה אבי עכשיו, לאחר ששמע ברדיו כי המבצע החל,’ המשיך סייד וכתב. ‘אני רואה אותו נושא בידו את הקוראן ומתיישב לקרוא בו אחרי כל תפילה.’ הוא נזכר באחייניתו מעאלי בת הארבע, שהתייתמה מאמה שלושה חודשים לפני כן. ‘כולי געגועים לחבק אותה.’ אחר כך חתם: ‘סיני המשוחררת. הגדה המזרחית.’

בניגוד אלינו, הישראלים, סייד לא הופתע בהינתן האות. הוא וחבריו ידעו על כך שבוע מראש. ידעו, אבל קיבלו את הבשורה בדאגה. חמישה ימים לפני פרוץ המערכה הוא ציין: ‘אני עדיין לא מוכן לפגוש את אלוהים. החיים מתוקים ויפים, ועדיין יש תקוות וחלומות שמחכים לי להגשימם ולחיות.’

חלפו שבועות ספורים מאז כתב שורות אלה, עד שיומנו נמצא בשלמותו על ידי חיילי צה’ל. סייד לא התכוון שזיכרונותיו יגיעו לידיים ישראליות. הוא כתב אותם לעצמו. הוא החל לכתוב באוגוסט 1973, חודשיים בלבד לפני שהמלחמה פרצה. לא היה חסר הרבה שהיומן יאבד לנצח. רצה הגורל, והוא נשכח בחולות. נשכח, ונולד בארץ חדשה.

אבל בל נקדים את המאוחר.

תמר ירושלמי היתה אחת החביבות עליי מבין החיילים במקום עבודתי, גלי צה’ל. כל חיילי התחנה הם צעירים מוכשרים ומרשימים בדרכם, חדי לשון, בעלי מחשבה מקורית ומחוצפים לתפארת. היא היתה כל זה, ויותר. ידעה את עבודתה העיתונאית, נראתה ודיברה כאדם בוגר, על כן, כשפנתה אליי עם זנבו של הסיפור, לא היתה סיבה להקל ראש בדברים.

תמר סיפרה לי על עודד, חבר של הוריה, המחזיק בידו כבר שנים ארוכות יומן של חייל מצרי ממלחמת יום הכיפורים, ואמרה שהוא מבקש להשיבו לבעליו. כמעט מראשית הדרך, אחרי שהגיע לידיו בימים שאחרי המלחמה, ניסה בכל מיני דרכים להשיבו, אבל ללא הועיל.

עוד לא נולד הגאון שהצליח למצוא אזרח פשוט בין עשרות מיליוני מצרים. ועוד ישראלי, שהדלתות במצרים סגורות בפניו. בכל זאת עניתי לתמר כי אשמח לפוגשו, וביקשתי שתמסור לי את פרטיו. חלפו כמה שבועות, ובערב סגרירי אחד בראשית 2013 מצאתי את עצמי אצל עודד ירון ורעייתו ציפי, בסלון ביתם בשכונת קריית היובל. עודד התגלה כאדם רהוט וטוב לבב עם חוש הומור ציני. בהשכלתו היה מהנדס חשמל, אבל זה מכבר מאס בעיסוקו ופנה לעבוד עם תלמידים בתיכון הניסויי בירושלים, שבו ניהל את המעבדה לפיזיקה, והמשיך בכך גם כגמלאי.

על השולחן בסלון היה מונח היומן הישן. היה זה ספרון בכריכת פלסטיק כחולה, ובתוכו דפי שורה גדושים כתב יד צפוף בערבית. דיפדפתי במרץ בחיפוש אחר שם הכותב. הוא חתם רק בשמו הפרטי, ‘סַיְיד’. תרתי אחריו שוב ושוב. בעמוד הראשון, באחרון, בין הדפים. סייד וזהו. כלומר, רק שמו הפרטי של הכותב היה בידינו. דומה הדבר למבקר זר, שנוחת בישראל ומחפש את נחום. איזה נחום? נחום מהפלוגה. מצאתי כי חלקו הראשון של היומן מחולק לפרקים. כל פרק מוקדש לאחד מחבריו ליחידה. אחד־עשר שמות, כל אחד הופיע בשמו המלא ועם כתובתו. המחוז, העיר ושנת הלידה.

אבל באותם רגעים שבהם דיפדפתי לראשונה ביומן בסלון ביתו של עודד ירון, המילים המסולסלות סיפקו לי חוויית קריאה משנית. כי אותו סייד לא הסתפק בטקסט בלבד. הוא עיטר את יומנו גם באיורים. בעפרונו האפור, בסגנון העשוי בקריצה, הוא צייר דיוקנאות של החברים. את דמותם הציב בתוך נוף המדבר שהקיף את המחנה. האיורים היו מדויקים, עשויים בקו דק, והם נדחסו לתוך דפי היומן בטבעיות. כעבור זמן, אחרי שהתפניתי להתעמק בכתוב, נוכחתי כי גם בתיאורים נקט לשון סאטירית. האיור והתיאור הלכו יד ביד, ולאט־לאט התברר כי אין זה יומן מלחמה בלבד, אלא יצירה ספרותית.

סגרתי את המחברת הקטנה ואמרתי לעודד: ‘זה לא יומן רגיל.’ עודד הסכים כי בידינו יצירה מיוחדת, וכי סייד אינו רק חייל, אלא גם אומן. מי יודע, אולי התפרסם מאז, ודאי עשה חיל. התאוויתי להיות שם, במעמד השבת היומן. אסע לקהיר, כבר החלטתי.

עודד הבהיר כי הוא ימסור את היומן לבעליו בלבד או ליורשיו. הוא הדגיש זאת כמה פעמים. לבעלים, ולא לאף גורם ממשלתי.

התנאי הזה נחת אצלי על קרקע רגישה. עשר שנים קודם, בקיץ 2003, קיבלתי פנייה דומה. עבדתי אז כעיתונאי בעיתון ‘מעריב’, ובתא הדואר האישי במערכת מצאתי מכתב. מעטפה שעליה נכתב בדיו כחולה ובכתב יד מושלם כשל סופר סת’ם. הפכתיה כדי לראות מי השולח. על החתום היה ברנש שלא הכרתי, בן ציון נוריאל מגבעת זאב. פתחתי את המעטפה ומצאתי בתוכה גלויה. ‘בידיי מכתבים שנשכחו בידי חיילים מצרים במוצב סירפאום,’ הוא כתב. ‘אם תוכל לסייע להחזירם ישירות לבעליהם, יהיה זה מעשה אנושי מצדך.’

הלכתי לפגוש את בן ציון. איש ירא שמים בעשור השמיני לחייו, שבריאותו החלה מתרופפת אבל מוחו נותר צלול ועיקר עיסוקו באותן שנים היה תיעוד הרצאותיו של מורהו, פרופסור ישעיהו ליבוביץ. אחת אחר השנייה האזין לשיחות מוקלטות מתוך הרצאות של הפרופסור וראיונות עמו בקול ישראל, תימלל את דבריו, ויחד עם חברים ובעלי עניין איגד אותם בסדרת ספרים.

‘לַיְבּוביץ!’ הרעים עליי בקולו ותיקן. ‘לא לֶיְבּוביץ, כמו שאומרים כולם.’ ‘שיחות על חגי ישראל ומועדיו’, כך נקראה הסדרה שהוציא לאור. אותו היום ישב בן ציון בתוך ערמות של ספרים וניירות, בסלון ביתו הקטן, והפליג בשבחו של ישעיהו שלו, הנביא. הנה כך בדיוק נראה, אמרתי לעצמי, אחד מתלמידי דרבנן. ואז פנה והוציא משום מקום ערמת מכתבים, ואמר לי: ‘קבל.’ היו שם כ־20 דפי שורה וגם שתיים או שלוש מעטפות דואר, שעליהן התנוסס כתב יד בערבית. מראה החבילה היה מופקר. הדפים מעוכים, מקופלים בחלקם, והמעטפות פעורות ללא השגחה. הבטתי במכתבים וניסיתי לפענח את הכתוב. כולם נכתבו בערבית ובעיפרון. בן ציון סיפר כי בהיותו חייל מילואים, קצת אחרי המלחמה, פקד את מוצב סירפאום על גדת התעלה אחרי שנפל בידי כוחות צה’ל. על אחד המדפים מצא את החבילה. הוא ביקש למסור לי את דפי החידה הללו, ובלבד שאפעל להעבירם לבעליהם החוקיים. גם הוא, בדיוק כמו עודד שנים אחר כך, חזר על בקשתו פעמיים ושלוש.

‘טיבו של האדם לבוז בז ולקחת שלל,’ אמר כמסביר מדוע שמר את האיגרות לעצמו. בחבילה אוגדו מכתבים שנשלחו אל חיילי סירפאום מקרובי משפחה ומחברים בעורף. בסך הכול 16 דפים שנכתבו בין ינואר 1971 לספטמבר 1973. רובם מוענו לחייל אחד, מוחמד זַיְן א־דין מאלכסנדריה. לא היה בהם כל תוכן צבאי. רק בשורות משפחתיות, דרישות שלום והרבה מילות אהבה וגעגוע.

‘השבח לאל, לא חסר לי דבר אלא הכבוד לראותך,’ פתח החבר מוחמד סַבְּר את מכתבו למוחמד זין א־דין באפריל 1971. על המעטפה הקפיד לציין: ‘האיחולים היפים ביותר — לדוורים’. אביו של זין א־דין כתב לבנו בינואר אותה שנה, כי החליט שב־21 ביולי תינשא אחותו מַבְּרוּכַּה לבחיר לבה. ‘אנו מבקשים כי תכבד זאת בנוכחותך ותודיע לאחיך הגדול’, הורה האב. ואילו חייל אחר, גומעה פריד, קיבל מכתב מאחיו, מוחמד, בפברואר 1973. ‘אנו מתגעגעים לראותך,’ כתב לו האח, ‘כפי שמתגעגע העץ למים, כמו שמשתוקק החולה לרפואה.’

הייתי עיתונאי צעיר ועדיין לא ידעתי מה שידעתי אחרי כמה שנים. עבור המצרים, מלחמת אוקטובר היא תמונת ראי של זיכרונה אצלנו. שני הצדדים רואים בה ניצחון, אבל כל אחד מפרש את הניצחון בדרכו. אנו מספרים סיפור על ניצחון בגלל שפגענו בהם אנושות, כיתרנו אותם והפלנו בהם רבבת חללים. הפכנו את התבוסה הוודאית לקרב בלימה ואחריו לסילוק האויב משטח סיני. על כן את המשא ומתן, כך לפחות חשבנו, הצלחנו לנהל מעמדת כוח ולא מתוך תבוסה. עבורם הניצחון איננו מה שהושג בשדה הקרב או בשיחות על הפסקת האש שנפתחו לאחר המערכה. הניצחון שלהם הושג חמש שנים וחצי אחר כך, כשאדמת סיני הוחזרה לחזקתם הודות למאמץ הצבאי. למעשה, לא אנו החזרנו את אדמת סיני למצרים. אלה הם שלקחו אותה מאיתנו. גם המצרים רואים מה שנוח להם. במצרים ממעטים לדבר על תשלום הדמים הכבד ועל קרבות הבלימה של הצבא הישראלי, ודאי לא עם ישראלים.

חלפו שנים רבות וביקורים אין־ספור ומפגשים עם מצרים, עד שלמדתי כיצד רואה המצרי הממוצע את השלום הזה. הסכם בגין־סאדאת מ־1979 איננו נתפס בעיניו בדומה למובנו הפשוט אצל ישראלים. עבור המצרי השלום בהקשר הישראלי הוא פתרון הבעיה הפלסטינית. מצחיק וגם עצוב לראות ישראלי ומצרי נפגשים. ‘טוב שיש שלום,’ יצהל הישראלי. ‘מתי באמת יבוא שלום,’ ישיב לו המצרי.

יצאתי מביתו של בן ציון נוריאל עם החבילה בידיי. אחרי כמה ימים יצרתי קשר עם מכר בשגרירות המצרית בתל אביב, ומסרתי לידיו את הערמה — ניירות ללא דורש, המאגדים אוסף מחשבות ורצונות של בחורים צעירים שאין לדעת מה עלה בגורלם. המצרי הודה לי בנימוס מאופק. חשבתי שיחזור אחרי פרק זמן כלשהו ויספר כי בעלי המכתבים נמצאו, או לפחות שארי בשרם התגלו וקיבלו לידיהם את הפריטים או שלמרבה הצער כולם קיפחו את חייהם ואין למי להחזיר את המכתבים. אבל לא שמעתי ממנו דבר. אינני יודע עד היכן הגיעו מכתבי סירפאום. ידוע לי כי מסר אותם לגורמים מוסמכים ממנו. אני יכול לנחש מי הם. אבל ספק רב אם הגיעו ליעדם הסופי.

לימים הסביר לי עודד ירון, לשאלתי מדוע התעקש לא להשיב את היומן לגורמי שלטון ישראליים או מצריים, אלא ישירות לבעליו — ‘היצירה הזאת איננה כה הרואית שהשלטון ישמח להתהדר בה,’ הוא אמר, ‘זו יצירה של אדם על בני אדם. אם תיפול בידי גורמי שלטון, הם בטח ידחפו אותה לאיזו מגירה ושלום על ישראל. לכן אני רוצה להשיב את היומן לבעליו או למשפחתו.’

אותו ערב בסלון ביתו, נאבקתי בעצמי לא לתקנו על מחשבתו התמימה כי נוכל למצוא בקלות את בעלי היומן. הכרתי את המצרים והוטרדתי מן המשוכות הצפויות בדרכנו. ואכן, לימים, כשפניתי למכר מצרי בעל קשרים וביקשתי שיבדוק אצל רשויות הצבא אם יהיו מוכנות לעזור בהשבת היומן, השיב הבחור ברוגז. ‘לא מקובל אצלנו לפנות לצבא. אתה רוצה שיעצרו אותי?’

ביקשתי מעודד שיספר על גלגולו של היומן, והוא סיפר שבמלחמה היה חייל מילואים. אחרי כיתור הארמייה השלישית הזדמן לחווה הסינית, ושם, במפגש אגבי, צנח לידיו היומן. הוא לא נתקל בסייד ובחבריו, ובדיעבד הבין כי לא לחמו אלה באלה. הוא אסף את היומן לכיסו והמשיך בענייניו. חודשים מעטים אחר כך פתח במאמץ לחפש את בעליו. אולי לא ניסה מספיק. אולי ניסה והמזל לא היה לצדו. בסיכומו של מסע, ליומן לא נמצאה כתובת.

צילמתי את העמודים הקטנים בזה אחר זה. הקפדתי במיוחד על המאוירים מביניהם ועל אלה שנשאו פרטים אישיים של חברים. בראשי כבר התרוצצו כמה שמות של מכרים מצרים שאליהם אפנה. הבטחתי לעודד לפעול כמיטב יכולתי, אבל בלבי כירסם הספק. הייתי אחוז במחשבה מקסימה ומשתקת, כי לפנינו משימת בילוש שרבים סיכוייה להיכשל.

לא ידעתי כי המסע רק החל.