סוחר הספרים המקוללים

פרולוג

שנת 1205 לאדוננו. יום רביעי של האפר.

משבי רוח קפואים הצליפו במנזר סן מיקֶלה דֶלה קיוּזה, החדירו בין קירותיו ניחוח של שרף ועלים יבשים, ובישרו על בוא הסערה.

תפילת הערבית עדיין לא הסתיימה כשהאב ויוויאן דה נרבּוֹן החליט לצאת מהמנזר. ניחוח הקטורת ורטט הנרות הטרידו את שלוותו. הוא יצא מדלת הכניסה והתהלך בחצר המושלגת. לנגד עיניו ראה איך הדמדומים מחניקים את פלחי האור האחרונים.

משב רוח עז הלם בו לפתע וצמרמורת חלפה בעורו. הנזיר הידק לגופו את כותונתו וקימט את מצחו כאילו מישהו העליב אותו. המועקה שליוותה אותו מרגע יקיצתו לא רמזה על כך שהיא עתידה להרפות ממנו, נהפוך הוא; היא הלכה והתגברה במשך היום.

משוכנע שעליו להרגיע את עצבנותו בעזרת מנוחה קצרה, סטה מנתיבו לעבר הסְטָיו, חצה את שדרת העמודים ונכנס אל אולם השינה רחב הידיים. הבהירות הצהבהבה של הלפידים ושורת חדרים צרים ומחניקים למדי קידמו את פניו.

ויוויאן התעלם מאחיזתה המצמיתה של תחושת הסגירות הזאת והתקדם במבוך המסדרונות והמדרגות, מחכך את ידיו זו בזו מחמת הקור. הוא חש צורך לעלות על משכבו, לא להרהר בכלום, אך כשהגיע לסף תאו, המתין לו שם פרט בלתי צפוי. פגיון בצורת צלב היה נעוץ בדלת הכניסה. מניצב הברונזה התנדנד פתק מגולגל. הנזיר סקר אותו לרגע ונתקף תחושה נוראה, ואז אזר עוז והחליט לקרוא אותו. המסר היה קצר ומבעית.

ויוויאן דה נרבון

נמצא אשם במעשי כישוף

גזר הדין ניתן

על ידי בית הדין החשאי של סן־וֶם

מסדר השופטים עזי הלב.

ויוויאן צנח על ברכיו בבעתה. הסן־ום, היִדעונים, כיצד הצליחו לאתר אותו במקום המסתור הסלעי בהרי האלפים? אחרי שברח מפניהם שנים רבות, כבר האמין שהוא שוכן לבטח ושעקבותיו אבדו להם. אך לא כך הם פני הדברים. הם מצאו אותו!

לא היתה לו שהות לשקוע בייאוש. היה עליו לברוח שוב.

הוא קם על רגליו הרועדות שהיו נוּקשות מגודל האימה, פתח לרווחה את דלת התא, אסף כמה חפצים ומיהר היישר אל אזור האורוות והרפתות, מכסה על גופו בגלימה כבדה. לפתע נראה כאילו מסדרונות האבן הולכים ונעשים צרים, והוא הוצף פחד מפני החללים הסגורים.

בצאתו מאולם השינה הבחין שהאוויר נהיה קר יותר. הרוח ייללה, הצליפה בעננים ובענפים השלדיים של העצים. הנזירים היו בתוך המנזר, אפופים בחמימות הקדושה ששררה באגף המרכזי.

ויוויאן הידק את הגלימה לגופו ונכנס אל האורוות. הוא הניח את האוכף על אחד הסוסים, עלה עליו וחצה בדהרה את בורגו סן מיקלה. פתיתי שלג גדולים החלו צונחים על כתפיו והרטיבו את המארג הצמרי של בגדו. אך המחשבות, ככלות הכול, הן שהרעידו את גופו. הוא ציפה למארב בכל רגע ורגע. כשהגיע למעבר בחומה, בא לעומתו נזיר עטוף כולו בכתונת נזירים. זה היה האב גֶ'ראלדו דָה פּינֶרוֹלוֹ, הממונה על תאי השינה. הוא הסיט לאחור את הברדס, חשף את זקנו הארוך השחור כעורב, ובמבטו השתאות רבה. 'לאן פניך מועדות?' שאל אותו, 'היכנס בחזרה למנזר, לפני שהסערה תתחיל להשתולל.'

ויוויאן לא השיב והמשיך בדרכו לעבר היציאה. בלבו נשא תפילה שעדיין יש לו הזמן הדרוש לברוח… אך ביציאה המתינה לו עגלה רתומה לשני סוסים שחורים כמו הלילה, ורק אדם אחד ישב על דוכן הרכּב; הוא היה שליח המוות. הנס על נפשו המשיך בדרכו, מעמיד פנים אדישות. הוא הליט בברדס את פניו ונזהר שמבטו לא יצטלב בזה של הרכב.

הנזיר ג'ראלדו דווקא התקרב אל הזר וסקר אותו: הוא היה איש גדל גוף, לבוש גלימה שחורה, ולראשו חבש כובע גדול.

לא היה במראו שום דבר מיוחד, אך כשהביט בפניו לא היה יכול להתיק מהן את העיניים: צבע פניו של האיש היה כצבע הדם, וגיחוך תופתי עיוות את צורתן.

'השטן!' קרא הממונה על תאי הנזירים ונסוג לאחור.

בינתיים דירבן ויוויאן את הסוס ופרץ בדהרה לאורך המדרון בכיוון עמק דִי סוּזה. הוא רצה לנוס משם מהר ככל האפשר, אך השלג שהתערבב בבוץ שיבש את השביל ואילץ אותו להתקדם במתינות.

הרכב האפל זיהה את הנמלט, האיץ בסוסים, והעגלה פתחה במרדף אחריו. 'ויוויאן דה נרבון, עצור!' הוא צעק בזעם. 'לא תוכל להסתתר לנצח מפני הסן־ום!'

ויוויאן אפילו לא הסב את פניו לאחור, מוחו קדח במערבולת מחשבות. הוא שמע מאחוריו את שקשוק העגלה שהלכה והתקרבה אליו. הוא עומד להדביק אותו! כיצד הוא יכול להגיע למהירות כזאת בשביל כה משובש? לא בסוסים מדובר, אלא בשדֵי השְאול!

דברי הדולק אחריו לא הותירו ספקות, הוא בוודאי שליחם של השופטים עזי הלב. הידעונים רצו את הספר! הם היו מוכנים לעשות הכול כדי להשיג אותו. הם היו מענים אותו עד שדעתו היתה נטרפת כדי לדעת, כדי ללמוד, כיצד יצליחו להשתמש בחוכמת המלאכים. מוטב לו המוות!

בעיניים דומעות אחז הנמלט במושכות והאיץ בסוסו המצוין להגביר את ריצתו. אך הסוס נצמד יתר על המידה לשולי התהום, ואילו הקרקע — שהשלג הנמס והבוץ ריככו אותה — התפוררה תחת כובד פרסותיו.

הבהמה החליקה וּויוויאן יחד איתה, ושניהם צנחו לצד ההר. זעקת הנזיר, שהתערבבה בצניפות הסוס, הידהדה במשך הנפילה עד שנבלעה ביללות הסערה.

העגלה עצרה. הרַכּב האפל ירד ממושבו וסקר במבטו את התהום.

'כעת היחיד שיודע את הסוד הוא אינייציו דָה טוֹלֶדוֹ,' הירהר. 'יש למצוא אותו.'

הוא קירב את ידו הימנית לפניו ונגע במעטה שכיסה אותן. הוא היה קר ונוקשה מכדי להיות חלק מתווים אנושיים. כמעט בלי חשק הידק את אחיזתו בלחיים והסיר מעליו את המסכה האדומה שהסתירה את פרצופו האמיתי.