"מה הן התמונות האלה?" שאלה אותי סומה, אשתו של קולונל תאודי סאלם המצרי, חברי לספסל הלימודים בקורס המטה של ה־RAF. […]
– פרק 1 –
רגל שמאל מרקדת
הפלות ראשונות – שני מיג 21, 6 באוקטובר 1969
"רריננננג… רריננננג… רריננננג…" צלצול פעמון ההזנקה מחריד את שנתי! אני מקיץ, הלום. מוצא את עצמי לבוש בסרבל טיסה, בחליפת לחץ (ג'יסוט), ובנעלי טיסה (זו הפיג'מה של הטייסים הנמצאים בכוננות). בתוך שניות עולה שריקתה החדה של הסירנה וקצב פעימות ליבי עולה באחת. אדרנלין מוזרק לעורקיי, ערפול הופך לריכוז, רוגע לערנות. אל ההמולה מצטרפים קולות חבריי הנרגשים. השקט הנעים ששרר עד כה בחדר הכוננות של הטייסת בשדה התעופה רפידים, (ביר גפגפה בסיני) מופר באחת! אני מזנק מהמיטה, חוצה את דלת חדר הכוננות בריצה לכיוון מטוס ה"שחק" הממתין לי בעמדת ההזנקה בשקט דרוך, מנסה לשנן את סדר הפעולות המיידיות בהתנעה להזנקה, אך ההתרגשות מפירה את הריכוז שלי, המחשבה מתערבלת בשאיפה "לזנק, להיכנס לקרב… להפיל!" אם זוהי אכן הזנקת אמת, תהא זו הזנקת הבתולים שלי, חולפת המחשבה בראשי.
אוקטובר 1969, תקופת מלחמת ההתשה מול מצרים. חבריי לטייסת כבר הוזנקו מספר פעמים, צברו ניסיון בפטרולים ובקרבות אוויר אמיתיים, בעוד שאני לא זכיתי להזנקה או אפילו לכוננות ״הנע והמתן״ בתא הטייס.
עודד מרום, מוביל המבנה שלי ומפקד הטייסת, רץ לפניי אל מטוסו. אני מהדק את אבזמי חליפת הלחץ תוך כדי ריצה מהירה, מתנשם ומתנשף מחייך אל המכונאי הממתין לי ליד סולם המטוס, והוא עוזר לי להשחיל את ידיי אל תוך ה״מיי וסט״ בתנועה סיבובית אופיינית.
טיפוס זריז בסולם, וכבר – בתוך המטוס. המכונאי קושר אותי במיומנות. אני סומך עליו.
אבטחות בחוץ, חגור מהודק, קסדה על הראש, ו… "זנק לכיוון צפון, מטוסי אויב תוקפים בבלוזה!" נשמע קול באוזניות.
שם, כמה עשרות קילומטרים צפונית למיקומי ממוקמת סוללת ההוק הנתקפת.
לסימני היד של המכונאי – אני לוחץ על כפתור ההתנעה. אוויר דחוס מתחיל לסובב את המנוע ברעש אופייני. סיבובי המנוע כאילו אינם רוצים לעלות, על אף שאני יודע שזהו הקצב הרגיל. 40 שניות עכשיו – הן נצח. הפעם המנוע לא יאכזב אותי, הוא חייב להתניע כבר בניסיון הראשון.
התניע!
מטוס השחק מקרטע על משטחי הבטון העקומים, אחרי "מספר 1" אל מסלול ההמראה, כשתוך כדי ההתיישרות להמראה סוגר רצועות אחרונות ומשלים הפעלת מפסקים. עודד פותח בריצת ההמראה וכמה שניות אחריו גם אני, ואנו ממריאים אל האובך בנוף המדברי. שובלי טילי ה"הוק" ששוגרו על ידי הסוללה שלנו אל מטוסי האויב התוקפים נראים בעת ההמראה. נראה שההוקים מחטיאים. הבקר לוקח אותנו ל"חיתוך דרך" לכיוון צפון מערב, בתקווה לתפוס את התוקפים בדרכם חזרה מערבה. נראה שהסיכוי קטן כי הוזנקנו באיחור. הטווח גדול והמיגים בורחים לכיוון מצרים. עודד איננו מפחית את כוח המנוע אחרי ההמראה, אלא משאיר "מבער אחורי", "כוח מלא". המרחק בינינו נפתח בהדרגה מכעיסה. הישאר מרוכז ושמור על קשר עין, אני אומר לעצמי.
בתוך שניות מודיע הבקר על מבנה מיגים נוסף הטס מזרחה כדי להגן על חבריהם שתקפו בדרכם חזרה בכוונה ברורה להתעמת עימנו – אם יידרש. מטוסי היירוט המצריים, מיג 21, מהווים יריב חזק יותר מחבריהם – מטוסי התקיפה הנמלטים, והבקר מבהיר שהם היריב שלנו, מעלה אותנו ל־20,000 רגל ומפנה אותנו יותר ויותר מערבה.
הפנייה מערבה מקשה עליי לראות את מספר 1. סנוור השמש מקשה אף הוא. שעת אחר צוהריים מאוחרת, אביך, והשמש על סף שקיעה. אנו מתקרבים לתעלת סואץ במהירות על־קולית של 1.1 מאך. הוראות הקבע אוסרות את חציית התעלה ללא אישור!
"רשות לחצות את התעלה," מבקש עודד המוביל מספר פעמים ברדיו.
"שלילי," התשובה החוזרת מהבקר, "המשך לכיוון 270, רביעיית מיגים ב'שעה 12' מושכת אליכם!"
הבקר הטוב, אשר גם הוא לכוד בין ההוראה "לא לחצות את קו התעלה" ובין מתן ההכוונה הטקטית הנכונה, מוצא את הדרך להיות בסדר גמור עם ההוראות וגם איתנו. ברגע זה אנו חוצים את התעלה.
"למפגש!" מודיע הבקר.
"הפעל מפסקים!" מורה עודד, כאילו היה דרוך לקראת הודעת הבקר.
ההוראה מעבירה בי מעין זרם חשמלי, ומטיחה אותי אל מציאות קרב האוויר. קרב אוויר אמיתי! את עודד אני כבר בקושי רואה.
נדמה שהוא אי שם ב"שעה 12", כשלפתע הוא מודיע, "קשר עין. נכנס על זוג מיגים!"
שוב אני מחסיר פעימה. אני מגלה זוג נוסף, שני מיג 21, חולפים מתחתיי מימין לשמאל בפנייה ימינה לכיוון עודד. אני "קדמי" מדי, עם עודף מהירות אדיר. כדי להגיע אל הגזרה האחורית של המיגים עליי לנצל את עודף האנרגייה ולבצע תמרון חריף, כי רק כך אוכל להגיע לעמדת ירי עליהם. אני מושך חזק למעלה תוך כדי שאני חולף מעליהם במצב אף גבוה, עדיין עם כל שלושת ה"בידונים" העל־קוליים (אחד של 880 ליטרים ושניים של 500 ליטרים). יהיה עליי להשליכם כדי להקל על המטוס לבצע תמרונים זריזים. המיגים ממשיכים בפנייה אופקית ימינה מכיוון דרום מערב, צפונה אל עודד.
לפתע אני חש שרגלי השמאלית רועדת וחובטת בדוושת הכיוון בלי שיש ביכולתי להפסיקה. מוזר… תופעה חדשה, עוברת המחשבה במוחי, דרך מקורית לבטא התרגשות. אני מוודא שיש לי שליטה מוחלטת בהיגוי המטוס, חש בכושר מלא להילחם והריכוז בקרב מסיח את דעתי מהרעידות.
בשיא המשיכה אני מוריד חריף את אף המטוס לכיוון הקרקע וממשיך אנכית למטה תוך כדי כניסה לביצוע חצי לולאה מאונכת מטה שבשפת טייסי האירובטיקה נקראת "ספליט S" (S חצויה). זה בדיוק התרגיל האירובטי שניסיתי לבצע ללא אישור ומבלי לדעת את שמו, בסולו הראשון שלי כחניך ב"פוגה" ושממנו נחלצתי בעור שיניי… בחלקו האנכי של התרגיל אני עובר לביצוע "גלגול/ תפירת מאזנות" וחותך אל תוך הפנייה של זוג המיגים "שלי". התרגיל שביצעתי מביא אותי לכיוון צפון ואת אף השחק חזרה אל האופק בטווח של כ־800 מטרים אחרי מיג מספר 2 בזוג.
בשלב זה אני כבר יכול ואף נאלץ להשליך את מכלי הכנפיים הנתיקים אשר עד כה לא אפשרו למטוס השחק להביא לביטוי מלא את יכולת התמרון המדהימה שלו, ההכרחית לקרב. אני מזהה שזוג המיגים שלי יוצר עימי קשר עין, עוזב את עודד ומתייחס אליי. אני מתיישר לשנייה ומשליך את נתיקי הכנפיים ומשאיר את מכל ה־880 שבגחון, מאחר שיש בו עדיין דלק שיספיק לשלוש דקות קרב נוספות, שלוש דקות העשויות להיות יקרות מפז.
רגל שמאל כל הזמן ממשיכה לרעוד על הדוושה, אך איננה מפריעה לפעולות ההטסה שלי…
זוג המיגים מבצע בעיקר תמרונים אופקיים, כשמספר 2 האומלל משתדל להידבק למוביל שלו ככל שהוא יכול. התמרונים החדים שלהם גורמים למרחק שביניהם להיפתח. בשלב זה מגיעה מהבקר התרעה על רביעיית מיגים נוספת ״בדרך לקרב״. למרות להט הקרב אני רואה את עודד מתמודד עם המיגים שלו, ותוך כדי כך נאלץ "לשבור" פעמיים, כדי להבטיח את זנבי. אני מצליח להמשיך בקרב עם הזוג שלי שהגיע לעמדת נחיתות ברורה ביחס אליי.
כשאני מתקרב לטווח 600 מטר, בזווית צידוד טובה, מחליט טייס המיג המצרי מספר 2 שבשלב זה כדאי לו כנראה להתחיל להתייחס אליי בלבד ולעזוב את המוביל שלו.
"נתק מגע!" נשמע לפתע קולו של הבקר.
מה?… כבר?… אני יודע שבמצב כזה מותר לי לסיים הפלה. המיג נכנס לסדרה של הפיכות הטיה פראיות אשר מקרבות אותי במהירות לטווח 250 מטר.
רגל שמאל עדיין רועדת לסירוגין, כאילו היא שייכת למישהו אחר.
אני מבין שבתמרונים פראיים כאלה הסיכוי "לשים כוונת" כראוי לירי תותחים, קלוש, שלא לדבר על שימוש בטיל "שפריר 1" שהיה ידוע כטיל מאכזב. הרבה זמן אין לי, כי המיג המוביל מתחיל להתרחק, והרי החלטתי שעליי להפיל גם אותו, וכבר הגדרתי אותו לעצמי כמטרה מספר 2 להפלה בקרב זה. עליי להספיק להפיל את המיג הראשון ורק אז להתמקד בשני. החלום מתחיל להתפוגג. למיגים מנוע חזק ומיגים מתרחקים – קשה לתפוס. לרגע אני חש שהחלום להפיל שני מיגים בקרב הראשון עלול להישאר חלום וההחלטה המקדימה הזו לא תתממש. כשחשבתי על קרבות אוויר, דמיינתי מצבי קרב, מעין אימונים מנטליים. תמיד "ראיתי" קרבות שבהם אני עובר בטבעיות ממיג מופל אחד לעוד אחד ולעוד. רבים דיברו על הפלת מיג, אצלי בראש היו תמיד "הפלות של מיגים". תמיד יותר מאחד.
מיגים נוספים מצטרפים לקרב, מטרידה אותי המחשבה.
תמרוני הפיכות ההטיה המהירות והחריפות של המיג שלפניי אינן מונעות ממני "לשמור מקום" אחריו, אך קצב ההפיכות לא מספק לי את הזמן הנחוץ לייצוב הכוונת עליו. אני מחליט לנסות "ירי בחליפה". בחליפה הבאה שלו משמאל לימין אחכה לו עם ה"פיפר" (נקודת המכוון שבכוונת) בהטיה הפוכה לשלו. וכך אני עושה: לוחץ על הדק התותחים על פי שיפוט עצמאי. עוצמת הפגזים הנורים מרעידה את המטוס שלי אך אין פגיעה.
״אנסה שוב בחליפה הבאה,״ לוחש לעצמי, ומבחין שרגל שמאל ממשיכה בריקוד.
אין זמן למחשבות סרק. אני מייצב את הפיפר, דרוך כנמר הממתין לטרף, אבל המיג חולף מתחת לקו הטיסה שלי ולא נופל למלכודת. אני לא יורה, ומחשב מחדש את מרחק ההיסט ואת שניית הלחיצה על ההדק. אסור לטעות הפעם! ברור לי שהחליפה הבאה תהיה גם ההזדמנות האחרונה. הטווח יהיה קרוב מאוד, כ־200 מטר! יש סיכוי ש"אעוף קדימה" או "למעלה" בגלל הפרשי המהירויות ביני ובין המיג. בשנייה שבה נראה לי שנתיב הפגזים יפגוש את המיג, אני סוחט את ההדק אל תוך הסטיק למשך שנייה שלמה. צרור ארוך של זוג תותחי ה־30 מ"מ מרעיד את המטוס ושולח כ־50 פגזים אל המיג. לאחר שבריר שנייה המיג נדלק. להבה כתומה־אדומה פורצת ממנו, פחים מתקלפים עפים לכל עבר והוא כאילו נעצר בשמיים, וכפי שחששתי – נוצרת בינינו מהירות סגירה מסוכנת. משיכה אינסטינקטיבית בסטיק ואני חולף מעל מה שנשאר ממנו. הניסיון שרכשתי באימונים והאינטואיציה שיחקו לי.
בסריקת שמיים קצרה אני רואה את המיג המוביל שכבר אין לו את מי להוביל כ־700 מטר לפניי, משמאל. שובר קצרות ומסתכל לאחור כדי לוודא שאין אויב על זנבי. אני נקי. מבטי נופל על המצנח של הטייס שהופל על ידי זה עתה – מתנופף לו בין שמיים וארץ. אני חש הקלה מסוימת. מה מרגיש הבחור? חולפת המחשבה בראשי.
"הפלתי אחד!" מדווח עודד על הפלת מיג.
"גם אני הפלתי אחד!" מדווח מייד אחריו.
זה הזמן המתאים להשליך את בידון הגחון שהתרוקן כדי להגיע אל המיג השני שלי. אני מתחיל לחתוך ימינה לתוך מעגל הטיסה של המיג.
"הפסק קרב!" נשמעת ברדיו הודעת הבקר הבלתי נמנעת, ממנה יגורתי.
משמעותה, להפסיק לאלתר כל פעולה ולחזור הביתה מייד. אני "לא שומע" ולא עונה.
טייס המיג שאינו מעריך את מהירותי הנמוכה טועה, מתחיל לשבור ימינה ומקרב את עצמו אליי לטווח של כ־500 מטר. לפתע אני מבין שבעצם יש לי בעיה אמיתית להפיל בטווח זה. בטיסות האימונים התרגלנו תמיד לעשות "רמאות קטנה" וגם בטווח 500 מטר הכתבנו לכוונת טווח מכני של 250 מטר. טווח קרוב יותר מקשיח את הכוונת ונוח יותר להצליח להפיל. קל באימונים, אבל מה אני עושה במצב אמת? כאן הבלוף לא יעבוד, המיג לא ייפול. בטווח רחוק אמיתי לא היה לי ניסיון. מה יהיה?
כהרגלי מהאימונים אני מכתיב לכוונת טווח 250 מטר, וכדי לתקן לטווח 500 מטר, אני מחליף בעצמי את חישוב הכוונת, מכוון את הפיפר להיסט מוערך שנראה לי, עם הגבהה מסוימת לתיקון נפילת הכובד של הפגזים, ולוחץ על הדק התותחים… בול!!! לא ייאמן! המיג נפגע והוא נופל! נשימה עמוקה מסחררת את ראשי מעט.
"קיבלתי, הפסק קרב," אני מאשר ומדווח, "הפלתי מיג נוסף!"
לאחר מכן מבצע שבירת ניקוי – לוודא שאין מטוס אויב מאחוריי בפנייה לאחור, והביתה.
אופס, אני מגלה מיג חדש שמנסה להתארגן לירי, בטווח כ־1,000 מטר מאחורי זנבי. הגובה כבר די נמוך, להערכתי כ־2,000 רגל. אני יודע שגם המוביל שלי פנה הביתה. על אף שיש לי עדיין די דלק ותחמושת בתותחים, אין לי אישור להתחיל קרב חדש. בהקפדה על הנהלים אני מוותר על הפיתוי להיכנס לקרב חדש להפלת עוד מיג, מבצע שבירה לאחור מכיוון מערב מזרחה, מנמיך לגובה נמוך מאוד ונצמד אל הביצות של אגם המנזלה. מבער מלא, והמהירות על־קולית. בנתונים כאלה אני יודע שאף אחד לא יכול להפיל אותי. לאחר כשתי דקות ארוכות של טיסה נמוכה ומאומצת אני מלחך את המים, וחוצה את התעלה חזרה לשטחנו, ממשיך קצת ותוך כדי התרוממות קלה מבצע עוד שבירת ניקוי – לוודא שטייס המיג לא בחר להמשיך אחריי לשטחנו. אני "נקי".
עכשיו מצפה לי בעיה חדשה: איך מוצאים את שדה רפידים באובך הכבד, כשהשמש קרובה לאופק לקראת שקיעה. הראות מוגבלת למייל אחד או שניים וקשה לראות קדימה. משום מה, דווקא בשלב זה הבקר לא מוצא אותי.
ג'בל מערה המוכר נותן לי נקודה להתמצאות ואני טס לאורך הכביש המוכר עד רפידים.
מעל הבסיס אני מבצע שני "גלגולי ניצחון" (Victory Rolls) מסורתיים לציון הפלת שני המיגים הראשונים שלי, וחוזר לנחיתה.
התרגשתי מאוד.
בחדר הכוננות שטפתי סוף־סוף את העיניים ושמתי לב שהן שורפות מאוד, מאחר שלא קיבלו במועד את שטיפת היקיצה הרגילה כשזינקתי מהמיטה אל המטוס.
רעידות רגל שמאל חלפו כלא היו. הבנתי שההתרגשות העצומה בחרה לבוא לידי ביטוי בדרך מקורית זו. אך היה עוד משהו מוזר לכל אורך הטיסה! משהו משמעותי הרבה יותר. היה חסר לי משהו בקרב. לאורך כל הקרב!
מפת קרב אוויר ראשון, במצרים, 6.10.69, הפלת שני מטוסי מיג
מה זה? שאלתי את עצמי.
כן! מד גובה ומד מהירות!
אני מבין שלא התייחסתי אליהם לחלוטין!
מתחילת הקרב ועד סופו טסתי לפי תחושה, שיפוט ואינטואיציה. הבנתי שהתנהלתי בקרב באופן לא יעיל ומסוכן!
איך ייתכן ששכחתי את קיומם של שני מכשירי מפתח קריטיים אלה?
למרות ניסיוני הקרבי הרב במשימות תקיפת מטרות קרקע, הבנתי שבקרב אוויר יש משהו אחר. המטרה אינה סטטית, הכול דינמי ומתפתח על ידי כל אחד מהצדדים המגיבים זה לפעולותיו של זה, ללא תכנון מראש. מעין שחמט דינמי תלת־ממדי. יש בו יותר משתנים שאין לי שליטה עליהם, חוסר ודאות וסכנה מהמטרה עצמה, מטרה שבה יושב טייס שמטרתו להפיל אותי…
ההתמודדות עם כל אלה מחייבת יכולות ומיומנויות אישיות שמפתח הטייס בהכנה לקרב אוויר: התמצאות מרחבית, זיהוי מצבים, ניתוח, שיפוט, אינטואיציה יצירתית ותגובה מהירה, תוך כדי התאמתן לטקטיקות הלחימה שהטמיע.
את כל אלה ועוד היה עליי לבטא יחדיו דרך יכולת הטסה גבוהה, יחד עם שליטה מוחלטת במטוס ובמערכותיו, במהלך קרב אוויר המתמצה בתוך דקות ספורות בלבד. המפגש הראשון שלי עם האתגר הזה, יחד עם השאיפה להצליח, יצרו אצלי התרגשות בעוצמה שטרם הכרתי, כזו שכנראה אופיינית לקרב אוויר, במיוחד הראשון!
רעידות רגל שמאל הן שהיוו את האינדיקציה הברורה להתרגשות החריגה שאליה לא הייתי מודע במהלך הקרב.
אזכור זאת לקרבות הבאים! החלטתי וחשבתי לעצמי שהידיעה מראש תאפשר לי להתמודד עם הרגש באופן רציונלי.
אין עדיין תגובות