דמבה הוא ילד אפריקאי צעיר שחייו עברו עליו בנעימים בכפר שבו גדל, עד שיום אחד הגיע לכפר שליט המדינה, מאקומה, […]
– פרק 4 –
סיפורו של דמבה
"עד כאן אני, ועכשיו תורך," אמר פינייה באנגלית ששרידים של יידיש עדיין בלטו בה, תוך שהוא פונה לגבר הצעיר והנאה שישב לצידו. האחרון, שנראה היה כמרוכז בנקודה מרוחקת, התנער, הסתכל לצדדים והתחיל לדבר. היה לו קול גרוני עמוק וחם, וניכר שלא הייתה זו הפעם הראשונה שבה הוא מספר את סיפורו.
"נולדתי בקיסרות מרומבה, מדינה במרכז אפריקה שנשלטה במשך שנים ארוכות בידי אותה משפחה, משפחת מאקומה. אבל בכפר הקטן שבו נולדתי הכירו את השם הזה רק מרחוק. כמו שאתם מספרים על נסיכים ונסיכות מהאגדות, כך ידענו גם אנחנו שיש קיסר, שהוא גר בארמון בעושר גדול ושהוא מנהל את כל המדינה. אבל האמת היא שזה לא שינה לנו. הדבר היחיד שהזכיר לנו אותו היה טקס איסוף המיסים השנתי. אחת לשנה היה נערך חג גדול בכפר. אנחנו היינו מעמידים שולחנות ארעיים בכיכר המרכזית של הכפר בין הבקתות, וכל האנשים המבוגרים שבכפר היו נאספים כדי לתת ככל יכולתם לקיסר הגדול שמגן עלינו ושולח לנו ברכה. ביום המיועד היו מגיעים כמה ג'יפים עמוסים במזון, ומתוכם ירדו מושל המחוז ואנשיו. הקיסר מעולם לא הגיע, ולנו היה ברור כי איש מכובד כמוהו גם לא צריך להגיע לבקר את הכפר הקטן והנידח שלנו. אנשיו של המושל היו פורקים מזון וכדי שיכר, והמושל היה מתיישב בראש אחד השולחנות. איש־איש בתורו היה מגיע לשולחן ומניח את מנחתו בפני מושל המחוז, אשר בתורו היה מוחא כף שלוש פעמים, אומר שהקיסר מודה לו על תרומתו ומזמין אותו ואת משפחתו לטקס שיתקיים בערב. בערב היו מתקיימות חגיגות שאותן אני זוכר עד היום כאירועים הכי משמחים בילדותי. נשות הכפר טרחו כל היום להכין מאכלים שהוגשו בחגיגה, והיו ריקודים שאותם למדנו מאז שהיינו תינוקות. מרשים במיוחד היה הריקוד של מכשף הכפר, שהיה מתלבש בבגד העשוי מעור נמר שחוברו אליו שערות ארוכות ויפות של קוף קולובוס. על פניו הוא עטה מסכה שחורה־לבנה, וכך הוא היה מסתובב ומסתחרר במרכז מעגל הגברים הרוקדים, כשהאקסטזה של החוגגים הולכת וגדלה כל הזמן. כנראה גם לכמויות בירת התירס שנמזגה מהכדים הגדולים הייתה השפעה רבה בשמחה. נשות הכפר עמדו מסביב, שרו ותופפו על תופים. אלה היו ימים מאושרים.
"אבי נהג לצאת לצוד עם גברי הכפר, והוא החל ללמד אותי איך עושים זאת. הוא התמחה בציד בעזרת קנה וחץ שאותו נושפים מתוך הקנה. החץ היה מורעל ברעל שאותו אבא הכין מעלים שרק הוא ידע למצוא ביער. מהר מאוד הוא הפך לשם דבר בכל האזור כצייד מיומן שיכול לפגוע בחץ אפילו בקוף קטנטן ממרחק רב. אהבתי לצאת איתו לציד. אהבתי את האופן שבו שאר הציידים הביטו בו בהערצה, את השקט שבו ידע ללכת בשבילי היער מבלי לדרוך על ענפים ולשבור אותם כדי לא להפחיד את החיות. אהבתי גם את הריכוז שניבט מפניו כשקירב את הקנה לפיו בטרם ירה את החץ שהביא למותה הוודאי של החיה שאליה כיוון. כשהיינו חוזרים לכפר היו יוצאות הנשים לקראתנו, ובראשן אימא, שמלאת גאווה הייתה אוחזת בידו. לא פעם הבחנתי במבטיהן המקנאים של יתר נשות הכפר. אני והילדים האחרים היינו רצים לכפר, פושטים את חגורת הציד שלנו ומזנקים למימיו הקרירים של הנהר, שזרם לאיטו סמוך לכפר. היינו קופצים למים ללא שום חשש, למרות שידענו כי ייתכן שתנינים או נחשי מים יכולים להיות בהם, אך כדרכם של ילדים בטחנו ביכולתנו להבריח אותם, וממילא היה קשה לעמוד בפני הפיתוי של המים הקרירים. שיחקנו עד שהאימהות היו קוראות לנו לאכול את הבשר שהביאו הגברים ואת גידולי השדה שהן טיפחו. אני עדיין זוכר את הטעמים, הריחות של הקיץ המעורב בריח היער מחד, ובריח הארוחה והבשר הצלוי מאידך.
"נראה היה כי החיים הטובים ימשיכו לעד. וכי למה לא? מה כבר יכול להשתנות בכפר הנידח שלנו? הייתי ילד תמים מדי. בוקר אחד, לקראת הטקס השנתי של העלאת המיסים, הודיעו לנו כי בנו של הקיסר, יורש העצר ג'וזף מאקומה בכבודו ובעצמו, יגיע השנה לטקס. התרגשות גדולה עברה בכפר. שמענו כי לקיסר יש בן. השמועות אמרו שהוא נסע למקומות רחוקים כדי ללמוד, וכי חזר משם כשהוא שונה, אוהב את החיים הטובים, מרבה להתרועע עם בחורות ובייחוד שותה הרבה משקאות אלכוהוליים ושומע מוזיקה 'אחרת'. לא המוזיקה שעליה גדלנו, אלא מוזיקה שאותה הביא מאותן ארצות. הכפר געש ורגש, בנו של הקיסר יבקר בכפר הקטן והנידח שלנו!
"כמה ימים לפני הגעת 'הנסיך ג'וזף' החל הכפר בהכנות. הרחבה בין הבקתות נוקתה, העשבים שבה, עד האחרון שבהם, נוכשו היטב והשולחנות שהוצבו קושטו בפרחים שנאספו ברחבי היער. נשות הכפר מרחו עצמן במיטב המשחות וקלעו זו לזו את שערן. הגברים ליטשו את הסכינים הארוכות, המצ'טות, כדי שיבריקו בשמש, וצבעו את עורם כפי שהיה נהוג בעבר עם צאתם לקרב. הכפר המתין בדריכות לביקור.
"ביום הביקור קמנו ילדי הכפר מוקדם מהרגיל. לפני כן הזהירו אותנו שלא להיות חוצפנים ולא להסתובב למבוגרים בין הרגליים. אז מה שנותר לנו היה לטפס על העצים הגבוהים ולצפות אל האופק בציפייה לשיירה המלכותית. לקראת שעת הצוהריים התרומם ענן חול אדמדם מדרך העפר, ואנחנו ידענו שהשיירה בדרך. זמן קצר לאחר מכן ראינו ארבעה ג'יפים שעשו דרכם על דרך העפר לכיוון הכפר שלנו. אלה לא היו הג'יפים של המושל, שהיו ג'יפים ישנים ופתוחים. הג'יפים שנסעו על דרך העפר היו גדולים, מבריקים, חדישים וסגורים. בפעם הראשונה בחיי ראיתי חלונות שחורים אשר לא ניתן לראות דרכם את היושבים בפנים. הג'יפים התקרבו לכפר, וטרם הגעתם כבר היה אפשר לשמוע מתוכם מוזיקה קולנית ורועשת שאותה לא הכרנו. לעיתים היא נשמעה חזקה וצורמנית, בעלת הלמות תופים מטורפת, ולעיתים היא נשמעה כאילו מישהו מדבר ומלווה במוזיקה. היום אני יודע שלמוזיקה הזו קוראים 'ראפ', אולם אז כילדים נשמעו לנו הצלילים כלחש כשפים מפחיד.
"הג'יפים נסעו למרכז הכפר במהירות רבה. הם העלו ענן אבק שלכלך את הרחבה ואת השולחנות שנשות הכפר עמלו לקשט. הג'יפים נעצרו. אנשי הכפר נקבצו סביבם. מתוך הג'יפ הראשון ירד הוד מעלתו ג'וזף מאקומה. הוא היה לבוש בבגדים לבנים בוהקים ונעליים שעד אז לא ראינו כמותן וכיום אני יודע שאלה סניקרס בצבע זהב. את הבגדים עטפה גלימה ארוכה, אף היא בצבע זהב, שאבני חן נתפרו אליה, והיא הבהיקה בשמש באופן שסנוור את המסתכל בה. מאקומה עצמו היה ממוצע קומה, וגלימתו הגיעה כמעט עד האדמה. שערו היה קלוע בצמות והשתלשל עד לכתפיו. בקצה כל צמה הייתה קלועה אבן חן בצבע אחר. לעיניו הרכיב משקפי שמש בעלי זגוגיות אטומות, שבהן השתקפו תושבי הכפר הנפעמים.
"בנוסף להוד מעלתו ירדו מהג'יפים כעשרה אנשים. כולם לבושים במדי צבא ואוחזים בנשקים שידענו שהם רובים, והיום אני יודע שמדובר בקלצ'ניקובים. הרובים היו חדשים ומבריקים. איתם ירד המושל שנראה כאילו הוא מבקש לברוח מהאירוע. פניו היו נפולים, והוא השתרך מאחור בחוסר חשק, כאשר מדי פעם אחד האנשים עם הרובים מזרז אותו ולא בעדינות יתרה. עם פתיחת הדלתות התגברה המוזיקה מהרכבים, ואנחנו הילדים אטמנו את אוזנינו בידינו.
"ג'וזף מאקומה נעמד באמצע הרחבה. על פניו עלה חיוך, אולם זה לא היה חיוך חביב. זה היה חיוך של נער בן עשרים שהעולם מונח לרגליו והוא רגיל לכך. הוא הסתכל בזלזול על סביבתו ושאל־נבח על אנשיו:
"'איפה המושל הבטלן?' היה מי שדחף את המושל עד שזה עמד נזוף בצידו.
"'מתי מתקיים טקס קבלת הכסף שלי?' הוא שאל־דרש מהמושל.
"'הוד מעלתו,' אמר המושל, 'הנוהג הוא שעכשיו מעלים את המתנות, ובערב מתקיימת המסיבה. אלא שהפעם לא הבאנו אוכל איתנו, רק שתייה.'
"'לא קרה כלום,' אמר ג'וזף מאקומה, 'קודם שהם ייתנו לי את הכסף, ואחר־כך הם יכולים לצאת לצוד. יש להם עד הערב להביא בשר למסיבה.' עוד חיוך רע עבר בפניו.
"רחש עבר בקרב האנשים שהחלו להתנועע בחוסר נוחות. מעולם לפני כן לא קרה שהמושל לא הביא לטקס אוכל ושתייה. אבל הדבר לא עשה שום רושם על הוד מעלתו ולא על חייליו, שחלקם נעמדו מאחוריו וחלקם החלו לסדר את האנשים בטור לפני השולחן, כשהם דוחקים בהם ולעיתים נעזרים בקתות הרובים שלהם. כשאחרון אנשי הכפר סיים לשים את כספו על השולחן, מבלי שמחאו כפיים ומבלי שדובר על המסיבה בערב, קם מאקומה מכיסאו, הסתכל סביב ופלט בכעס:
"'זהו? ככה אתם מכבדים אותי? זה כל הכסף שאתם יודעים לתת לי? אתם מעליבים אותי. אבל לא נורא.' החיוך הרע שב להופיע על פניו. 'אני משוכנע שבשנה הבאה תכפילו את הסכום.'
אנשי הכפר עמדו שותקים. גם כך המאמץ היה עילאי. כמה כסף כבר אפשר להרוויח מסחר בשוק המקומי וממכר בשר ציד. האווירה הייתה עגומה. בפעם הראשונה בימי ילדותי ראיתי את אנשי הכפר עצובים ביום הטקס הגדול. אבל כאמור, למאקומה זה לא שינה. בתוך שניות הוא אמר בקול עליז ומזויף:
"'טוב, נראה שלא הכנתם אוכל. בואו נלך לצוד בשר יחד. שמעתי שאצלכם בכפר יש את הצייד המיומן ביותר בכל האזור.'
"הקהל נחצה לשניים ואבא שלי צעד קדימה.
"'אומרים עליי שאני צייד טוב,' אמר אבא שלי בראש מורכן.
"'את זה תצטרך להוכיח. אם אתה כל כך טוב, בוא ותוכיח לי,' אמר מאקומה, והחבורה יצאה לדרך. אבא שלי היה דרוך כדרכו. אני פסעתי מאחוריו. הייתי חייב לראות איך אבא שלי מלמד את השחצן את מה שהוא יודע באמת הכי טוב בכל האזור, ואולי בארץ כולה. התקדמנו ביער. לזכותם של מאקומה ואנשיו ניתן לומר ששנים ארוכות של הכשרה קרבית אפשרו להם לצעוד לצד אבי בדממה מוחלטת. היער היה שקט, פה ושם נשמעו קריאות קופים. לפתע הרים אבי את ידו. החבורה נעצרה. אבא שלי סימן לעבר מאקומה והצביע על קוף שישב על ענף כעשרה מטרים מעליו. הוא הרים את קנה הנשיפה, כיוון, ואז נשמע קול נפץ. אני הייתי כל כך מרוכז במתרחש, עד כי לא שמתי לב שדרכתי על ענף יבש שנשבר בקול נפץ. אבי נשף, והחץ שלעולם לא מחטיא חלף מעל ראשו של הקוף שהספיק לברוח. אבי עמד ממוסמר למקומו. זה מעולם לא קרה לו, והפעם היחידה הייתה לנגד עיניו של הוד מעלתו. מאקומה הסתכל בו בלעג.
"'חשבתי שאתה צייד טוב,' הוא אמר, 'תן לי.'
"הוא משך את הקנה מידו של אבי, משך חץ מורעל והתרחק מספר מטרים לאחור. הקוף שברח התיישב על ענף רחוק וגבוה בהרבה מאשר היה בעת שאבי ירה עליו, אבל נראה שהדבר לא הרתיע את מאקומה. הוא כיוון את הקנה ונשף. הוא לא היה מיומן. החץ עף במהירות וננעץ ברגלו של אבי. הפנים שלו התעוותו בכאב. את מאקומה זה הצחיק.
"'תראו באיזה קוף גדול פגעתי,' הוא אמר וצחוקו פרוע. אנשיו הצטרפו לצחוקו. 'קח,' הוא אמר וזרק על אבי את הקנה, 'אני כבר פגעתי בציד היום.' הוא הסתובב חזרה לכיוון הכפר ואנשיו עימו.
רצתי לאבא שלי. תוך דקות הרעל החל בהשפעתו.
"'אני מצטער, אבא,' אמרתי בדמעות, 'לא התכוונתי לשבור את הענף.'
"'אני יודע, בן,' הוא אמר,'רק תהיה חזק ותשמור על אימא.' קולו הלך ודעך.
"אני ואנשי הכפר ניסינו להציל אותו, עיסינו את חזהו, הוצאנו את החץ והקזנו את הדם, אבל דבר לא עזר. כשחזרנו לכפר, סחבנו את גופתו של אבי. הוד מעלתו ג'וזף מאקומה לא היה שם. הוא, אנשיו והג'יפים המפוארים שלהם נעלמו בעננת אבק אדום. נותרו אנשי הכפר, מבכים את מות הצייד הטוב ביותר, ואני בכיתי על אבא שלי ונשבעתי לנקום.
"חלפו מספר שנים. הפכתי לנער גבוה וחזק, ובכפר אמרו שגם נבון. ולו לרגע לא שכחתי את המשימה של חיי – לנקום את מותו של אבי. במשך הזמן רקמתי תוכנית: אני אסע לארמון ואצטרף לחבורת המשרתים. כך אתקרב למעגל הקרוב של מאקומה, ובשעת כושר אחסל אותו. ידעתי כי זה כשנתיים ג'וזף החליף את אביו כשליט וכקיסר. השמועות אמרו כי הוא ביצע מעין הפיכה מבית וכי הוא זה שרצח את אביו, אבל אלה היו שמועות בלבד. איש לא ידע מה בדיוק קרה, ושני קצינים בכירים הוצאו להורג בהוראתו של ג'וזף ובטענה כי הם אלה שרצחו את אביו, וכולם נאלצו להאמין בכך.
"התוכנית שלי הצליחה מעל המשוער. הגעתי לארמון, ובמעט מזל חיפשו באותה עת משרתים חדשים בארמון. בהתחלה סייעתי במטבח, אולם כשנוכחו במוטיבציה הגבוהה שאותה הפגנתי, קידמו אותי ולבסוף הגשימו את משאלתי. בוקר אחד קרא לי הממונה על הצוות בארמון ובחיוך הודיע לי שיש לו את תפקיד החלומות בשבילי – משרת אישי, אחד מתוך צוות של שלושה, של הוד רוממותו הקיסר ג'וזף מאקומה. אף אני חייכתי בסיפוק.
"ג'וזף מאקומה התבגר במראהו מאז ראיתיו בכפר. הוא כמובן לא זיהה את הילד מהכפר שאותו ראה במבט אחד מהיר בנער הגבוה והשרירי שהגיע לשמש משרתו האישי. מאקומה אומנם התבגר במראהו, אך באופיו לא השתנה. התאווה לזהב, האהבה הבלתי נתפסת למוזיקת ראפ מערבית ובייחוד הזלזול והאכזריות שבהם נהג ביחסיו עם הסובבים אותו, אלה נותרו כשהיו. הייתי עד בתקופה קצרה למספר רב של פעמים שבהן מאקומה שלח את אנשיו לבצע רציחות כדי לחזק את שלטונו. כמשרתו האישי הוא היה מתגאה בפניי שחלק מהרציחות הוא ביצע במו ידיו. לו רק ידע עם מי הוא מדבר.
"הנקמה בערה בי, והרצון לרוצחו היה עז. אבל בחלוף הזמן הבנתי שני דברים: אינני רוצח, ובנוסף יש באפשרותי לפגוע בו בצורה אנושה יותר מאשר פשוט לרצוח אותו. אהבתו האובססיבית לכסף ולזהב הוציאה אותו מדעתו. 'אדם עני,' הוא נהג לומר לי ב'טון אבהי', 'משול למת חי. אני לעולם לא אוכל לחיות כך.' ואז ידעתי, כך אני רוצה שהוא יחיה.
"את אוצרות הכסף והזהב שלו נהג מאקומה להחזיק במערה מתחת לארמונו. הארמון היה ממוקם במרכזו של אי בנהר אלברט. שני גשרים הובילו לאי, אחד היה פתוח כל השנה – גדול ורחב והוביל לחזיתו של ארמון הנשיאות – ואילו השני היה מורם משך מרבית ימי השנה והוביל לפתח אחורי בארמון. פתח זה הוביל למערה עמוקה ומוגנת בשערי ברזל שנפתחו באמצעות הקשת שורת קודים. השערים היו מוגנים באורח קבע בידי חיילים ממשמר הקיסר המיוחד, ורק הם ומאקומה ידעו את הקודים. משנכנסים למערה, צועדים לתוך פרוזדור אל החלק הנמוך ביותר בה. שם נמצא אולם גדול שנבנה ככספת ענקית. כמובן החדר היה מוגן באזעקה ובקודים. האולם היה מלא בזהב ובחבילות כסף.
"את כל זאת למדתי לאחר שכמשרתו האישי של מאקומה הוא למד לבטוח בי. אומנם הוא חיבב אותי, אבל רק לאחר היום שבו יצאנו לסיור בשוק הוא גם נתן בי את מבטחו. זה היה אחד מאותם הימים שבהם שרתה עליו תחושה שהוא חביב העם ולכן הוא יכול להסתובב ללא שומרים בשווקים, על מנת לספוג את הערצת העם ובכוונה לשמוע 'מה באמת חושבים עליו.' העמקנו לתוך השוק העירוני והגענו לדוכני הבשר. הסוחרים לא זיהו אותו, והוא התחיל לדבר עימם על הנשיא של המדינה. בהתחלה הם חששו לשוחח עם הזר, עד שאחד מהם, בחור גדול ושמן, אמר:
"'הנשיא הוא כלב בן כלב. הוא חי כמו מלך ואנחנו חיים כמו כלבים. אם הוא היה גבר אמיתי, הוא היה יורד לכאן, ואז כבר הייתי מראה לו מה זה.'
"ניסיתי למשוך את מאקומה מאותו דוכן, אבל הוא החליט לענות לסוחר ולהתגרות בו. 'אני מאקומה,' הוא אמר והשליך את כובעו ואת משקפיו, 'מה רצית לעשות לי?' והוא שלף אקדח שהיה מוסתר בבגדיו.
"הוא לא הבין איפה הוא נמצא. תוך דקות סבב אותו המון זועם של סוחרי בשר עם סכינים שלופות. שנאתי את מאקומה, אבל באותו רגע לא יכולתי לחיות עם התחושה שאני עומד לאפשר להם לטבוח אותו. רצתי בכל כוחי וקראתי לשומרי ראשו שחיכו מחוץ לשוק. בתוך דקות פילסו לעצמם ה'גורילות' שלו דרך בהמון וחילצו את מאקומה המפוחד מההמון הזועם. חזרנו לארמון בלי לומר דבר.
"מאותו יום מאקומה פיתח אליי מעין חיבה אבהית. לאחר זמן־מה בעיניים נוצצות הוא הזמין אותי לחזות בעושרו. ידעתי שחלומי מתגשם. בדרכנו לחדר האוצר בחנתי היטב את מהלכיו, את הקודים שהקליד בדלתות הכניסה, נטרול האזעקות והקוד של אולם הכספת הגדולה. הייתי כה מרוכז, עד שלא הבחנתי שמאקומה מסתכל בי במבט חשדני.
"'אתה מתכוון ללמוד את הקודים בעל־פה?' שאל במה שנראה לי כאיום.
"'לא, הוד מעלתך,' עניתי, 'אני מתפעל מהזיכרון הנפלא שלך לכל המספרים והקודים ולמה שהם מפעילים.'
"החנופה הצליחה. 'תראה,' הוא אמר, 'ייתכן שכאיש סודי וכמשרתי הנאמן אני צריך ללמד אותך את הדרך להיכנס לכאן.'
"'לא, אדוני,' אמרתי, 'אין לי שום כוונה להיכנס לכאן בלעדיך, ולכן אני לא צריך ללמוד את הקודים.'
"מאקומה חייך. 'עברת את המבחן,' הוא אמר, 'זה האות לכך שצריך ללמד אותך להיכנס. אתה הצלת את חיי כשיכולת לברוח, ולכן אני מוכן להפקיד בידיך את חיי ולאפשר לך להיכנס לכאן גם בלעדיי.' הוא הסב מבטו ממני והמשיך להתבונן באוצרו. בהמשך ליוויתי אותו עוד מספר רב של פעמים לחדר האוצר שבמערה. שוב ושוב ניתנה לי הזדמנות ללמוד את קודי הכניסה ואת המלכודות שהיו בדרך, וכאלה היו לא מעט. למשל, שער שנסגר בכניסה למערה אשר נופל בכבדות ומוחץ את כל הנמצא תחתיו אלא אם מסובבים סלע שנמצא בצד המסדרון, או לדוגמה אם לא מקישים נכון את קוד הגשר בדרך חזרה מהמערה היה הגשר מתמוטט, והיית מוצא את עצמך שוחה במי הנהר מוקף תנינים רעבים במיוחד, לא מסוג המלכודות שברצונך להיקלע לתוכן. אבל אני, באדיבותו של האויב שלי, הוד מעלתו מאקומה, למדתי את כל שניתן היה ללמוד וחיכיתי להזדמנות הגדולה לנקום בו. ידעתי שגניבת כספו לא תאפשר לו לשלם לחייליו ולאלפי אנשי שלומו, ואלה, כשייווכחו שהוא מחוסר כול, יוציאו אותו להורג באופן האכזרי ביותר.
"הבנתי שלא אצליח בכוחות עצמי במשימה. הייתי חייב מישהו שיסייע לי להוציא לפועל את התוכנית שלי. לא ידעתי למי לפנות. היה ברור שבארמון ובסביבתו אין לי בעל ברית שאוכל לבטוח בו, ויתרה מזאת, אין אדם אשר יש בו את הנועזות וגם את יכולת הארגון לביצוע משימה בסדר גודל כזה. והינה, כאשר צפיתי בטלוויזיה ראיתי סרט על הדוד שלך, פינייה. בסי־אן־אן דיברו על 'איש התנינים' הנועז, האיש שמשפחתו ניצלה מאימי השואה, גדל כיתום וצמח להיות איש רב־מעללים. ידעתי שזהו האיש שאותו אני צריך לפגוש. משהו בתוכי אמר לי שרק הוא יוכל לעמוד במשימה.
"סיפרתי בארמון שאני חייב לצאת לסעוד את אימי הגוססת בכפר. ביקשתי ממאקומה כי ישחרר אותי לשבועיים כדי לאפשר לי לנסוע אליה. מאקומה לא רק שלא התנגד, אלא אף צייד אותי בכסף לדרך. הוא לא ידע שהשתמשתי בכסף הזה ובכסף שאותו חסכתי כדי להבריח את הגבול למדינה השכנה, ובה קניתי כרטיס זול לדרום אפריקה במטרה למצוא את פינייה, 'איש התנינים' המפורסם. מכאן ואילך הדרך הייתה ברורה ופשוטה. טסתי לדרום אפריקה והתייצבתי אצל פינייה. הוא שמע את הסיפור שלי והתלהב. הוא אמר לי שכדי להצליח צריך להקים צוות, כזה שהוא יוכל לבטוח בו במאה אחוזים. משום־מה האדם היחיד שהוא חשב עליו הוא אתה, כך הגענו עד פה. וזו בקשתי ותחינתי – עזור לי לנקום את נקמתי. אני חייב להוריד מנכסיו את האיש שרצח את אבי. ואתם, אתם תהפכו לאנשים מאוד עשירים. הרבה זהב וכסף יש בחדר האוצר שאני מכיר את דרכי הכניסה אליו. רק החלט לעזור לי והחלט מהר, בבקשה."
אין עדיין תגובות