"… אני לא הפרס שאימא שלי קיבלה, אם עוד לא הבנת את זה. אני הוא העונש! או הגמול שה׳חבר אלוהים׳, […]
פרוטוקול מספר 1
מספר: אמציה בן ישראל, קיבוץ עין-גב
טניה, אימא שלי, הייתה אחת מדור המייסדים, המקימים, של עין-גב. ככל שאני זוכר ומדייק בפרטים, היא נולדה בגרמניה, בעיר בשם דרמשטאדט, בת יחידה למשפחה די בורגנית, משפחת דוייצ’ר [Deutcher]. אביה היה מנהל ייצור בבית חרושת גדול לרהיטים. ליתר דיוק, לשולחנות, כיסאות, שרפרפים ודברים כאלה, דומים. אימה עבדה גם היא תקופה די ארוכה באותו בית החרושת כמנהלת חדר הדואר, אבל אחרי לידתה של טניה היא נשארה בבית כדי “לנהל” את המטפלת של טניה ואת שאר ענייני הבית.
החיים בבית היו טובים, ברמה אקונומית גבוהה יחסית. גם מבחינה תרבותית המשפחה הייתה פעילה והחזיקה כרטיסי מינוי לתיאטרון ה”אלטבינה”, התיאטרון העירוני. אני בהחלט יכול להגיד כי הוריה, בעיקר אביה של טניה, היו גרמנים פטריוטים. הם הצניעו את היהדות שלהם, והיא התבטאה בעיקר בכמה סממני חגים, כגון חנוכייה – ירושה מסבתא-רבתא, צלחת ליל סדר מפורצלן נדיר ויקר, ואולי עוד כמה פריטים שכמעט לא הגיעו לכדי שימוש. כך זכרה וסיפרה טניה – כמובן לא לי. אני שמעתי על זה מרזי, ששמעה באופן מאוד אופייני, “במחתרת”, מהוריה. אם אתם רוצים שאפשט לכם את תמונת המצב, זאת הייתה משפחה של “מתבוללים” כמו רבים אחרים בגרמניה.
טניה הייתה נגד הגישה המתבוללת, וככל שעברו הימים חשה זרה בבית הוריה. שיחות שהפכו לעימותים, לגערות ולאיומים גרמו לה להקצין את התנהגותה, בפרט כלפי הוריה. טניה בת הארבע-עשרה הלכה והפכה לאקטיביסטית אל מול גלי האנטישמיות שהלכו וצברו נראות ועוצמה. הדרך הציונית, פתרון ארץ ישראל לעם ישראל – זה היה המוטו שלה. הבסיס לכל התנהגותה.
כשהייתה בת שש-עשרה נכחה בארוחת ליל הסדר המסורתית בידיעה שזהו יומה האחרון שם איתם. הבית החדש שלה היה בתנועת הנוער “החלוץ”, שם הייתה מהפעילים הבולטים ושם התחילה את פעולות ההכשרה לקראת העלייה לישראל. העלייה בפועל התרחשה בשנת 1934, כשהייתה בת עשרים ושש, לא לפני שמחקה באופן רשמי את שם משפחתה והחליפה אותו ל”בת-ישראל”. טניה בת-ישראל.
בארץ ישראל טניה ורוב חבריה צורפו לקבוצת “בתלם”, קבוצת חלוצים, רובם צעירים, שעברו הכשרה מקצועית כדי שיוכלו בבוא העת להקים יישובים חדשים. וכך, בשנת 1937, אחרי סדרה של פעולות הכנה, עלתה עם חבריה על הקרקע שממזרח לכנרת, וכמו שאומרים אצלנו, “בעשר אצבעותיהם” הקימו יש מאין את קיבוץ עין-גב, שהוא הבית שלי עד עצם היום הזה.
היה ארוך ומשעמם, הא?
לטניה הזאת, לאימא שלי, ככה מספרים, לא היה תפקיד או משימה שהיא לא ביצעה עם הזמן. כן, נכון, גם האחרות עשו, אבל, אתם יודעים, תמיד יש אחת שהיא בולטת מכולן. גם אצלנו בדיג זה ככה. יש את כולם ויש אותי… זה המצב. ככה זה היה עד תחילת שנות הארבעים, בזמן שהיא קיבלה את הפיקוד על המטבח וחדר האוכל. את הממלכה הזאת היא ניהלה ביד רמה עד יומה האחרון.
אבא שלי? אבא שלי… ברשותכם אקרא לו עומאר, כי זה שמו המקורי. עומאר הוא יליד עג’ר. מכירים את הכפר? מאז ששת הימים הם אצלנו, בישראל, אך עקרונית הם סורים-עלווים. עומאר נולד בשנת 1923, חמישי בין אחיו ואחיותיו. באמצע שנות השלושים העביר האבא, ממדוח פתאלי – כן, זה היה שם המשפחה שלהם – את רוב משפחתו לכפר עכברא, ליד צפת. כעבור כמה שנים, בטפטוף, העביר את כל המשפחה לחיפה, שם הוא סחר עם מלחי הספינות שהגיעו לעגון בנמל. רוב בני המשפחה נטלו חלק במפעל המשפחתי, פרט לעומאר, שהיה בחור מיוחד שכזה ונטה ברוב הזמן להתרועע עם דייגי הסביבה ולדוג איתם.
בחורף 1943 הגיעו עומאר וכל גברי המשפחה לעין-גב, והעבירו מכולה גדולה מנמל חיפה. מאחר שהרווח הצפוי מהעסקה היה נאה, “גנב” אביו של עומאר את העבודה מקבלן ההובלות, ואף גייס כל זוג ידיים חסונות ופנויות.
במאמץ גדול ובאמצעים פרימיטיביים הורדה המכולה במזח הישן, וכולם, תשושים וחלקם מדממים, הוזמנו לחדר האוכל, שם המתין להם סיר בורשט רותח שהכינה טניה.
עומאר הציץ בסיר, בקושי מתגבר על תחושת הגועל, לקח בכל יד פרוסת לחם עבה ויצא לשוטט בקיבוץ. מבלי שתכנן נשאו אותו רגליו למתחם ענף הדיג, שם פגש את שרגא, מרכז הענף.
שלוש שעות שיחה, כששרגא פורש, מיישר, מתקן ומקפל רשתות דיג, חלפו כאילו היו שלוש דקות. במשאית, בדרך חזרה לחיפה, עומאר כבר ידע שלמחרת הוא חוזר לעין-גב, “הופך את העולם” עד ששרגא וחבריו יסכימו לקבל אותו לעבודה איתם.
איך שהגיע נלקח על ידי שרגא לצריף הירוק, שעוד קיים כמועדון הנוער. שם חיכו לו מיטת ברזל, רפוית קפיצים, שמיכת צמר וארגז תפוחים עם סוגר – שנועד להיות הארון שלו. “השלמות אתה כבר תלמד איך עושים,” סיכם שרגא, ויחד יצאו אל מעגן הסירות.
עומאר הפך מהר מאוד לדמות מרכזית בענף הדיג. גבוה, שחום, חסון (תסתכלו עליי…) וגם יצירתי מאוד במציאת פתרונות זולים לבעיות קשות. העניין של “הערביות” שלו היה מונח, איכשהו, בתחתית הראש של חלק מהחברים, אבל מצד שני כולם ראו איזה “סוס עבודה” הוא היה ואיזו קפיצה עשה הענף מאז שהוא הצטרף. ולכן הרוב העדיף לשתוק, לעצום עין ולשכוח שהוא ערבי. אפילו הדיבורים שעומאר יהיה מחליפו של שרגא, ברגע שיפרוש – והיו אף כאלה שהמליצו על הקדמת הפרישה של שרגא “לטובת הענף” – גם הם עברו די בשלום. וגם העובדה שמדי פעם יצא “לסידורים” ליום-יומיים, לחיפה או לעכברא או השד יודע לאן, לא הפריעה לאיש. עומאר דאג שהכול יתנהל כאילו הוא נמצא, וכשחזר, אם היו נדרשים תיקונים והשלמות טיפל בהם בעצמו ומיד.
מצד שני, ככל שעברו החודשים והשנים, ההתלחשויות והריכולים תפסו תאוצה. אני יכול לספור את מובילי ההתנגדות אם תרצו… אבל נעזוב את זה עכשיו. זה פחות חשוב. כי מה? הרי במשק הנכבד שלנו – בוא נודה – ספק אם אפשר היה לקלוט בני עדות המזרח, נניח מטבריה, או מצפת, או מירושלים, אז ערבי?! ערבי מוסלמי?!
כדאי שנמשיך. במהלך חגיגות הכרזת המדינה, שהיו מפוארות במושגים של עין-גב, נשחטו פרה, עגל וכעשרים עופות. המטבח עבד בצוותים מתוגברים, כשטניה – מחזיקה בכיס הסינר שלה את “תוכנית העבודה המפורטת” – מנצחת על העבודה ביד רמה. פרט לארוחת הערב המיוחדת נפתחו דוכני מזון גם ברחבת הריקודים שבחזית חדר האוכל, ובנוסף, ה”ג’ייקובסון”, הטרקטורון, עשה פטרולים בלתי פוסקים בין עמדות השמירה, הפילבוקסים, נו… מגדלי התצפית וסירות המשמר של הפלמ”ח שהגיעו למזח במסגרת הסבבים שלהן.
עומאר היה בין אלה ששובצו כתגבור למטבח ולחדר האוכל. טניה הבינה מהר כי כל מה שתטיל עליו, יבוצע גם בשלמות וגם מהר. בשלוש לפנות בוקר עומאר ניגש לטניה ושאל אם יש עוד משהו לעשות, ואם לא – ילך לצריף לישון איזה שעתיים עד ליציאה לדיג. טניה נעצה בעומאר מבט חודר, מהפנט, שלחה אליו יד ואמרה לו, “לווה אותי לחדר.”
שתקו כל הדרך. טניה בדקה את עצמה אם היא בהכרה מלאה ואם היא יודעת מה היא עושה. עומאר תהה כמה זמן שינה הוא יפסיד בגלל המחווה הזו, ללוות את טניה לחדר.
גם כשנכנסו לחדר לא נאמרה מילה. טניה הדפה את עומאר אל מיטתה. בלי להסס הסירה מעליה את בגדיה ומרחה את עצמה על גופו החסון של עומאר. וכך שכבו, ללא ניע, עד שנרדמו.
קרוב לשעה חמש השעון הביולוגי של עומאר העיר אותו. בעדינות החליק מתחת לגופה של טניה, כיסה אותה ויצא. בערב, בסיומו של יום העבודה, הגיע לחדר האוכל להתכבד משאריות ארוחת הערב. טניה ניגשה לשולחנו, בידה צלחת אמייל, מלאה בכנפי עוף מתובלות ובפלחי תפוחי אדמה מטוגנים. “פיניתי מקום לחפצים שלך בארונית שלי. המפתח מתחת למרבד,” אמרה לו בחיוך.
שרגא הקשיש סיפר לי פעם שכשהתברר שטניה ועומאר הם “זוג” ומבקשים את אישור המזכירות לגור יחד, יכול להיות שזה עשה יותר רעש מאירועי הקמת המדינה או מהמקלעים הסורים שצלפו בנו בלי הפסקה כל הזמן. השמועה אומרת שערב אחד כינסה טניה את ארבעים החברים והחברות, חברי המזכירות ומשפחות המייסדים, ואמרה להם שהמזוודה שלה ארוזה והקיטבג של עומאר ארוז, ואם עוד הערב לא יכיר בהם המשק כזוג לכל דבר, יתייצב בחצות הטנדר של משפחת פתאלי בשער ויסיע את שניהם לחיפה.
וכך הפכו טניה ועומאר לזוג רשמי. במסגרת חגיגת שבועות, במאי 1949, חיתן אותם חבר הכנסת הטרי, יצחק בן אהרון, שהתארח בחגיגה. ב”כתב ההתחייבות הזוגית”, שהוא עצמו חיבר, תוקן שמו הפרטי של עומאר לעומר, ושם משפחתו נרשם כ”בן ישראל”, וככזה נודע מאז, בעיקר לדור הצעיר. בעשרה במרץ 1950 נולדתי, בן יחיד להוריי, טניה בת הארבעים ושתיים ועומר בן העשרים ושבע. שמחה וששון למשפחת בן ישראל ולכל המשק!
כשאתה הבן של עומאר, כשאתה מזל דגים וכשאתה בן עין-גב, הסיכוי שלא תעבוד בענף הדיג הוא אפסי. ואכן ברבות השנים כך היה.
טניה ועומאר היו לזוג מרכזי בחיי עין-גב. באחת מאסיפות החברים פירט עומאר את הרעיון הכמעט דמיוני להכשיר שטח חוף, לנקותו, להוביל נקודת מים למרכז השטח ולהשכיר בקיץ שטחים לבניית אוהלים – עבור הבאים לנפוש באזור, אם הסורים ייתנו קצת שקט. ההצעה עוררה מהומה רבתי עד שטניה קלטה שההצעה מקדימה את זמנה, קמה והודיעה על הקפאת הרעיון.
זה היה במרץ 1960, כמה ימים אחרי שחגגו לי יום הולדת עשירי. עומאר הודיע לטניה כי הוא יוצא, כבעבר, למפגש משפחות של בני עג’ר עם קרובי משפחתם, תושבי סוריה, בחסות צבא האו”ם. טניה הייתה אדישה לנסיעה ורק דאגה שיצטייד במזון לדרך. היא הייתה מורגלת לנסיעות הדי-מסתוריות שלו מעת לעת. גם במשק לא עשו מזה עניין, ואף העמידו לרשותו את הפורד הישנה.
כשחלפו שלושה ימים ועומאר לא חזר, טניה התייעצה עם שרגא הזקן מה עושים. שרגא אמר שבין יומיים לשלושה אין הבדל וצריך להמתין. ביום הרביעי טניה עדכנה את בית הילדים שישימו עליי עין, ונסעה עם שרגא לחיפה, לברר אצל בני משפחתו של עומאר. בערב חזרו עייפים ומודאגים. איש לא ידע להגיד לאן נעלם עומאר.
כעבור עוד יומיים נסעו שרגא וטניה למשטרת טבריה והודיעו על היעדרותו של עומאר. שרגא החזיר את טניה למשק והמשיך למחנה פיקוד צפון, שם מסר תצהיר מפורט לקמב”צ הפיקוד, ידידו מהפלמ”ח, שיֵדעו… אולי יגלו משהו.
טניה התקשתה לנהל חיים סדירים. ליבה נשבר. היא לא הייתה נוכחת כמעט בחיי, שהתנהלו בלאו הכי עם ועל ידי הגננות, המורות והמטפלות. כשנה אחרי היעלמותו של עומאר מונתה חיותה לסגניתה של טניה, ולמעשה עשתה הכול. טניה הייתה מגיעה למטבח בשעה כלשהי, עושה סיבוב במטבח ובחדר האוכל ויוצאת. מי שחיפש אותה ידע שהיא עומדת – לא יושבת, עומדת – כמעט יום שלם על סלע ברכס המזרחי, וצופה כמגדלור ימינה ושמאלה, ממתינה לשובו של עומאר. שנתיים התנהלה באופן הזה עד שיום אחד קרס ליבה והיא מתה, כאובה ושבורה.
אין עדיין תגובות